משנה עדויות ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ד · משנה ה | >>
כרם רבעי — בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור. ובית הלל אומרים, יש לו [ חומש ויש לו ] ביעור.
בית שמאי אומרים, יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודים לעצמן.
ובית הלל אומרים, כולו לגתה.
כֶּרֶם רְבָעִי,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אֵין לוֹ חֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּעוּר;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- יֵשׁ לוֹ חֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּעוּר.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת,
- וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִים לְעַצְמָן;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- כֻּלּוֹ לַגַּת:
כרם רבעי -
- בית שמאי אומרין: אין לו חומש, ואין לו ביעור.
- ובית הלל אומרין: יש לו.
- בית שמאי אומרין: יש לו פרט, ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן.
- ובית הלל אומרין: כולו לגת.
אמרו כרם רבעי - והוא הדין בשאר אילנות שחייבין בערלה, ואמנם זכר הכרם על דרך משל.
ואמרה תורה בנטע רבעי "קדש הלולים"(ויקרא יט, כג), ואמר במעשר "קדש לה'"(ויקרא כז, ל).
בית הלל דרשי קדש קדש, וידינו בו דין מעשר והוא שמוסיף בו חומש אם פדאו לעצמו כמו שנאמר "אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא), וחייב בביעור והוא שיסיר אותו מביתו כשישלים עניינו כמו שבארנו בפרק חמישי ממעשר שני וזהו שאמר יתעלה "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג). ולפיכך גם כן אינו חייב בפרט ועוללות לפי שהוא כמו מן המעשר, אלא דורכין אותו כולו ויאכל בירושלים כמו מעשר שני כמו שבארנו בפרק שביעי מפיאה.
ובית שמאי אומרים, אין דנין בו בשום דבר מאלה הדינין לפי שלא נתבאר במקרא כלום מזה, ומעמידין אותו ממון בעלים אבל יאכל בירושלים, ולפיכך יפדו העניים לעצמם הפרט והעוללות כדי שיאכלום בארצותם וישארו דמיהם בידיהם כדי שיאכלום בירושלים.
והלכה זו נשנית בפרק שביעי מפיאה ובפרק חמישי ממעשר שני:
כרם רבעי - שהוא צריך פדיון אם בא לאכלו חוץ לירושלים. והוא הדין לכל עץ מאכל:
אין לו חומש - דלא כתבה תורה בו שהבעלים מוסיפין את החומש כדרך שכתבה במעשר שני:
ואין לו ביעור - אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) ביערתי הקודש מן הבית:
יש לו חומש ויש לו ביעור - בית הלל ילפי קודש קודש ממעשר, מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא ילפי קודש קודש ממעשר:
יש לו פרט ויש לו עוללות - דכחולין חשבי ליה: והעניים פודין לעצמן הפרט והעוללות שלקטו, ואוכלין אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים:
ובית הלל אומרים כולו לגת - משום דילפי ממעשר, וסבירא להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלין הכל לירושלים:
כרם רבעי וכו'. שנויה משנה ו' פ"ז דפאה. וע"ש ועוד היא שנויה במשנה ג' פ"ה דמע"ש:
וב"ה אומרים כולו לגת. והא מלתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית. הראב"ד:
(ה) (על המשנה) לגת. והא מלתא נמי חומרא לב"ה, שהוא מחמיר אצל העניים מפני גזל בעה"ב:
כרם רבעי וכו': שנוייה היא בפ"ז דמסכת פאה ובפ"ה דמסכת מעשר שני. ואיתא בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ד.) ובר"פ כיצד מברכין פליגי תנאי מ"ס בכולהו מתני' גרסי כרם רבעי כדכתיב בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומ"ס בכולהו גרסינן נטע רבעי דס"ל דרבעי בהדי ערלה שייך וכל היכא דנהגא ערלה נהוג רבעי. ובברייתא תניא רבי אומר לא אמרו ב"ש אלא בשביעית אבל בשאר שני שבוע בש"א יש לו חומש ויש לו ביעור:
ובה"א יש לו ביעור: מחק הר"ר יהוסף מלת ביעור. ופי' הר"ש שיריליו ז"ל ובה"א יש לו למ"ד דפליגי בשביעית טעמא דב"ה היינו משום דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר לקולא לא ילפינן ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפרש בפרק האיש מקדש דב"ש לא גמרינן קדש קדש ממעשר וב"ה סברי גמרינן קדש קדש ממעשר:
יש לו פרט ויש לו עוללות: הך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתא דלרבי דגמרי ב"ש נטע רבעי ממעשר שני אית להו לב"ש כר' יהודה דמעשר שני נכסיו הוי ומש"ה חייב בחלה וה"נ גבי כרם רבעי יש לו פרט ויש לו עוללות דנכסיו הוי ולרשב"ג דלא גמרי אתי שפיר טפי דשניהם נכסיו גמורים נינהו והא דכתיב בתרוייהו קדש היינו דצריך להעלותם לירושלים וב"ה דפליגי היינו משום דס"ל דמעשר שני ונטע רבעי ממון גבוה נינהו כר"מ דהאיש מקדש:
והעניים פודים לעצמם: אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה: [הגהה עיין במ"ש שם פ"ז דפאה ושם פ"ה דמעשר שני]:
כולו לגת: ואין לעניים בו כלום עכ"ל ז"ל. ופירש הראב"ד ז"ל והא מילתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית ע"כ:
יכין
כרם רבעי: [פאה פ"ז מ"ו]. ולאו דוקא כרם, דה"ה כל עץ מאכל, בשנת ד' מנטיעתו מעלה פירותיו או דמיהן לירושלים ואוכלן שם, כמו מעשר שני:
בית שמאי אומרים אין לו חומש: דכשפודה הפירות בביתו א"צ להוסיף חומש מלבר כבמעשר שני:
ואין לו ביעור: דא"צ לבערו מהבית כשמבער המעשרות בערב פסח שנת ד' וז' בשמיטה:
ובית הלל אומרים יש לו: דילפי קודש קודש ממעשר שני:
ויש לו עוללות: פרט, הם הגרגרים שנפרטין ונופלין בשעת בצירה. ועוללות הם גרגרי ענבים יחידים שאין להם כתף ונטף [פאה פ"ז מ"ג וד'], ופרט ועוללות שייכים לעניים. וס"ל לב"ש דאפילו בכרם רבעי נמי שייכים לעניים. וה"ה שאר מתנת עניים דחייב בו, דכחולין גמור חשוב:
והעניים פודים לעצמן: ומעלין הדמים לירושלים כשירצו לאכול הפירות כאן:
ובית הלל אומרים כולו לגת: דממון גבוה הוא כמע"ש, וכולו לבעלים שיעלוהו לירושלים או דמיו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת