עיקר תוי"ט על טבול יום ב

(א)

(א) (על הברטנורא) דלחולין טהור לגמרי. ולקודש מטמא. הר"ש:

(ב) (על הברטנורא) דאין לפרש קלין ראשון, דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצא ממנו שהוא ראשון. ואם תאמר, לימא קלין שרץ וזב, וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. אמרו בגמרא, דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב) דבדילי מיניה, אבל זב דלא בדילי מיניה, גזרו על המשקין שלו להיות תחילה, חוץ ממעינותיו שהן מדברי תורה והן אב הטומאה:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ג) (על המשנה) והשום והשמן. דרך לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הר"מ. ואתי שפיר דתני הכא לא פסל אלא מגעו ולקמן תני אלא שמן, וגם לקמן תני שהשמן צף והכא לא תני, ודקדק הר"ש מכל זה דהכא ליתא לשמן בעין. ובפירוש הר"מ ניחא, דהא השמן מתערב עם השום ואינו צף, לכך לא תני ואם היה השמן מרובה כמו דתני השום. שהשמן מתערב עם השום. והא דנקט ברישא שמן, דברו בהוה:

(ד) (על הברטנורא) ונראה, דדוקא לחומרא סבירא ליה הולכין אחר הרוב, ואמקפה של חולין קאי, ולא ארישא להקל. ויש לומר נמי, דמשום דר"י קאי אשל תרומה, להכי פירש בתרומה, והוא הדין איפכא:

(ד)

.אין פירוש למשנה זו

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(ה) (על המשנה) טמאה. וצריך עיון דהוה ליה למיתני פסולה:

(ו) (על הברטנורא) וצריך לחלק, דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה, הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא"כ מהצדדין אע"פ שמה שלמטה הוא בסיס ומה שלמעלה נמשך, הואיל ואין הכל שוה אינו חבור כלל. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ולשון הר"ש, לא חשיב חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. ונראה שכן צריך להיות נמי בהר"ב:

(ח) (על הברטנורא) וקשה, דהא סתמא קתני דנצוק אינו חבור וגם במתניתין דלקמן מטהרין אפילו באב הטומאה ומטעם דאינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמשנה ט' וי' דמכשירין. וצ"ע:

(ח)

(ט) (על הברטנורא) ואף דטבול יום נמי פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית, נקט אב הטומאה, לרבותא דסיפא, אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקין אע"פ שהוא אב הטומאה. ועתוי"ט: