עץ יוסף על בראשית רבה/יט/ה
<< | עץ יוסף על בראשית רבה • פרשה יט | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב •
ג' דברים נאמרו באותו אילן. בק"ר הגי' בגואי תאנה. דסובר עץ הדעת תאנה היתה כמ"ש לעיל פ' ט"ו:
יפה לעינים שמאיר העינים. וגם הוא יפה ונחמד למראות העינים:
וכי תאוה הוא לעינים כו'. שהוא יפה ונחמד למראות העינים. שהאדם נהנה במאכל בהיותו יפה במראה כדאי' בב"ר פ' ס"ה:
משכיל לאיתן לשון השכלת חכמה. או פי' שמוסיף חכמה היינו רה"ק כד"א משכיל לאיתן שהשכיל עליו רוה"ק:
סחטה ענבים דמפריו משמע היוצא מהפרי וס"ל כמ"ד לעיל בסוף פ' ט"ו ענבים היו (יפ"ת):
סחטה ענבים כדי שלא ירגיש. שאם תתן לו פריו ממש לא יאכלנו שהוא לא נפתה מהנחש. ומ"מ נענש דהו"ל לאסיק אדעתיה דאדם מועד לעולם. ונענש לפי ששמע לקולה לאכול מה שנתנה לו בלי שבדק אחריה:
ר' שמלאי כו' בא לדרוש איך נתפתה האדם בנתינה לבד. ובפרט שהאיש קשה להתפתות. לכן אמר שהאשה פיתתה אותו בדברי ישוב הדעת. ומרומז במ"ש לאישה עמה ויאכל. פי' השתדלה שיהיה שוה עמה בדעה אחת ולא יתפרד ממנה (יפ"ת):
שאני מתה כו' בפדר"א איתא שמיד ראתה מלאך המות בא כנגדה. וה"נ משמע מהא דאמרינן בסמוך שהאכילה לכל בע"ח. שנראה שרצתה שימותו כמותה (יפ"ת):
אין כל חדש תחת השמש. לפיכך לא אמות. וא"ת שאתה לבדך תשאר יחידי בלא אשה. לא תהו בראה ולפיכך אם תאכל גם אתה לא תמות משום הני תרי טעמי (מת"כ). וזהו דברי ישוב הדעת כלומר בטענה שכלית באת להאכילו:
הטליס יחידי (ערוך) וכתב המוסף הערוך וכן פי' מלה זו בל"י בדד. וממילת עמה קדריש ליה שטענתה היתה שאישה ראוי שיהיה עמה למות וחיים ואי אפשר לו להיות בלעדה כמ"ש בסמוך (יפ"ת):
לשבת יצרה שיפרו וירבו ויתיישב העולם. ועדיין לא הולידו כדאיתא לקמן פ' כ"א שלא הוליד בנים אלא לאחר החטא וע' מ"ש שם:
התחילה מיללת שצעקה כנגדו עד שע"כ נשמע אליה כי שמעת לקול אשתך דייק לה. נמצא שג' מחלוקות בדבר שר' אבהו אמר שהיה שוגג. ור' שמלאי אמר מזיד. ורבנן אמרי שהיה אנוס (יפ"ת):
גם ריבוי דאתין וגמין לרבויי. והכא לרבויי בהמה חיה ועוף:
וכחול ארבה ימים ורישא דקרא ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. וכי מה ענין החול אצל הקן. ע"כ דרשו שמ"ש וכחול אינו על חול הים אלא על עוף ששמו חול ואמר איוב שחשב שגם הוא יקרנו כעוף חול שירבה ימים יגוע עם האש היוצא מקנו:
אלף שנה הוא חי. דכיון דאדם נענש שלא יגיע עד האלף א"כ זה שלא חטא ראוי שיגיע לאלף. ועי' לקמן:
אש יצאה מקינו והיינו דכתיב עם קני אגוע דמשמע שהקן סיבת הגויעה. ומ"מ אינו גויעה ממש אלא שאפס כחו וקרוב למות. ושוב מגדל אברים וחי ומה שמשייר בו כביצה היינו לפי שתחלת ברייתו מביצה (יפ"ת):
אלף כו' גופו כלה מעצמו בטבע ככלות לחות השרשי. ואח"כ מתחדש כנשר נעוריו. ומה שמתחדש דוקא לאחר אלף שנים היינו לפי שהוא יומו של הקב"ה. ואפשר שגם האדם אילו לא היה מת. גם הוא כמקרה הלז יקרנו לשוב לימי עלומיו בכל אלף שנה (יפ"ת) ובפ' חלק משמע שזה בא לו לעוף החול מברכת נח: