עיקר תוי"ט על עדיות ד

משנה עדיות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

.אין פירוש למשנה זו

(ב)

(א) (על המשנה) מותרת. ולא שייך טעמא דהכנה, דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח כו', וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה. הרא"ש:

(ב) (על הברטנורא) וטעמא, דאל"ה הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו דדקה, ה' חדשים וגסה, ט'. הר"מ:

(ג) (על הברטנורא) כיון שלא נתפתחו עיניהם אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא. אבל תימה, דההיא ראב"י היא דס"ל דאף בחול אסור, והכא ביו"ט איירינן. אלא טעמא כדרב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שמוכנת אגב אמו, אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו ומוקצה הוא:

(ג)

(ד) (על המשנה) הבקר. ה"ג בפאה. והר"א מסיים פה, וכן בלשון תורה, בקורת תהיה, כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש, לא יומתו כי לא חופשה. ועתוי"ט:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

(ה) (על המשנה) לגת. והא מלתא נמי חומרא לב"ה, שהוא מחמיר אצל העניים מפני גזל בעה"ב:

(ו)

(ו) (על הברטנורא) נראה לי תו"ל מוחל, בחי"ת. דהכי הוא לשון המשנה במכשירין. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) טהורה. פעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר. הר"מ:

(ח) (על המשנה) טהור. דבטל ע"ג גופו. משא"כ במפה דפרק ח' דברכות מ"ג. הר"א:

(ט) (על המשנה) אבר קטן. והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד. הר"מ. ובריש פרק ח' דשבת מפרשי אצבע קטנה שברגל, ובקטן בן יומו. וכן פירש בפ"ב דכלים מ"ב. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) ונראה, שהאדם מתטמא מהשמן. וצ"ל דמיירי בטומאת ידים, כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא, דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב ואין לך שמן נעשה אב, כדמוכח בריש כלים. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) מתחלתו. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו. מפני שטומאתו חושבתו. א"נ, גזירה שמא יאמרו ראינו שטן טמא עולה לה טהרה במקוה. הר"א:

(ז)

(יב) (על המשנה) בפרוטה. וא"ת כי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא, ואמאי תני לה הכא גבי חומרי ב"ה. וי"ל דלא להכי אתשיל בבית המדרש. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאוד ונפתחים בו מנעולים הרבה. ע"כ. ונראה בעיני שנתכוין למ"ש בחבור שלא אמרו חכמים חזקה כו' אלא באשתו שגרשה בלבד, או במקדש על תנאי וכנסה סתם, שהרי אשתו היא, ובאשתו הוא שחזקתו שאינו מתכוין לשם זנות עד שיפרש שהוא בעילת זנות, או יפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין. ואצ"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. ע"כ. ועתוי"ט:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

(יד) (על הברטנורא) וא"ת דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דדחי, והכא אפשר לקיים שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר. תירצו התוספ', שאין זה חשוב אפשר. ול"נ לישב, דכיון דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית, אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן, א"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ"מ:

(טו) (על הברטנורא) ואפילו ממינו נמי פטרי ליה, דלמא אתי למעבד תכלת. תוספ'. והלכך שייך שפיר לשון פטור. ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. משנינן, דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה, דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. רש"י: