פתיחת התפריט הראשי

פרק אעריכה

דע כי בכל פרצוף ופרצוף שבכל עולם יש בו פנימיות, והם ה' חלקי נפש רוח נשמה חיה יחידה. וחוצה להם יש ג' בחינות כלים, והוא חצוניות אשר הפנימיות הנ"ל מתלבש בו. ואמנם אין החצוניות רק אל ג' חלקי הפנימיות, והם ג' כלים לנפש רוח נשמה, כי החיה והיחידה אין כנגדן כלים. ואלו הג' כלים הם בשר גידין ועצמות. ומחיבור שלשתן נקרא גוף א' כנודע, כי אין אבר אלא בסוד בשר גידין ועצמות.

ויש ג' כלים יותר פנימיים מאלו והם שרשי ג' כלים האלו,

  • והם הכבד - שבו שורה הנפש בעצם, ומשם מתפשט בבשר.
  • והלב בו שורה הרוח, ומשם מתפשט בגידין הדופקין כנודע.
  • והמוח בו שורה הנשמה, ומשם מתפשט בעצמות וגידין הלבנים (שהם מכלל העצמות, שהם החבלים שבהם נקשרים העצמות כנודע, ולכן כל זה היא בחינה אחת).

אך הגידין שהם כלי אמצעי הם עורקים שבתוך הבשר הדופקין. וכן העורקין של הדם הם נמשכין מן הכבד אל הבשר, ומהם נעשה הבשר. כי משיורי העורקים הנ"ל מתהפכין לבשר כנודע לחכמי הטבע. באופן כי ג' כלים הם (שהם בשר גידין ועצמות) ובתוכם נפש רוח נשמה.

ואלו הם האיברים עצמן, אך יש צינורות, ואינם מכלל הכלים רק צינורות אל הכלים, והם ג' בחינות צינור.

  • א' גידין לבנים של ההרגשה הנמשך מן המוח עצמו לקשר העצמות זה בזה ולהמשיך המזון מן המוח שבראש אל המוח שבעצמות שבגוף.
  • הב' הגידין, והוא הגידים אשר הם מובלעים ממש בבשר הדופקים (שהם רכים וקרובים אל מזג הבשר) והם קטנים מאד, והם כלי אמצעי. אך שאר העורקים גדולים הדופקים הם צינורות להמשיך חיות מן הלב בתוך הגידין הקטנים המובלעים תוך הבשר כנ"ל שהם הכלי הנקרא אמצעי.
  • הג' הם גידין בלתי דופקים, מלאים דם, ונמשכים מן הכבד אל הבשר. ושם אותו הדם מתהפך לכבד ממש. אך קודם שיתהפכו לבשר הם צינורות לבשר בלבד ואינם מכלל הבשר שהוא כלי החצון.

והרי נתבארו ג' כלים וג' מיני צינורותיהם. גם אין כלי שאין בו חיצוניות ופנימיות בו עצמו.

והנה על הג' כלים האלו מכסה העור. והנה הנשמות נמשכות מפנימיות הכלים שהם נפש רוח נשמה, והעולמות נמשכים מג' כלים עצמן. והעור הוא חיצוניות שני בפני עצמו, והוא "חיצוניות אל החיצוניות", והם האחורים חיצוניות. וזה העור הוא עצמו עור אחד עב (שהם ב' עורות דבוקים) נקרא גויל‏[1], והוא הכותל שמפסיק בין ז"א לנוקבא, והוא כולו מן שמות אלהים הנקרא "כורסייא דשביבין" בפרשה נשא באדרא (ח"ג קכח, ב). ואחר הנסירה נחלק זה העור וננסר לב' (כנודע כי אין חבור בבשר אלא בעור, כי כל אחד היה לו גוף בפ"ע ואינם דבוקים אלא בעור). ואז נחלק הגויל ונעשה ב' עורות -- קלף ודוכסוסטוס; לז"א קלף לתפלין - כי הוא בחינת מוחין, ודוכסוסטוס למזוזה למלכות. נמצא כי כל מה שהיה בחינת גוף לז"א בבחינת עיבור ויניקה הוא נעשה עור בבחינת גדלות, וכולם בחינת שמות אלהים -- מזה נאחזים כל הקליפות ויונקים. אך הג' כלים כולם מגדלות.

והנה האורות של הנשמות יוצאות מבפנים דרך דופני הכלים. ומשם נמשכים בעור בסוד "ואחר עורי נקפו זאת" (איוב יט, כו), ואז ההויות של הפנים מתלבשין תוך אלהים שבעור (כנזכר בענין נסירה במ"א שסודו משם מ"ה בהכאה). וז"ש במ"א כי האורות הם הויות בתוך הניצוצין שהם‏[2] אלהים, והם הקרומות שהם העורות, ולכן הם ניצוצין כי הם יוצאין כעין ניצוצין בין נקבי העור כנודע. ואלו הם האותיות המצטיירות בעור האדם ובמצחו וכיוצא, ושם אחיזת החיצונים. ולכן עור אותיות רע"ו, והוא"ו הוא נהירו שבקדושה דבגו ההוא סטרא. אך אינו רע גמור ח"ו אלא שמשם יונק הרע להיותו אלקים תקיפין.

כלל העולה כי הנשמות נקראו 'פנימיות', והכלים שהוא הגוף נקרא 'חיצוניות', והעור הוא חיצון השני. וזה העור הוא בחינת המלכים שלא נתבררו ונקרא "קליפת נוגה" ונקרא חשמ"ל כנזכר במ"א, והוא הערלה המכסה על היסוד.

והענין כי חשמ"ל גימטריא מלבוש, וכללות של העור כולו נקרא מלבוש. ועור הפנים יש בו שע"ח נהורין מנין חשמ"ל כנז' במ"א. והענין כי החצונים אינם נאחזין בכל המלבוש רק באחוריים בלבד, וכן בסיומי הקצוות של העשר אצבעות ידים ורגלים ובעטרת היסוד, יען כי הם סיומי הצנורות ומשם יונקים.

והנה נודע כי המקיפין דאמא דיושר הם ע"ג עיגולי דז"א, ועיגולי דז"א על אור מקיף דיושר שלו עצמו וכו' כנזכר במקום אחר. ותמיד נמצאו הקליפות עומדים בנקודה אמצעית של הכדור דוגמת הארץ החומרי אשר נדחית באמצעית הכדור מפני חומריותה וגסותה. ויושבת בין אור מקיף דעשייה ובין כלים דעשיה. והנה זו אילנא דכולו רע הנזכר בתיקון ל"ו‏[3] דאיהו אילנא לתתא, ר"ל בעשייה, כי אין בפנימיותה שום דבר שבקדושה, כי הרי הוא נקודה אמצעית הכדור.

ואמנם בין הכלים דיצירה אל המקיף שלהם יש גם כן קליפת היצירה. והענין תשים לבך להבינו מאד כי צ"ע, והוא: אע"פ שכל העולמות הם זה בתוך זה נודע כי לא כל עולם אצילות נתון בתוך הבריאה רק בחינת "מלכות דנוקבא דאצילות". וכן בריאה ביצירה וכו'. גם בפרצופים עצמן של כל עולם בפני עצמו -- אין כולו מגולה; כי אריך אנפין ראשו מגולה, ואבא ואמא חצי העליון מגולה, וז"א חצי העליון מגולה, וחצי תחתון מכוסה ע"י הנוקבא וכו'. א"כ נמצא אחר העיון הדק כי אע"פ שאנו אומרים שהם זה לפנים מזה הם ג"כ זה למעלה מזה, כי כיון שאין כל בחינותיהם מוקפים זה מזה וא"כ נמצא כי בעולם היצירה "מלכות דנוקבא תתאה דיצירה" היא מתלבשת בעשייה, אך כל שאר היצירה הוא מגולה, ושם באותו מקום נמצא דבוקה עור של כל הכלים דיצירה עם מקיף דיושר דיצירה, ושם בנתיים עומדים החיצונית דיצירה ויונקים מאותו העור הנקרא קליפת נוגה. וכן על דרך זה בבריאה ובאצילות -- כל א' בקליפה שלו. וכן בפרטות בכל פרצוף ופרצוף שבאותו העולם.

גם נודע כי לא מכל המלבוש העור יונקים, רק מקצת המקומות כנ"ל, שהוא מאחוריים ומהעטרת היסוד ומסופי האצבעות.

ועיין במקום אחר ששמעתי להר"ם בענין נסירה ענין עץ הדעת טוב ורע בזו"ן היכן הוא טוב ורע וכל זה במלבוש שהוא העור מן הניצוצין היוצאין משם.

