עיקר תוי"ט על נידה ח

(א)

(א) (על המשנה) טהורה. דכיון שאי אפשר שנטף שם מן התורפה, לשמא הביאתו שם בידיה לא חיישינן. וכדאיתא בגמרא דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ב"י:

(ב) (על הברטנורא) לשון הר"מ, בעת ישיבתה:

(ג) (על המשנה) גודלה. לרבותא נקט. וכל שכן לשאר הרגל. ב"י:

(ד) (על המשנה) טמאה. ואפילו מן הצדדים, לפי שעשוי להתהפך, וכל שלמטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה. ב"י. ועתוי"ט:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) הר"מ. ובחיבורו חזר בו ופסק כוותיה, דהא ת"ק הודה לו. כדאיתא בגמרא דא"כ אין לך אשה טהורה לבעלה, שבכל מטה יש כמה טיפות דם מאכולת:

(ג)

(ו) (על המשנה) ולא כתם. וקשה, אכתי להוי ספיקא דאורייתא לחומרא. ואפשר לומר מדאמרינן בגמרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה, ומדלא ארגשה, אע"ג דאפשר דלאו אדעתה, הלכך לא הוי כשאר ספק דאורייתא דלחומרא:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) כלומר שהוא מעיד אם היא נדה אם לאו. ועתוי"ט:

(ח) (על המשנה) טהור. עד שיהיה בו כגריס ועוד. הרא"ש:

(ט) (על המשנה) משוך. אפילו כל שהוא. ובכתם מודה ר' אליעזר בר' צדוק דאף במשוך בעינן כגריס. הרא"ש: