משנה עדויות ד ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ד · משנה ו | >>
חבית של זיתים מגולגלים — בית שמאי אומרים, אינו צריך לנקב. ובית הלל אומרים, צריך לנקב.
ומודים, שאם נקבה וסתמוה שמרים, שהיא טהורהז.
הסך בשמן טהור ונטמא, ירד וטבל — בית שמאי אומרים, אף על פי שהוא מנטף, טהורח. ובית הלל אומרים, כדי סיכת אבר קטןט.
ואם היה שמן טמא מתחלתויא — בית שמאי אומרים, כדי סיכת אבר קטן. ובית הלל אומרים, משקה טופח.
רבי יהודה אומר משום בית הלל, טופח ומטפיח.
חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְנַקֵּב.
- וּמוֹדִים,
- שֶׁאִם נְקָבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים,
- שֶׁהִיא טִהוֹרָה.
- הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא,
- יָרַד וְטָבַל,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַטֵּף, טָהוֹר;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן.
- וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל:
- טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ:
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
חבית של זיתים מגולגלין -
- בית שמאי אומרין: אינו צריך לנקב.
- ובית הלל אומרין: צריך לנקב.
- ומודים -
- שאם נקבה, וסתמוה שמרים - שהיא טהורה.
- הסך שמן טהור, ונטמא, וירד לטבול -
- בית שמאי אומרין: אף על פי שהוא מנטף - טהור.
- ובית הלל אומרין: כדי סיכת אבר קטן.
- אם היה שמן טמא מתחילתו -
- בית שמאי אומרין: כדי סיכת אבר קטן.
- ובית הלל אומרין: כמשקה טופח.
- רבי יהודה אומר, משום בית הלל: טופח ומטפיח.
כבר ידעת שמעיקרינו שהאוכלין אינן מטמאין אלא אחר הכשר באחד מן השבעה משקין או תולדותיהן, כמו שנבאר בפרק אחרון ממכשירין. ולשם נתבאר עוד כי המים השחורים שהם תמצית הזיתים והוא הנקרא "מוחל" שהוא מכשיר. ומעיקרי ההכשר גם כן כי לא יהיה אלא ברצון בעלים, כמו שאמר יתברך "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח), והוא כתוב "יתן", ולמדנו מפי הקבלה "יותן דומיא דיתן, מה יתן לרצונו, אף יותן לרצונו".
וכשזורים מלח על הזיתים ונותנין אותם בחבית כדי לכבשם ולרכך אותם, אין ספק שיצא עמהם אותו המוחל ונושרים בו הזיתים.
אומרים בית שמאי, שאין צריך לנקוב החבית כדי שיזלו המים הנימצים מן הזיתים, לפי שאף על פי שיתקבץ וישרה אותם והוא מן המכשירים, הואיל ואין כוונתו שישרו ואין תועלת לו בזה אינן מוכשרין.
ובית הלל אומרים, כל זמן שלא יקוב החבית ברצונו נשרו, לפי שידוע הוא שהמים יתקבצו וישרו אותם והוא מן המכשירין.
ואמרו שהיא טהורה - רצונו לומר שהזיתים אינן מוכשרין באותן המים, הואיל ועשה נקב בחבית וגילה דעתו שאין כוונתו שיכנס המוחל, ואף על פי שהנקב נסתם בשמרים ונתכנסו המים לא יכשיר הואיל ואין זה לרצונו. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על הדבר שאינו מוכשר, כמו שנבאר במסכת מכשירין.
אף על פי שהוא מנטף - רוצה לומר שהשמן נוזל ממנו.
ובית הלל אומרים, אם היה מן השמן על גופו כדי סיכת אבר קטן בלבד, והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד. אבל אם הוא יותר הוא טמא, בשביל השמן שנטמא בהתטמאו ונשאר על גופו.
ואין מטהרין המשקין טמאים במי מקוה אלא המים בלבד, כמו שיתבאר בפרק רביעי דמכשירין. וכבר קדם מזה קצת בפרק שני מביצה.
ופירוש טופח - שילחלח הכף.
טופח ומטפיח - שילחלח הכף ליחלוח שכשיגע בה הכף האחרת שתלחלח אותה גם היא.
ואין הלכה כרבי יהודה:
מגולגלים - כבושים במלח כדי למתקן:
אינו צריך לנקב החבית - ואע"פ שהמוהל ו היוצא מהן צף על גבן, אינו מכשירן לקבל טומאה, דלא ניחא ליה באותו מוהל היוצא, ואנן בעינן משקה דניחא ליה, דכתיב (ויקרא יא) וכי יתן מים על זרע, כתיב יתן, וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה:
צריך לנקב - לעשות מעשה לגלות דעתיה דלא ניחא ליה באותו מוהל שיהיה צף על גבי הזיתים ורוצה הוא שיצא דרך נקב שעושה בחבית:
וסתמוה שמרים שהיא טהורה - שכיון שנקבה, גלי דעתיה דלא ניחא ליה, ושוב אין אותו המוהל מכשירן לקבל טומאה:
אע"פ שהוא מנטף טהור - אע"פ שהשמן נוטף מבשרו לאחר שטבל, טהור:
כדי סיכת אבר קטן - אם לא נשאר מן השמן על בשרו אלא כדי סיכת אבר קטן, טהור. ויותר משיעור זה, טמא, בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו י. והשמן שעל בשרו לא טהר במקוה, שאין לך משקה מקבל טהרה במקוה אלא המים בלבד ע"י השקה:
בית שמאי אומרים כדי סיכת אבר קטן טהור - טפי מהכי, טמא:
משקה טופח ומטפיח - שיש לחלוחית בכף עד שכשיגע בכף אחרת ידבק בה לחלוחית גם היא. ואין הלכה כר' יהודה:
אינו צריך לנקב. כתב הר"ב ואע"פ שהמוהל היוצא מהן וכו' דמוהל מכשיר כדתנן במשנה ה' פ"ו דמכשירין. וע"ש. ונ"ל להגיה בל' הר"ב מוחל בחי"ת דהכי הל' התם במכשירין ועוד במשנה ג' פרק ט' דטהרות. ובמקואות פ"ז משנה ג' וד'. ומייתי לה נמי הכי בפכ"ב דשבת דף קמ"ד. אע"פ שכ"כ ג"כ הר"ב במשנה ה' פרק ט' דטהרות. וראיתי כמו כן בה"א בפירוש רש"י ובתוס' פ"ק דיבמות דף ט"ו. ועוד בתוס' פ"ג דחגיגה דף כ"ה ופ"ק דשבת דף י"ז. ואמנם דברי הר"ב נמשכים אחר לשון הרמב"ם. שבכאן כתב ג"כ בה"א. אבל בפירושו דטהרות ומכשירים. בחי"ת. וכן בחבורו פי"א מהלכות ט"א וכן בערוך הועתק בחי"ת:
ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בכלים פרק [י'] חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מלתא אלא בסתימה תליא מלתא הלכך כל מידי דסתים מציל. והוא דקאי באפי נפשיה. אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעה הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה. הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. הראב"ד:
שהיא טהורה. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין. הרמב"ם:
אף ע"פ שהוא מנטף טהור. דבטל ע"ג גופו משא"כ במפה דפרק ח' דברכות [משנה ג']. הראב"ד בשם ירושלמי:
אבר קטן. והוא האצבע הקטנה. מאצבעות היד. הרמב"ם. וברפ"ח דשבת דתנן נמי כה"ג ומפרש בה אצבע קטנה שברגל. וכמ"ש הר"ב שם. ועוד פירשו שם בקטן בן יומו. והכי איתא בגמרא התם [דף ע"ז] ואולי דמדלא מייתי התם מתני' דהכא ומפרשינן נמי בכה"ג. הוא דסבירא ליה להרמב"ם דדוקא התם מפרשינן הכי אבל לא הכא אלא כמשמעה ומסתמא אבר היד היא שסכין. ובחבורו ספ"ב מהלכות טומאת אוכלין העתיק ל' המשנה. משא"כ בפי"ח מהלכות שבת ובפ"ב דכלים משנה ב' תנן כדי סיכת (אבר) קטן. ופי' שם הר"ב והר"ש. כמו בשבת. ואע"פ שלא הובאה בגמ'. אבל הרמב"ם העתיק שם בפירושו ובחבורו פי"ח מהלכות כלים הלכה י"ג כדי סיכת אדם קטן:
כדי סיכת אבר קטן. פי' הר"ב ויותר משיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. ונראין דבריהם שאדם מתטמא מהשמן. וצריך לומר דמיירי בטומאת ידים. כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא [א) דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב כמ"ש ברפ"ה דזבים. ואין לך שמן נעשה אב כדמוכח בריש כלים] וכן נראין דברי הראב"ד דבטומאת ידים מיירי. ולשון הרמב"ם בספ"ב מהלכות טומאת אוכלין. הרי הוא טהור כשהיה מקודם. וכן בסיפא כתב סך שמן טמא וטבל. לא טהר השמן וכו' ואם לאו וכו' בטל במיעוטו. הרי שסברתו דע"י טבילת האדם נטהר השמן. כפי התנאים השנויים במשנתינו וכן פירש הראב"ד ולא ידעתי למה כתב הכ"מ שהראב"ד מפרש משנה זו בענין אחר מפירוש הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שאין לך משקה וכו' משנה ח' פ"ד דמכשירין:
ואם היה שמן טמא מתחלת וכו'. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו. א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לה טהרה במקוה. הראב"ד:
(ו) (על הברטנורא) נראה לי תו"ל מוחל, בחי"ת. דהכי הוא לשון המשנה במכשירין. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) טהורה. פעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר. הר"מ:
(ח) (על המשנה) טהור. דבטל ע"ג גופו. משא"כ במפה דפרק ח' דברכות מ"ג. הר"א:
(ט) (על המשנה) אבר קטן. והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד. הר"מ. ובריש פרק ח' דשבת מפרשי אצבע קטנה שברגל, ובקטן בן יומו. וכן פירש בפ"ב דכלים מ"ב. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) ונראה, שהאדם מתטמא מהשמן. וצ"ל דמיירי בטומאת ידים, כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא, דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב ואין לך שמן נעשה אב, כדמוכח בריש כלים. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) מתחלתו. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו. מפני שטומאתו חושבתו. א"נ, גזירה שמא יאמרו ראינו שטן טמא עולה לה טהרה במקוה. הר"א:
חבית של זתים: ביבמות פ"ק דף ט"ו. ותוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ה) ודפ' כל קרבנות הצבור דף פ"ו. וביד פי"א דהלכות טומאת אוכלין סי' ז':
הסך בשמן טהור וכו': ירושלמי דברכות פ' אלו דברים דף י"א רמי דב"ה אדבית הלל דהכא אמרי טמא והתם בבבא דמקנח אדם ידו במפה אמרי טהור ומשני דהכא בעינו הוא ברם התם בלוע במפה ע"כ. ועיין בהראב"ד ז"ל שנראה שהוא יש לו נוסחא אחרת בירושלמי שהקשה הוא ז"ל דמה יש שם משקה טמא מתחלתן ותירץ ז"ל דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דה"ל משקה טמא מתחלתו ומשני דל"ד דהכא בעינו הוא שאינו בלוע באדם הלכך טמא ולא נטהר אבל התם בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין שם משקה טמא כלל. וברוב הספרים גרסינן אע"פ מנטף וספרים אחרים שמנטף:
כדי סיכת אבר קטן: חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר הראב"ד ז"ל. וביד ס"פ שני דהלכות טומאת אוכלין: תניא א"ר אליעזר ב"ר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורני וראיתי שהיה אוכל פת חרבה בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לי זיתים ראה אותם שהם לחים אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לי חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע"פ שתלמיד ב"ש היה ר' צדוק כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה. ופי' הר"ר שלמה שיריליו ז"ל זיתים מגולגלין לשון ביצה מגולגלת שעומדים לאכילה ונותנים בהם מלח ומניחין אותם בחבית במימיהם כדי שיהיו רכין ונוחין לאכילה והשתא היינו טעמא דב"ה דסברי דמוכשרין הן דאע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת דלא גזרו על המסיקה דמוהל אינו מכשיר שאני הכא דכיון דמגולגלין הם ניחא לי' במימיהם וטעמא דב"ש היינו דסוף סוף מוהל הוא ולא מכשיר הלכך אינה צריכה לינקב כדי שיצא משם המשקה וב"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו ע"ג הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לינקב כדי שילך המשקה לאיבוד לגלוייה דעתיה דלא ניחא ליה ביה. ומודים שאם ניקבה מאלייה וכל שכן נקבה הוא לדעתו שהיא טהורה דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה כיון שמתחלתן נתן אותם בחבית נקובה ולא תקנה אע"פ שסתמוה שמרים אחרי כן אין אותו משקה מכשיר וי"מ שאפילו כבר סתמו השמרים קודם שנתנם בה ואח"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה קיום עם כובדן והוא