והנה קודם שנברא אדם היו כל העולמות מבוררים ומתוקנים, ולא היו הקליפות יונקים רק שיעור מועט די חיותם בצמצום. ואם לא חטא האדם היו נגמרים להתברר לגמרי ובלע המות. והטעם לפי שהיה להם "כתנות אור", פי' כי הנה הפנימיות דז"א (שהוא נפש רוח נשמה) אינו מתלבש תוך הג' כלים עצמן דז"א, אמנם מתלבשין תוך ג' כלים דתבונה הנקרא צ' דצלם כנודע, והוא החלק שנתנה האם בבנה בסוד "עובר ירך אמו", והוא לבוש אל הנפש רוח נשמה. והנה העור של התבונה אינו נכנס לפנים, אמנם הוא נשאר בחוץ מלובש ע"ג העור הנקרא לבוש דז"א כנ"ל, והוא הנקרא "כתנות אור", והיה נעשה מצפורניו כנזכר פרשה ויקהל ר"ח ע"ב‏[4] (ח"ב רח, ב) בקדמיתא היה מאחורי דגנתא דלעילא -- היא תבונה והוא מאחוריים השניים שהוא העור, ואחר כך היה מצפרנים מאחוריים דגינתא דלתתא שהוא נוקבא.

ויובן זה בענין סדר העולמות. כי תחלה היה המלכות במקום תבונה ואח"כ ירדה התבונה במקום המלכות כנזכר במ"א. וזה העור דתבונה נקרא "חשמל" ונקרא "כנפי נשרים", כי נשר הוא אמא עלאה (וזהו סוד "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו כו'" (דברים לב יא) כנזכר במ"א), וכאשר היו רוצין הקליפות להתאחז בז"א לא יכלו כי אין להם אחיזה באור התבונה. וכן כל החשמלים הם בחינת העור והם בחינת טוב שבקליפת נוגה שבכל עולם ועולם.

והנה כפי כניסת הכלים דתבונה בפנים כן בחינת העור שלה הוא מלבוש מבחוץ. וכשחטא אדם הראשון נסתלקו ממנו המוחין וחזר בסוד היניקה לבד, ואז גם החשמ"ל עור דתבונה נסתלק ונשארו הוא ואשתו ערומים, ואז יונקים ממנו החצונים ונעשה העור ההוא טוב ורע.

והענין, כי הלבוש שלהם אז הוא בחינת אלהים קדושים מקטנות דיניקה הנקרא "נחש" הנושך בערייתה בסוד קריעת ים סוף (שהוא בחינת אלקים קדושים דקטנות כנזכר במ"א), לכן הלבוש הזה דקטנות כולו נקרא "משכא דנחשא", והבן זה. וזהו שאמרו רז"ל "כתנות עור - משכא דחוייא". ואז הנחש החיצון הטמא יונק משם ונעשה טוב ורע עור. וזהו סוד חשמ"ל, כי כשפתה את חוה הוא בכח זווג היסוד דיניקה עם אור דאלהים משם נאחזו ויונקים ממנו. והבן ענין זוהמת הנחש מה עניינה.

כלל העולה כי כל זמן שחוזר ז"א בסוד יניקה מתלבש כתנות עור חשמ"ל, וזה בלילה כנ"ל, ואז יונקים חיצונים בלילה בסוד תרין צפרין. ובבוקר חוזרין המוחין ואנו מברכין בבקר "מלביש ערומים" כנזכר במ"א. ואמנם אע"פ שמסתלק החשמ"ל נשארין בחינת הצפרנים להגין, כי אם היו יונקים משם תהיה יניקתן גדולה מאד ח"ו:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק בעריכה

נבאר ענין אחור באחור.

הנה נתבאר כי החצונים יונקים מן העור הנקרא "קליפת נוגה". והנה בהיות ז"א בסוד יניקה -- אז החצונים נאחזין שם מאד יותר מן הצורך, מאותן הניצוצין המאירין ועוברין דרך נקבי העור. ואחר כך בהיותן בגדלות נמשכו בחינת מוחין דגדלות אלא שהם עדיין בחינת דינין וגבורות קצת. אז נמשכו בזו"ן חשמ"ל מבחינת נה"י תבונה הב' לבד כנודע, ואז החיצונים מבחינת הפנים חשמ"ל הנ"ל אינם יכולים לינק כי הם אור גדול ונכהים עיניהם בסוד "לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך". אמנם מן האחוריים דחשמ"ל יכולין לינק. לכן‏[5] המוחין הנמשכים אל הנוקבא הם נמשכין ע"י ז"א עצמו אל האחור כדי שעי"ז תלך אל הנקבה לאחור ויהיה אחור באחור בכותל העור הנקרא 'גויל' כנזכר.

וזהו סוד משנה ראשונה בבא בתרא (משנה, בבא בתרא א, א) "השותפין שבנו את הכותל בגויל בגזית ובכפיסין". ואז הקליפות מן הפנים אינם יכולין לינק גם מהאחוריים -- אע"פ שהיו יכולין לינק מהם -- עם כל זה כיון שהם דבוקים, א' בא' יגשו ורוח לא יבא ביניהם, כי אין להם מקום לינק רק דבר מועט מאד די חיותם מבחינת נקבי העור כל שהוא אך לא הרבה שיגברו על הקדושה ח"ו.

ונמצא כי להיות אלו המוחין גבורות והם בלתי שלימין להיותן מבחינת נה"י לבד, וגם שהם מתבונה של התבונה -- לכן הוכרחו להיות אחור באחור, ר"ל שימשכו אליה המוחין ע"י, ואז הוא מוכרח להיות דבוקים ואח"כ מסתלקין ממנו וניתנים אליה כי משלה הם, שהם הגבורות, ונשארין בה ונגדלת כל האחור כולו. ואחר כך באים מוחין חדשים יותר גדולים אל ז"א והם חסדים בסוד "אתי חסד ופריש לון", והרי הגבורות לחלקה ומוחי החסדים הם לחלקו, ואז חוזרין פנים בפנים, כי האחוריים שלו כיון שעתה הם מבחינת חסדים וגם שחשמ"ל של עתה אינו כחשמ"ל הראשון ואינן יכולין לינק משם.

אמנם מהחשמ"ל שבאחוריה שאינו רק מהארת חשמ"ל העור דז"א יונקים משם אלא שהוא החיות המוכרח לקליפות בצמצום, כי מלכותו בכל משלה, וחפץ הוא בקיומם המוכרח. וסוד ענין זה דעהו. כי הנה מוכרח להמשיך חיות להמלכים שלא נתבררו כי הם ניצוצין הקדושה אך אינו נותן בהם רק די ספוקם לבד, אך לא דבר שנותר שיוותר אל הקליפות. אמנם כיון שהקליפות הם מחוברים יחד בסוד הקלי' החופכים בעור לכן גם הם ניזונים באמצעיות צמצום קטן מאד. לכן כשישלמו להתברר אז אינו חפץ בקיום הקליפות ולא ימשוך להם אור כלל ועיקר, ואז יתבטלו הקליפות, וזהו סוד "בלע המות לנצח".

והנה בכל המוחין החדשים שלקח אז עלה יותר, ואז אינה צריכה התבונה לרבוץ על האפרוחים בסוד חשמ"ל להגן עליהם מהקליפות כי כבר עלו זו"ן עד מקומה ואז אינה רובצת.

ונחזור לענין ז"א. כי הנה בג' הכלים של הגדלות יש נפש רוח נשמה, אך בעיבור ויניקה אין בהם רק הבל דגרמי (הם שמות אלקים כנ"ל). וזה "קוסטא דחיותא". פי', בהיות בעיבור עדיין ג' כלים אלו כולם הם דקים בחינת עור לבד ובתוכם הבל דגרמי דאלקים. ואחר שנולד התחילה הנפש דגדלות ליכנס והוא "נפש דנפש" והוא הנקרא "רשימו דנפש הנפש דגדלות", וזהו נשלמת לכנוס עד י"ג שנים, ואז הוא בכלי חצון שהיא בשר כי כבר גדל צרכו. והבל דגרמי נגמר לכנוס בעור החיצון. ואז הנפש ההיא דגדלות נתחלק נפש שבה בכלי החיצון, ורוח שבה בכלי אמצעי, ונשמה שבה בכלי הפנימי. ואז מסתלקות כולו בכלי החיצון לבדו ונכנס הרוח בן י"ג שנה ויום אחד (כי הרי צלם דגדלות דאבא עדיין הוא בסוד רוח והדעת שהוא צ' דצלם כמבואר אצלינו), ואז הרוח נכנס מעט מעט עד שנמצא כי בשנת כ' נגמר לכנוס כלי אמצעי שבו. ואז מתחלת הנשמה לכנוס בכלי הפנימי.

והנה ביום כשמסתלקין המוחין נשאר הרשימו הנ"ל -- לכן בכחו נשארים הכלים בגדלותן. ובלילה אפי' אותו רשימו שהוא "הנפש דנפש דגדלות" מסתלק, ונשאר בבחינת יניקה עם הבל דגרמי, ואז יונקים החצונים. ואז אינן צריכין להיות אחור באחור כי אין בפנימותן אור גדול שיניקו החיצונים, לכן אין חשש שינקו חיצונים מאחוריים אם לא בהיות בתוכם מוחין ראשונים דגדלות ואז צריכין לחזור אחור באחור.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק געריכה

והנה ענין עור שהוא לבוש דז"א עצמו -- אפשר שגם בו יש בחינת ג' לבושין, דמיון הכלים. אך נלע"ד כי הנה הם ב' לבושים לבד, א' הוא העור, וא' הוא השערות בסוד אדרת שער. (ובזה תבין איך הקליפות יונקים משערות ונקרא סערה על שמם).

וכנגדן יש ב' לבושים אחרים של מצות -- א' של תפלין בסוד עור, וא' ציצית בסוד החוטין, דמיון לשערות. אמנם אלו הם הלבושים של האדם בעוה"ב בסוד "כי היא כסותה" - זה ציצית, "היא שמלתו לעורו" - חלק הפנימי של העור והם התפלין.

והענין כי ציצית ביצירה ותפלין הם יותר פנימיים בבריאה. נמצא כי עור דיצירה נקרא טלית דציצית, והעור דבריאה נקרא תפלין, כי הם יותר קדושים. והם במוח לבד כי כן הבריאה בחינת ראש. אך היצירה סוד הגוף -- לכן הציצית סובבים כל הגוף וגם הראש להורות כי יצירה מלבוש לבריאה. אך עור העשיה -- אין כנגדם במצות, כי בהם נאחזים החצונים לגמרי. אך בעור האצילות אין כנגדן רק עור האדם עצמו כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה ואין לבושו נפרד ממנו כמו בבריאה ויצירה שעור שלהם שהוא לבושם נפרד בסוד תפלין וציצית.

אך בעשייה אפילו בכלים עצמן יש אחיזה בסוד "קיא צואה" ובסוד "יפנה ויטול ידיו" ובסוד "צא תאמר לו". אך בפנימיים שהם נר"ן אין בהם אחיזה כלל חס ושלום, רק ניזונים מהניצוצין שעברו דרך הכלים ומכ"ש בעור. ואפשר כי החשמ"ל דתבונה המפסיק בין עור האדם אל הקליפות אינו רק עור א' לבד אלא שנחלק לג' שנעשה מאחוריים דנה"י תבונה מהעור שלה. וחשמ"ל הנצח נקרא 'צל' ודהוד ודיסוד נקרא ב' 'צללים' כנ"ל. ולכן בהסתלק צללים אלו בליל ה"ר מורה על כי גם פנימי' נר"ן נסתלקו, ואז הקליפות שולטים באדם, כי אז נסתלק החשמ"ל החופף ונמסר בידם.

ואפשר לומר כי ג' כלי ז"א הם נגמרים כשלוקח תבונה שנייה כל הג' בחינות -- אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות דכלי הא'. וכשלוקח תבונה ראשונה ג' בחינות -- אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות כלי ב'. וכשלוקח בינה עילאה הג' בחינות -- אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות כלי הפנימי. ולכן תראה כי הדעת הכלי הפנימי דז"א הוא ממש בדעת אמא ואמא עצמה‏[6].

וכנגדן יש ג' חשמלים והם ג' לבושים נר"ן הנזכר בזוהר פר' ויקהל:

  • א' בג"ע הארץ לנפש
  • וא' בין המלאכים לרוח
  • וא' בכסא לנשמה.

וז"ש פר' יתרו ע"ח (ח"ב עח, א) ענין יעקב דנפיק מההוא חשמ"ל פנימאה, ר"ל כי מתוך החשמ"ל יוצאין ניצוצי אור המוחין דז"א דמצד אבא ליעקב, והם חסדים וגבורות. החסדים לקחה אוריא"ל והגבורות נוריא"ל, וכנגדן לקחם יעקב בעלה דלאה הנקרא "מדת ימי". וזהו יעקב איש תם.


[א"מ - זה אין לו קשר לכאן][7]

יש זווג חיצון שהוא טפה גשמית דכלים ועם כל זה יש בהם רשימו דנפש דגדלות, והוא "ההוא רוחא דשביק בגווה", והיא המעלה אותן המיין נוקבין דחיצוניות. אך כשגם יורדת טפה הפנימיות דנשמה אז ז"א עצמו צריך שיעלה המיין נוקבין. באופן כי גם בזווג החיצוניות שהם כלים אי אפשר להעלות מ"נ שלהם אם לא בכח פנימיות עצמו, אלא שאינו רק הרשימו לבד, והוא הנקרא "רוחא דשדי בגווה" דגדלות דנפש פנימיות. אך זו"נ הם העיקרים ושורש ההוא רוחא, וגדולים ממנו. כי האי רוחא נשאר אם שרשי נשמות הנבראים שיתלבשו בו אך הזו"נ הם אלהות, וכבר בהוולדם לקחו חלקם מההוא רוחא הנוגע להם. והבן זה מאד.

והנה נתבאר במקום אחר, כי הז"א יורד ומתלבשין בחינת הכלים שלו בבי"ע לברר משם הברורים. והנה הבירורים הם דוגמת המאכל, כי הם סוד "הבהמות בהררי אלף" המבררים באכילתן בעולם העשייה. ושם בעשייה יש בחינת ניצוצין ראוין אל אצילות גם כן לבחינת כלי החיצון. ואוכלם נוקבא דעשייה. ומשם ניתנין בסוד מיין נוקבין לאמא דעשייה. וכן משם מתבררים יותר עד שעולין למלכות ליצירה. ואז שם חוזרת מלכות דיצירה לברר מהמלכים דיצירה, וחלק אצילות של חלק כלי אמצעי מעלהו לאמא דיצירה. וכן עולין עד מלכות דבריאה, ושם נבררין גם המלכים דבריאה החלק אצילות שיש שם הנוגע לכלי הפנימי. כנזכר במ"א כי חלק האצילות מתפשט בכל בי"ע, אבל ג' חלקים דשייכי עם ג' כלים דאצילות כנ"ל נטלם נוקבא דאצילות בסוד מ"ן. ואמנם החלקים של בי"ע נשארים במקומם, כי כבר נשלמה. והחלקים דאצילות עלו עד נוקבא דאצילות וחזרה לברר מהמלכים דאצילות (שהם אחוריים דאבא ואמא), ומעלה מ"נ עד אמא ונתקנת אמא יותר, ואז יש בה כח להוריד מוחין חדשים לזו"ן מחמת אלו מיין נוקבין שעלו ונתקנו עד שם. ואז נותנם אמא לזו"נ מתוקנים. נמצא כי בכל פרצוף שבכל עולם יש זווג בפני עצמו לתקן המ"ן בכל מדרגה שעולין.

[הגהה - ג"ז אין לו קשר]

והנה כמו שיש קליפין בין כלים-דיושר למקיפין כן יש קליפה בין כלים-דעגולין למקיפים החיצונים אשר על גבי כלים‏[8]. ואפשר לומר כי כל הקליפות הם ביושר, אך נראה כמ"ש‏[9] שהרי היושר הוא הרוח והעגולים הם הנפש.


[הגהה - ג"ז אין לו קשר לכאן]

הנה הפנימי הוא נחלק לב': א' הוא אלקים, וא' הוא הוי"ה. זה ניצוצין וזה אורות. וביניקה יש ג' בחינות כלים ובחינת עור, אלא שהם דקים ולא גמורים, ואז חיותם הוא מהניצוצות דאלקים שהוא פנימיות של הזמן ההוא. ואח"כ שנגדלו הכלים והעור -- אז הפנימי דאלקים יוצא עד העור, אך הפנימית דהוי"ה נשאר בג' כלים כנזכר, ואז ננסר, ואז חצי העור ניתן לנוקבא החצון של אלקים, וחצי עור נשאר לז"א.

ואפשר כי בעור המוחין אין שם אפילו בחינת אלקים, אך בו' קצוות יש בעור אשר שם בחינת ו' קצוות דאלקים; כנזכר במ"א שאין יורדין רק מוחין דאלקים, אך ו' קצוות נשארים. והטעם, כי אפילו העור של המוחין צריך שיהיה בו הויות ולא אלקים, משא"כ בו"ק האדם עליון יש בו פנימיות וחצוניות; והמוחין הם פנימיות, והחיצוניות הם צלם אלקים.

והנה המוחין מתפשטים בכל הגוף בבחינת הוי"ה כזה:

  • י"ה הם המוחין שבראש, חכמה ובינה.
  • ו' - גוף האדם והתפשטות המוחין בו.
  • ה' אחרונה - העטרה, והוא בת זוגו של אדם.

וחיצונותו הוא אלהים כזה:

  • א' שהוא כתר, הוא גלגלת האדם,
  • ל"ה - ב' כלים של מוחין.

ונלע"ד ששמעתי באופן אחר והוא יותר אמיתי כפי הנלע"ד:

  • א' - הוא כתר
  • ל' - ג' מוחין.
  • ה' - ה' קצוות מחסד עד הוד.
  • י - יסוד, י' זעירא כנודע.
  • ם - מלכות. והוא העטרה או בת זוגו.

וזהו סוד "וייצר ה' אלקים את האדם", כי הם ב' יצירות, אחד מהוי"ה ואחד מאלקים. וזהו "ויברא אלקים את האדם בצלמו" - צלם ו', שהוא ז"א הנקרא הוי"ה, "בצלם אלהים" - כנגד שם אלהים הנ"ל.


ענין עור הוא סוד הקליפה החופפת הנקרא רע, ובאותו נהירו דקיק בתוכו דקדושה שהוא סוד ו' הנקרא‏[10] עור.

והנה עור האדם עצמו הוא סוד הקליפה החופפת על הכל, אשר לא יצאת רק עד שיתפשט רקיע, כי בעודן אור‏[11] ומים עדיין לא נתגלית הקליפה עד שאתקרישו ונעשה רקיע ואז יצאת הקליפה.

והנה אות ו' נקרא 'רקיע' ולכן הושמה בין אותיות ר"ע ונעשה עור. וזהו סוד שאמרו רז"ל "ג' חדשים הראשונים קשה לאשה ולולד". והענין כי ג' חדשים ראשנים כולם הם רע בסוד ג' שני ערלה, ואחר כך אות ו' נכנסת שם ונעשה עור, ואז מתחיל הולד להקרש ולהתפשט מציאות עור, כי עדיין היה אור ומים לבד בג' חדשים הראשונים.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



  1. ^ בס"א מוסיפים כאן ודוכסוסטוס אבל מתוך המשך המאמר נלע"ד שאין לגרוס אותו, כי הרי הוא אומר שהאור אחד שנקרא גויל נחלק לשתים - קלף ודוכסוסטוס. לשיקולכם - ויקיעורך
  2. ^ בדפוס קארעץ גריס שם אלהים
  3. ^ מצאתי במקומות הבאים בתיקוני זהר (תיקוני זהר ס, א) (תיקוני זהר קט, ב) - ויקיעורך
  4. ^ כאן הגהתי. ובדפוס קארעץ כתוב רכ"ב ובדפוס ירושלים כתוב רכ"ט, ולכאורה נראה בעליל כשגיאה כי אין מספרי דפים אלו בפרשת ויקהל - ויקיעורך
  5. ^ בדפוס קארעץ גורס מן - ויקיעורך
  6. ^ הכי גורס בדפוס קארעץ, ובדפוס ירושלים גורס אמא עצמם ואבא
  7. ^ מופיע בדרוש זה ג' פעמים הגהת מגיה על כך שיש קטעים שלכאורה אינם שייכים לענין הדרוש הנוכחי. ולא הייתי בטוח אם ההגהה הושם בתחילת הקטע שאינו שייך או בסופו. ולכאורה היה נראה שההגהה מתייחס לקטע הדברים הבאים אחרי ההגהה - ויקיעורך
  8. ^ ה"ג בדפוס קארעץ. ובדפוס ירושלים גריס "כולם"
  9. ^ (נ"א נראה דמכ"ש הוא)
  10. ^ אולי צריך להגיה נקרא עור - ויקיעורך
  11. ^ דפוס קארעץ. ובדפוס ירושלים בעודן עור ומים