עיקר תוי"ט על שבת ה

(א)

(א) (על המשנה) נאקה. גמלה נקבה כשראויה למשא. ערוך:

(ב) (על המשנה) ומזין עליהן. במקומן ולא חיישינן שמא תפול ההזאה על הבהמה ויפסלו כדתנן במסכת פרה, תוספ' (עיין רש"י יומא דף י"ד) ולפירוש הר"ב שם צ"ל דאשמעינן דלא חיישינן שמא יכוין להזות על הבהמה ויזה על הכלים ולא ישנה:

(ג) (על המשנה) וטובלין במקומן. ולא חיישינן שמא יטבול אותו בלא ריפוי ויהיה מהודק בבהמה וחוצץ:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) ירושלמי, והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי"ט ק"ו בשבת והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. הרא"ש:

(ה) (על הברטנורא) וכבולות. ויעשו זה בכבשות בלבד שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הר"מ:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) ואפילו קשורים מע"ש. הר"מ:

(ז) (על המשנה) שלא יכרוך. בגמרא רמי לה מדתנן בסוף כלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ומשני ה"ק ובלבד שלא יכרוך ויקשור:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) אבל משאוי אינו שבטל אגב אפסר. תוס':

(ט) (על הברטנורא) שצובעה. וקולעה לנוי בין קרניה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה. רש"י דנ"ב:

(י) (על הברטנורא) דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא והא כמה הוו ליה כו'. גמ':