ידע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנתן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. והקשה הראב"ד ז"ל דתנן בפ' עשירי דמסכת כלים ומייתי לה בבבא קמא פ' הגוזל רבה חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה אלמא סתימת השמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת כמו צמיד פתיל ותירץ דהתם לאו בגלויי דעתא תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באנפיה נפשיה אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי אדעתיה דלא בעי ליה למשקה. וכן כתבו שם ג"כ תוס' ז"ל:
הסך שמן טהור ונטמא: כשהיה גופו טהור סך שמן טהור ואח"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו:
ואם היה שמן טמא מתחילתו: וסך בו וטבל:
בש"א כדי סיכת אבר: קטן של קטן בן יומו חשוב הוא ואינו בטל ולא נטהר השמן אלא אם היה פחות מכאן וטעמא דמפליגי ב"ש בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה וב"ה מחמרי הכא דאם יש בשמן טופח לת"ק ולר' יהודה ע"מ להטפיח לא נטהר השמן עכ"ל ז"ל ומשמע אבל האדם נטהר וגם דברי הרמב"ם ז"ל שם ס"פ שני סתומין. ועיין במ"ש בשם הר"ר שמשון ז"ל בפ' בתרא דמכשירין סי' ה'. וראיתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל על מה שכתב רעז"ל ונשאר על בשרו וטמאהו זה אי אפשר שאין משקה טמא מטמא אדם והראב"ד ז"ל פירשה דקאי טמא וטהור אשמן למ"ד טהור משום דבטל לגבי גוף האדם ולמ"ד טמא משום דלא בטל ועדיין הוא בטומאתו וכן פי' הרמב"ם ז"ל בס"פ שני מהלכות טומאת אוכלין וכך צריך לדחוק לפרש לשונו בפירוש המשנה ע"כ:
יכין
חבית של זיתים מגולגלים: נ"ל שהוא מלשון גלגול. דדרך כובשי זיתים לשמן, להניחם מקודם בכלי יחד [הנקרא מעטן בלשון המשנה] עד שיזיעו ויתרככו, וע"י שנתרככו מאד מתדבקים הזיתים יחד [כטהרות פ"ט מ"א] ועי"ז אי אפשר לגלגל כל זית וזית בפ"ע, מחמת רכוכו ודבוקו. אבל כשרוצה לאכלן כך כמות שהן, אז אינו מניחן כל כך בהזיעה זמן מרובה, עד שיתרככו מאד ויאדבקו, רק כדי שיתרככו קצת, שיהיו ראויין לאכילה, ואז עדיין יהיה אפשר לגלגל כל זית וזית בפ"ע, ואעפ"כ יוצא מהן מוהל ע"י זיעתן, ובכה"ג איירי הכא:
בית שמאי אומרים אינו צריך לנקב: את החבית, לגלות דעתיה דלא ניחא ליה במוהל היוצא, כדי שלא יכשיר המוהל את הזיתים לקבל טומאה. א"צ לזה, דבל"ז ידוע, דמדרוצה לאכלן כך, וודאי לא ניחא ליה במוהל היוצא, שעל ידו מתרככים הזיתים ביותר ואינן נאותין לאכילה [ראב"ד]. וי"א דמשו"ה א"צ לנקב, משום דבל"ז המוהל אינו כשמן להכשיר הפירות [רש"י יבמות דט"ו ב']:
ובית הלל אומרים צריך לנקב: דצריך לעשות מעשה לגלות דעתיה. ולי"א הנ"ל, משום דס"ל מוהל מכשיר כשמן [כמכשירין פ"ו מ"ה]:
ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה: מדכבר גלה דעתו במעשה, תו אין המוהל מכשיר. דכי יותן דומיא דכי יתן בעינן להכשיר, והא לא ניחא ליה:
טהור: דשמן הנוטף מבשרו אחר שטבל, כבר נתבטל על הגוף:
ובית הלל אומרים כדי סיכת אבר קטן: ר"ל אם לא נשאר מהשמן על בשרו רק כדי סיכת אצבע קטנה שביד, אז נתבטל על הגוף ונטהר עמו, אבל ביותר מזה לא בטל. ואם יש בשמן שעל ידו רביעית, מטמא גם להגוף בטומאת ידים, ככל נוגע במאכל טמא עד שיטבלן [ועי' ביבקש דעת סי' נ"ה]:
ואם היה שמן טמא מתחלתו: שנטמא כשהוא בעין קודם שסכוהו, וסך אותו:
ב"ש אומרים כדי סיכת אבר קטן: אז טהור. ואם ביותר, טמא:
ובית הלל אומרים משקה טופח: ר"ל כשבשרו רק עדיין לח מהשמן אז השמן טהורה ואם בכדי להטפיח טמא, והא דמחמרי הכא טפי מלעיל. ה"ט, כדי שלא יאמרו שמן טמא נטהר בטבילה:
רבי יהודה אומר משום בית הלל טופח ומטפיח: כשבשרו לח כל כך מהשמן עד שכשיגיע באצבעו, שם ירטב גם אצבעו ג"כ טהור השמן, וביותר, טמא [כך פי' הר"ב ור"מ*]. אבל בערוך ורמ"א (בי"ד קכ"ט י"ג) פירשו, שכשירטב אצבעו שם, יוכל לרטב עם האצבע גם מקום אחר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת