עולת ראי"ה/סדר ציצית
ציצית
עריכהנפגשנו עם העולם הכללי, ספגנו אל תוך נשמתנו את האורה הצחה הכוללת, של ההארה האלהית, המחיה כל החיים, המחזרת את נשמתנו בנו באמונה רבה. והננו צועדים הלאה, מתוך הפרוזדור, החצר הגדול של חצרות ד', לבא אל הטרקלין, אל ההיכל, מתוך ההופעה הכללית של חיי העולם, לבא אל הזיו התוכי הפנימי של אל אלהי ישראל, המיחד אותנו בעליות הקודש של קדושת המצות והאורות האלהיות המיוחדות לעם סגולה:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם.
הדורות יתחנכו, יתגדלו ויתפתחו, על יסוד התוכן האורי של ההארה האלהית הפנימית, המיחדת את הגוי הגדול הזה בעצמת הוד קדושתו. המדות הנפשיות כולן, הנן לבושי הנפש. העצמיות, הנפשית בעזוז פנימיותה, היא ענין נשא ונעלה, טמיר ונעלם, מכל רעיון והשגה אישית גופנית. המדות הן מלבישות אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופיה להתגלות על מרחב החיים. המעשים כולם הנם תוצאות ישרות מתאימות ע"פ תכונות הנפש, המתגלות ע"פ ההתלבשות של המדות ביפעת תפארתן. יוצאים הם המעשים מתוך הכנפים הקיצוניות של המדות, ומבליטים את התפשטות כוחותיהן לפרטים, ותכונת הנשמה הישראלית הספוגה מרוח אל אלהי עולם, המראה את בהירות אורו בתהילות ישראל שהוא יושב בהן, היא מתגלה ע"י פאר המצוה האלהית, השקולה ככל המצוות כולן, היא מצות ציצית. לא רק אור חיים טבעיים, מיושרים רק בהישרה אנושית מצומצמת ומוגבלה, מופיע בתוכיותה של הנשמה הישראלית, כי אם אור חיי עולם, מהוד החיים האלהיים, מזיו החיים של אומר סלה של דבר ד', המבוטא בדברות קודש אשר בתורה, תכונת המדות הישראלית, הוד הלבוש של הנפש הישראלית, הנה תכונת האורה של דבר ד' אשר בהתגלות חפץ קדשו, שנתגלתה באור הבהיר של תורת אמת. ע"פ הצווי האלהי מתלבשת היא הגויה הישראלית בבגד מעטה, הנושא בקרבו את התפשטות האורה על כל סעיפי המעשים ע"פ חקי ד' ומשפטיו על ישראל. והסעיפים המעשיים, היוצאים מתוך התכונה המדותית הזאת של ההופעה האלהית, המלבשת את אורה הפנימי של הנשמה, הנם פרטי המצוות של התורה כולה, בתכונת העשיה שלהן ובהופעת ההסתכלות העיונית וההרגשית שלהן. ובאות הן הציציות על כנפי הבגדים בתכונתןהקדושה האלהית, ונושאות בתוכן את האור העליון, אור החיים שמנשאים את נשמותיהם של הדורות כולם לאותה הרוממות של קדושת ישראל העליונה. (במדבר טו לח): "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם".
ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית.
הסעיפים המעשיים ממין הצבע של הבגד הם. כלומר : מעצמיות הכח הנפשי מתפשטים המעשים כולם. התגלות החיים ממקור חיי הנפש באה ומתבלטת בכל אשר יעשה האדם בחיים. ותואר גילוי החיים המעשיים כתואר המדות וכחותיהן, שהם לבוש הנשמה החיה, הם דומים זה לזה בערכם. אמנם נוסף עליהם הכח של הצפיה הגנוזה, של נטית ההתקשרות למקום החיים, שהכחות משם הם נובעים, לאותו המקור החתום, שגווניו אינם מתראים כ"א ע"י כללות כח הראיה ומתגלים בתכונה כללית, כעין צבע התכלת, הדומה לים, לרקיע, לאבן ספיר, ולכסא הכבוד. ויחד עם חוטי הציצית שממין הכנף, המכוונים לעומת ההתפשטות המעשית, משלימים הם את תכונת הציצית. (במדבר טו לט): "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית".
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם.
הראיה של פתיל התכלת, הדומה לים, לרקיע, ולכסא הכבוד, מזכירה אותנו את מצות ד', מעודדת בנו את הזכר הרוחני של קדושת המצות, את האורה האלהית המתפלשת דרך כל המעברים של הנשמה, המתלבשת בהוד הקודש של התגלות החיים האלהיים, המתפרצת להתגלות במעשי המצוות כולם, כשם שכל הופעת החיים מתגלה בפרטי המעשים הטבעיים, הבאים מכל תפקידי החיים כולם. זאת היא ההזכרה, הבאה מתוך ראית התכלת, והיא מביאה להעשיה הממשית, בשאיפה העליונה של הופעת האורה של החיים הקדושים ברוח ד' על המעשים, שהם מופיעים ע"י ההתגלמות המעשית במעשה המצוות.
ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם.
המעשים, הממשיכים בכח קדושתם בתור מצות אלהיות, אתהאורה האלהית, בתוכיותם של החיים, פועלים הם את פעולתם, להאיר את כל מחשכי הטבעיות הגסה של האדם, שממנה באה ההשקפה החשוכה של כל הדעות הכוזבות, הרהורי מינות והרהורי עבודה זרה, שאנו מוצלים מהם ע"י ההארה הקדושה של אור ד' שבקדושת המצוות. והכח המחשבי העדין הולך הוא וחותר בתוך מעבי הגויה, ומעדן את הבשר ואת הדם, עד שהזוהמא הגופנית הולכת ומתנדפת, ובמקומה באה טבעיות עדינה של טהרת החיים, שהיא מזככת את הלב ואת העינים גם יחד ומשמרת אותם מתזנותם השובבה.
למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים לאלהיכם.
אחרי אשר ההתפשטות הפרטית, הבאה בכל מצוה ומצוה בפני עצמה, פועלת את פעולתה על הארת המחשבה וזכוך נטית החיים, באה הופעה כללית וקבועה של זכרון מתעצם בקביעות, החובק את האור הכללי של כל המצוות כולו, בתכונתן האורגנית, שהן בו ועל ידו משולבות אחת באחת לחטיבה אחדית גדולה וכללית, שהיא קביעות הקדושה במעמד איתן בתכונת החיים הפנימיים והחיצוניים, בשאיפה איתנה לאורה האלהית העליונה בתעצומות עזה, (במדבר טו מא): "אני ד' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ד' אלהיכם". אז מתגלה פאר ההוד של הזרחת אור ד' בהכרתו המיוחדה, שנסתגלה לישראל בתוכן מובלט ע"י אותה ההתגלות המופלאה, של ההוצאה ממצרים ע"י גילוי שכינה במאור הפנים, שעל ידה נקבעה הטבעיות האלהית בישראל, להיות ד' לנו לאלהים, בדרך כ"כ רשום וכ"כ קבוע, עד אשר גם בהתחדשות כל מסבות הזמנים, וכל מאורעות העולמים כולם, אשר ירחיקו את הקו התולדתי הרבה מהתקופה הנפלאה של יציאת מצרים, בכ"ז הטבעיות הקדושה של הקשר האמיץ של הקדושה האלהית, אשר בעצם חיינו, תהיה בנו קבועה ומושרשת לעד ולעולמי עולמים, כמו שבאה ההרחבה הזאת בבאור בברכה האחרונה של ק"ש של שחרית : "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים, דבר טוב וקים לעולם ועד, אמת ואמונה, חק ולא יעבור, שאתה הוא ד' אלהינו ואלהי אבותינו, מלכנו מלך אבותינו, גואלנו גואל אבותינו, יוצרנו צור ישועתנו, פודנו ומצילנו מעולם שמך, אין אלהים זולתך".
טלית קטן
עריכהמתיחד האדם עם נפשו, מדבק הוא את האורה האלהית הספוגה ברוחו פנימה, הנקלטת אצלו מאותה ההארה הנפלאה, מאור החיים של כח כל אצילות היפעה של הוד המצוות כולן בסגולתן האלהית, המתגלה בתוכן הציצית ואורותיהן המרובבים, והם הולכים ומאירים את כל בתי נפשו ביחודה,בזעירותה הפרטית המיוחדה, ע"י סגולת הטלית הקטן, המתיחד עם האדם בהתלבשותו הצנועה, המתאגדת עמו בפרטיותו, ובהכרתו הפנימית נושא הוא את כפיו קודש, ומברך לד', בהודאה פנימית, על אור חסדו, אשר קדשנו במצות ציצית.
ברוך.
בבאנו להוציא מן הכח אל הפועל את האור הקדוש של מצוה מעשית, בהתגלות המפעלית, הרי אנו מעירים את מקור חיי החיים, את אוצר הטוב והקודש, ששפעת כל ברכת ההויה שמה היא גנוזה, ובהארת היפעה האלהית, הנובעת מראש מקור אור החיים העליונים של חי העולמים, מתמשכת אז שפעת ברכה, ההולכת ומפלסת לה את נתיבה בהתחשפות האורה של החיים המעשיים, ומעין החיים מתברך במקורו, בהיותו מוכן להתגבר בשטף ברכותיו ע"י אותו השביל החדש, ההולך ומתבלט ע"י מפעלנו במעשה המצוה הבאה ממרום החפץ האלוהי העליון, מקור החיים והטוב, אל תחתית מעמקי העולם, הנמצר במצריו החמריים וכוחותיו המעשיים, וחדות הקודש העליונה מתגברת, ואצילות היפעה האלהית מתאדרת בהופעתה בכל מלא עולמים. וממעמקי הנשמה יצא אז המאמר, הנושא את גדולת האמת, האומר במלא שיח קודש: ברוך.
אתה.
עין בעין נראית היא היפעה האלהית ע"י קדושת המצוה. אור הרצון של הוד מקור החיים מתגלה בתעצומות אורותיו המלאים. נגוהות והזרחות אורות קדשי קדשים, וכל התעלומה הכמוסה של הסתר העליון מתגלה בכל הדר קומת הנשמה האלהית, המחיה בטובה את העולמים וכל יצוריהם, וחודרת היא בנשמת האדם פנימה, וכחות החיים האציליים מתגברים, וגאון הרוח מתעלה, והאדם בא במעמד נוכחי מול אור שם ד'. ובמלא גודל יראת חרדת קודש, ופאר אהבת גילת אומן, מבטא הוא את האמרה הברורה, המביעה את הבהירות של הופעת אור אל עליון על כל מהותיותו, המוכרת בכל פארה, בהמאמר המבורר נוכח פני ד': אתה.
ה'.
השם בקריאתו ובכתיבתו, ההגוי והבלתי הגוי, באור קדושתו מזריח ומאיר על כל מלא עולמים. בבואנו למעשה המצוה, המוארה מאור הצווי העליון, מאת ד' מן השמים, הרינו מוארים באור החיים של המעשה, הפקודה בהתגלמותה המפעלית מאור השם ההגוי, מקדושת האדנות שבשם "אלף דלת", שהתוכן המוסרי המעשי שלנו מתקדש מקדושת אדון כל העולמים, שהם הולכים כולם באותה המסלה המעשית, שהאדנות האלהית סללה לפניהם בגדל קדשה. והרעיון, האידיאליות, ההתרוממות הרוחנית, מתיצבת לפנינו ע"פ אותה הכמיסה הרעיונית, יסוד מחשבת אל עליון במהות האידיאלית של מגמת חיי כל החיים, של מטרת קודש הקדשים. של מציאת תכנית כל עולמי עולמים, בהתרוממותם אל מכון שורש מחצב הויתם, המוארה באור מתפארת העליונה. ובציצית הלבן והתכלת מתאחדים ביחד כדוגמא זה של ההתאחדות האצילית אשר לשם ההגוי והכתוב בחוברת, ונשמתנו מתמלאת עז וחיים, חדוה ותשוקה, של צחצחות זיו אור אלהים חיים, המשעשענו בצפית ישעו לאהבת מצותיו, אשר מוצאן מצא חיים, ויפק רצון מד', כי כולן בחכמה נעשו וממקור החפץ המתעלה בקודש חביונו כולן נוקרו, "ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי ואשיח בפקודיך".
אלהינו.
ע"י בינה עליונה, ע"י אידיאליות קדושה במעמקי הבנתה המקורית, ששם אור החיים ויסוד כל החיים הוא נעוץ, מכירים אנו את היחש הכללי הגדול שלנו אל האלהות, המקיפה והממלאה את כל היש, באור טובה חסדה גבורתה וכל פארותיה, שאנחנו מתקשרים עמה ע"י כח הצווי, ע"י אור הפקודה האלהית, והתגלות הרצון הנקדש, המתהדר בהדרת החיים והמפעל במעשה המצוות שאנו מתמלאים אור חיי עולמי עולמים בהתאחזותנו בעשיתן, ואנו אומרים מתוך הבעה נוראה, המתפרצת כנחל שוטף ממעין שורש כל נשמותינו: אלהינו.
מלך העולם.
המצות הן תוצאות ההארה המלכותית של העולם כולו, מלכות שמים, הכוללת כל עולמי עד מראשיתם עד אחריתם, מרום מעלתם עד תחתית עומק ירידת שפלותם. וע"פ אותה העצה העמוקה, הכוללת את כל ההויות כולן, את כל האור החי והמאיר בכל הפרטיות והכלליות של כל חיי העולמים, מתוך המגמה האלהית העליונה הזאת, יצאו כל אורות המצות, בהעשותן לשם קדושת מצות אלהים ומלך עולם, כשם שהנשמה היחידית מתבסמת היא ומתבססת על ידן, כשם שאורותיה מתמלאים בכל מילואיהם, כן הנשמה הכללית, של כל נשמות החיים, האור המחיה את כל העולמים, והתכונה המקימת את כל בניניהם החמריים והרוחניים, וכל כליהם, והתלבשויותיהם המפורטות, הכל אור וזיו נוסף בהם במשטר ערוך, בסדר מתוקן ובתוכן תרבותי ההולך ומתעלה, הולך ומתאגד, מרומם ומחיה את כל העולמים, ומשיבם לאגודה אחת לעולם אחד, אשר ד' אחד מולך בו. לזאת הרוממות, המתעלה בעילוי קדושתה בכל עת ובכל רגע, הננו מתנשאים בעת גשתנו לעשות באהבה את המצות, ומתגלה הוד הרעיון בכל עז חייו העליזים, והמתעלים בחיות מקוריותם עדי עד, בבטוינו: מלך העולם, בהגות ברכתנו בעת האירנו את הארת נשמתנו להכנה הגדולה האצילית, שאנו מכינים את עצמנו ואת כל חוגי חוגינו, ואת כל היקום והישות כולה, האגודה בהויתנו, בעת הופעת הברכה שלנו להופעת קדושת המצות.
אשר קדשנו במצותיו.
הקדושה של ההתמסרות אל הענין הרוחני הטהור במלא טהרתו, בתוכן מסולק מכל עכירות וזוהם רצוני משופל, אי אפשר לה להגלות בשום הופעה שבעולם, אפילו הרוחנית שברוחנית, לפי מובנם של בני אדם וכל יציר נברא. כי ההגבלה היצורית, והמועקה החמרית, היא קוצצת את כנפי הרוח באופן שלא יוכל להתנשא במרום עז קדשו. גם השכל האנושי ותוצאותיו מעורבים בהם חלקים עפרוריים של נטיות טבעיות נשפלות, שהן עושות את רשומן על ההסתעפות ההשכלית, עד שלא תוכל להיות כבר דואה במלא החופש בשפרירי מרומי הקודש הטהור. רק המצוות האלהיות, הן נובעות מאותה הספירה המתעלה מכל החוג המוגבל, שהוא כולל בקרבו גם את כל המון צבאות הרוח, "הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה, ושמים לא זכו בעיניו", ואך הטוהר האלהי, המופיע ע"י קדושת המצוות, הוא מרום טהרת הקדושה המקורית, הבאה מאור הקדושה העליונה, החפשית מכל מעצור של מצר וכל מועקה של איזו הגבלה והכבדה שעבודית לכל כח וכל חומר, הוא מקדש אותנו, בעוז קבלת חיובו והוצאת גבורת מפעלו בחיינו המעשיים: אשר קדשנו במצותיו.
וצונו.
הקדושה של המצות בכלל, בהיותה בתכונת הכח, הרי היא רוממה ונפלאה, אצילית ועליונה, שוטטת מעל לכל גבולים ומתנשאת מכל מצרים ותכונות מצומצמות. ואותו הכח, שהוא מאיר בנשמתנו, שאנחנו מוכשרים להיות מצווים במצות אלהיות, את היא קדושתנו הכחנית, אם כל תוכני הקודש ואוצרות החיים המקודשים כולם. אבל הקדושה השרשית העצמית, המצואה בפועל, היא יורדת מעזוז מעלתה מראש צורים, בוקעת היא את האויר הזך הכחני של קדושת המצוות המופשטה, ובאה היא ומתקשרת עמנו בהופעה גלויה מן הכח אל הפועל, במה שאנו מתאגדים עמה בהצווי החי והממשי, המגלה הוד חיי הקודש, המרומם ונשא מכל שרעף ורעיון, בעומק היש המוגלם שבכח החיים הגופנים ותנועותיהם. זהו אור ד' המופיע בתוך הקדושה המכוננת שבהתוכן הנגלם של הצווי, המצויר בפועל הגמור, שעליו באה ההבטאה המאשרת אותנו בגילת משושה באמרנו: וצונו.
על מצות ציצית.
כשאנו שטים במרחבי הרום, מטיילים טיולי טיסה בשפרירי הקדשים, מסתכלים בהוד הזהרוריות הרם והנשא, הממלא את כל היכלי התפארת אשר בכל מילואי ההויות כולן, מראשית אצילותן עד תחתית גלמיות עשיתן, והננו עם הרעיונות הכבודים הללו מתעלים, מתרחבים ומתנשאים, ועמם יחד ומרום גובה רוממותם הננו צופים אל העומק המצומצם של חבת הקודש, ההולך ומתלוה עם נפשנו פנימה, ומרוחב העליון והוד רומו הולכים קוי אורה ושפעת טללי טוהר ומתפלשים, עד שהם מקיפים את אור הנוגה אשר לקדושת המצוה, במעמדה המוקטן והמצומצם לפי מדת ערכנו הפנימי, הננו בזה מתנהרים באור היפעה ומברכים על מצות ציצית, על האורה הקדושה של קדושת קודש הקדשים, על המצוה המתאחדת עם קדושת נפשנו,רוחנו ונשמתנו הפנימית, ההולכת ומעטרת את זיו חייה הפנימיים, המתכנסים בתוך חדרי החדרים של אוצר הדעת הגנוז, ופינו מתמלא שבח והודיה לאל חיינו: על מצות ציצית.
יהי רצון מלפניך.
הרצון הוא התגלות אורה פנימית מתוך המעין של אור החיים אשר להנשמה המקורית, שהיא בעצמה עליונה מכל תיאור של רצון, ומכל תכונה של איזה תוכן מפורט אפילו כשהוא משוגב שיגוב אין סופי. התגלות הרצון היא מקור כל התהוות,וההתהוות עצמה היא התגלות הכח של היכולת המלאה גבורת אין קץ, בחוג המתואר חיצוני לגבי עצמות הישות, שהרצון מתגלה מבהירות עצמות יסוד מהותה. באמרנו: "יהי רצון מלפניך" הרינו נושאים את דענו למעלה למעלה מכל תכסיסי כל מדע והשכל, מכל תכסיסי חסד ומשפט וצדקה, מכל תכונה של איזו מדה מסומנה בתארה המיוחד, ובהבנתה המוקצעה, אלא אל עומק הרום אנו פונים, לראש פסגת כל האידיאליות,להתרומם עד למכון הסגולה היותר מפוארה של מקור כל היש וכל שורש שרשי שרשיו: יהי רצון מלפניך.
ד' אלהי ואלהי אבותי.
בנשאנו את הדעה למרום העליות, של המחשבות היותר עזיזות, שם הננו מתעלים מכל תוכן חברותי, שם אין הרבוי של הרבים תופס מקום, כשמתעלים הרעיונות מתנשאים הם ממעל לגבולות המקום, המגביל את האישיות הפרטית, שהגבלה זו עושה היא את הרבים בתור רבים מפוזרים. אבל במערכה הבהירה, של ההשקפה השרשית העליונה, כל היקום ואישיו הפרטיים כולם חטיבה אחת להם, וכשאנו פונים למעלה, להיות מקבילים את ההוד הנורא אשר להיפעה האלהית, אומרים אנו בלשון יחיד, המעורר בנו את המחשבה ע"ד היחידיות של הרבים כולם במובנם האצילי, וקוראים אנחנו בשביל כך : ד' אלהי. אמנם המורשה המתוקנת, של הפאר הרוחני אשר לדורות הקדמונים, היא התקינה אותנו אל המעמד הנפלא הזה, להיות צופים ביסוד האחדותי אשר לכל פרטי היצורים כולם, בכל החיל של צבאי צבאות. ומתוך כך אנו מבטאים את יסוד הבעת הרעיון הגדול, המתאים לסגולת הוד הדעה המכירה את ערך האדם בתור שורש אחדותו, שאינו מתרבה בעצם עם כל ריבוי ופירור, ומתוך כך אומרים בלשון יחיד: ד' אלהי ואלהי אבותי.
שתהא חשובה מצות ציצית (זו) כאילו קימתיה בכל פרטיה, ודקדוקיה וכונותיה ותרי"ג מצות התלויים (התלויות) בה.
חשיבות המצוה בתמותה, מצד גדולתה במקורה האלהי, אין לה קץ ותכלית. כל עולמי עולמים יחד, כיון שהם ממוצרים באיזה מצר וגבול, אינם מספיקים להכיל אל תוכם את הוד העושר, הכבוד והחיים, ההולך ונובע מהארת מצוה אחת, מצד היותה דבר ד', אמרת אל אלהי עולם. "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד". והרוחב העליון הזה, יקר סגולת כל קודש קדשים, הולך הוא ומתמצר למראה עינינו עד כדי תפישת מעשי ידינו ותוכני המחשבה והרגש שלנו המתאימים להם. אמנם לא מפני המשכתה של המצוה במורד, והזערת אור פניה בהתיצבהנגד עינינו, למען נוכל לגשת אל יפעת קדשה ירדה גם מעט מכבודה וחשיבותה העליונה, כאשר הוא תוכן יקרת עצמותה בתור מצות ד' ברה, העומדת בכל הדר טובה ופארה לפני מלך הכבוד, משחקת לפניו בכל עת, במרחב קודש קדשים ממעל לכל היכלי תפארה, אשר בחביון הנצח וההוד. ואת בהירות מחשבתנו הננו נושאים עד למרומי הקדושה האלהית העליונה, שנקודת הקודש, שקויה נמשכו עד למעמד שפלותנו, מההוד הנורא של מצות ד' בכל גודל שלמותה, תעלה בכבודה והדר תפארתה, כמו שהיא בעצמת מעלתה, בכל חטיבות מדותיה המתעלות מכל חילוק ופלוגה, מכל התבדלות והפרדה, מיסוד אור האחדות הרוחנית העליונה, המתגלה באור הנצחי המקורי של אחדות האידיאליות, המוארה בהופעת כל המצוות כולן, כל תרי"ג מצוות כולן, שהן כולן מתאחדות במקור שרשן המתעלה, בהוד המחשבה הכמוסה, שהאידיאלים האלהיים, שהם הם מחיי כל עולמים, שרויים שם באחדות כבודם. והנה כל מה שהפאר היסודי מתגלה בנשמה כה מתרחבת היא תכונת המצוה בהתפרטות מעשיה, בפרטיה הרבים והשונים, שהם מקופלים בתעלומה של הגניזה ההשכלית, המתנוצצת לכל משכיל דורש את אלהים באהבת מצותיו, בכל עת ושעה מוכשרת מאור תורה ונר מצוה, והפרטים הרבים מגלים מהם דקדוקים רבים, לכוין אותם אחד אל אחד. האורה האלהית העליונה, המתאדרת בהשכלת התורה מנביעת מקוריותה, בהתבארות הפרטיות של המצוות, כשהן מתגוונות בכל שלל צבעיהן, הנחמדים ומרהיבים כל לב ונפש מטוהרה, היא ג"כ לומדת, במתיקות אמתת הגיונה, לכוין את כל הפרטים בדקדוקיהם אל הכונה האידיאלית הקדושה הכללית שבמצוה האלהית, ולאחד את כל הפרטים בהשפעתם ובפעולתם אלה עם אלה בדיוק מכוון, באין פרץ וסתירה. ומעל כל הפרטים והדקדוקים כולם, המתעצמים בחוג המעשה, ההולך ומתעשר מנביעת המקור האלהי, המחכימה את עושה המצוה כמאמרה, "מאויבי תחכמני מצותיך", באות כל הכונות הטהורות ומקדושות, המשתלחות כמרוץ ברקי אורה, והמוארות במאור שמשות צדקה מאירות על מרחבי עולמי הוד. ומקישורם של הפרטים והדקדוקים עם הכונות, המתאחדים יחד לחטיבת קודש עליונה, מתעצם כח המצוה, והיא מתעלה בשרשה המאוחד, מקור הדעת והתבונה האלהית, ששם המשכן אחד, ששם חיי כל העולמים מתאחדים יחד בשטפת קדשם, והמצוה היחידית מתראה בהוד עושר כבודה: בכל תרי"ג מצות התלויות בה.
אמן סלה.
אחרי ההבעה הגדולה הזאת, אחרי ההתעלות השמימית שאנו מתעלים למרום השורש העליון של המצות כולן, במקוריותן הנשאה, הננו חשים בקרבנו, כי הד הקול הזה בא ממרומים עליונים, ממדרגה עליונה המתעלה מעל פרטיותנו המוגבלה, וההזרחה הנשאה הזאת באה אלינו מהרום הנשא באותה השעה המצוינת, של קיום המצוה והתגלות כבודה וזיו אורה בשעתה. והננו בכל מעמקי חיינו קוראים את הבעת האמנת לבבנו והסכמת כל מדענו המפורט לאותה ההתגלות העליונה הכללית, אשר הזדרחה עלינו ברגע המסולא ביקר תפארת, של קיום המצוה בהתחלת זיו הארתה. והננו מנשאים את רוחנו למרומי זיו הנשמה בקבלת אומר אמן, ואנו ממשיכים את הזיו המתנוצץ הזה מיסודו האלהי, הבא אלינו ממרחקים רצוא ושוב כמראה הבזק, שתהיה השפעתו מתמשכת ומנצחת בקרבנו עדי עד, "שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו", "כל מקום שנאמר סלה אין לו הפסק": אמן סלה.
ברכי נפשי את ד'.
אחרי אשר ספגנו אל קרבנו את אור הקודש הפנימי, המתאים עם קטנותנו ופרטיותנו, ע"י אותו הצמצום הקדוש, הנערץ והנקדש, שבא אלינו ע"י אורו וקדושתו של הטלית הקטן, אחרי אשר אצרנו אל תוכנו את כל אורות הקודש ממלא כל עולמים, המפיקים זיום ונגהם על פני שדות הברכה של כל המצוות כולן, האחוזות ותלויות זו בזו, הוכשרה בזה כבר נפשנו להתנשא אל המרחבים הרוממים, אל נאות החיים והשלום אשר בהקפתאור החיים שממעל לכל עולמי עולמים, שאנו באים להאיר את זיו הדרם ע"י גדולת הערך של מצות ציצית במערכת גדלה,ע"י אור הזוהר של הטלית הגדול. והדוגמא העליונה אשר להנשמה, היושבת בחדרי חדרים, הרואה ואינה נראה, הזנה את הגויה, המלאה את כל הגוף, והטהורה כעצם השמים לטוהר, אל ההוד האלהי המחיה כל היש באור שפעת טובו, היא מתגברת בקרבנו במעמקי הרגשתנו, והננו קרואים להביע את הבעת החיים הכבירים, של גדולת הנפש העליונה, ע"י הארת הגדולה של אור קדושת הציצית במערכת גדולתה בתכונת הטלית הגדול : (תהלים קד א): "ברכי נפשי את ד'".
ד' אלהי גדלת מאד.
מתוך מרחב הגדלות תגדל הנפש ותתרומם, תתעלס באהבת יוצרה ומקור חייה, ובגדולת תענוגיה תמצא את יחושה אל חמדת ידידות צור יוצרה מהופעת זיו כבודו, ומעל כל המצרים אשר לכל מלא עולמי הנצח וההוד, המרהיבים כל עין ולב בהדרת גדלם ושיא תפארתם,תשא את דעה, להכיר את פאר אלהי מרום, בהכרה של גדלות מאודית, ההופכת את כל מחשכי עולם לאור מזהיר, והמשפיע שפעת חיים בכל תעלומות מחשכי צלמות. "נסתכל ביום המיתה ואמר שירה : ד' אלהי גדלת מאד". החיים הנשאבים ונזנקים ממקור החיים, מאור פני אלהים חיים, הם מחיים בשפעם גם את המות, כי מקור חיים ומעין כל טוב מפכה תמיד מאור טובו וחסדו העליון, של האל הטוב הגדול באור חסדו, ובכל פנה אשר תפנה הנפש בגדלה, בהתרפקה באהבת עליזות אמת על ידידות דודה העליון, תראה אך אור וחיי עולם, וזהרי הגודל, אשר יזהירו ממקור הברכות, יתנו גודל לכל יצורים, ופאר ועז לכל עולמים, בעבור הגדולה האלהית המאודית, הנשקפת מבין כל חרכיהם.
הוד והדר לבשת.
ההוד הוא ההתאמה הנאה, של כל אורות החיים וכל כחות ההויה כולם בהסתדרותם הנפלאה. וההדר הוא הוספת הזיו והמעלה, ההולך ונובע בכל עת ורגע מאותו התוכן העליון, המקיף ברב עזו את כל ערכי המציאות ביפעת כבודם. וההוד הקבוע, וההדר ההולך ומתעלה, בהצמדם יחד, מגלים הם את הדרת הלבוש המלכותי של יפעת הגודל המאודי, המתעלה ממדת כל עולמי עד.
עוטה אור כשלמה.
האורה מופיעה בעולמים, בזיו גדלה המאודי, באור אין סוף שממעל לכל גבולים, המתעלה מכל הקצבה והערכה, מפני שזוהר אור העליון מכל עליוני עליונים שם חבוי. מקור אור הזוהר של הגדלות המאודית, - רק ממנו יוכל זיו של מכון עולמים עליונים, שהם גבהי שמים, להיות בא ומתנוצץ, שמתכונת הקצבתם תבא כל התכונה של העבודה האלהית העליונה, המובלטה בכל המצוות כולן, שהציציות מסמנות אותן.
נוטה שמים כיריעה.
המרחבים הגדולים בכל ערכיהם, בתכונה החמרית והרוחנית, הנם מכוננים על יסוד אור הקודש, אשר יופיע ע"י אור החיים הנספג בנשמת האדם הגדולה, המתקדשת ומתגדלת בגדולת המצוות וקדושתן.
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
המחשבות, הרצונות והשאיפות, הנובעים מהמעין העליון של אור החיים האלהיים במדתם העליונה האין-סופית, המתעלית מכל גבול וסדר של מהות עולמית, חיים הן בקרבנו ומנשאים את נשמתנו למרום החופש העליון, לההתעודדות המאושרה המתעלה מכלרעיון ומכל הקצבה מחשבתית, וק"ו מכל סדר מדותי ומכל תכונה מעשית. והנה הם פוגשים בקרבנו את הנטיות המקוצבות, המתאימות לסדרים מעשיים ומעמדים מסודרים, המתאימים לצרכי חיי הגוף והנפש, בהתקשרם לעולמם המיוחד. וכל אלה באים הם אצלנו מיסוד ההופעות האלהיות, הבאות להחיות אותנו ולרוממנו בשני ערכיהם, בערך ההוד העליון של האורה האלהית, שכל העולמים כולם מתבטלים במהותם להתעלם בחביון הסתר של הוד כבודו, וכל סדר וקצבה עולמית מתבטל כשרגא בטיהרא ומתעלה בעילוי עליון הנעלה מכל מדה ועולם, ובערך הזיו המתנוצץ מברק היפעה המתגלה על כל המון הברואים, היצורים והנעשים, בכל הקצבת מהותיותם, השוכן עליהם ושומר את צביונם. ושני פארי ההופעות מתאגדים הם ביחד ע"י פעולתנו המעשית במפעלי המצות, שיסודם החבוי העליון הוא הארת הרצון, המתעלה מכל גבול וסדר עולם, המעדן בהשפעתו את כל אורי החיים המוגבלים בכל מלא עולמים. התכונות הללו, שיש לכל אחת מהלך מיוחד, האחת להרחבה של אין קץ, והשנית להגבלה והערכה מקוצבת,הנן מתאחדות ע"י המעשה של המצוה, שהיא מאחדת גבהי שמים עם תחתיות ארץ, שמים עם תחתיות ארץ, ובזה מתבסמות כל הנשמות, העורגות להתאמה של החיים היותר פנימיים אשר בכל מלא עולמים, ואור החיים שבכל היקום הולך ומתעלה ע"י ההתאחדות הזאת, שמקור הברכה, הקדושה והתפארת, הוא מתאחד עם היסוד העולמי, המקבל אל תוכו את כל עדנת ברכת שמים, להשכין בעולמים את האור של נשמת אלהים חיים. ואנו מכוונים את לבנו לאותו הרז העליון, שלאותהההתאמה אשר לתכסיס המוקצב עם התכונה המתעלה מעל כל גבהים, שבדבר ד' אדון השלום הם מתאחדים ומתיחדים יחד, לאגד שמים וארץ בכל ערכיהם, להיותם כלי מחזיק ברכה וחיים עד העולם : לשם יחוד קודשא ב"ה ושכינתיה.
בדחילו ורחימו.
מקור היראה היא השכלת ההגבלה, גזרת החק והמשפט, ההולכים ע"פ תכונת הקצב העולמי, שעל ידם הכל מובל אל מגמתו ותכליתו המיועדות. וההבנה הזאת הולכת היא ועולה ומסתכלת בכבוד יוצר בראשית בכל מלא עולמים, ובבאה להכיר את תכונת חופש הרצון האישי של האדם, והאפשרות שיש לו להיות הולך ותועה במערכות המעשה, באופן מהרס ומכער את כל חוקי התפארת וההוד של כל מלא קצבת העולמים, מיד יראה מעשית באה ומתמשכת על האדם, וממנה באה אח"כ יראת הגודל, איום שמימי עליון, המעמיק עד למעמקי שרשי הנשמה, המרככת את התכונה הקשה של הגסות החמרית, ומכשרת את החיים לספוג אל תוכם את הנועם העדין של אור הקודש, בכל מלא הודו, כפי מדת הנפש ואפשרות קבולה. ומזה יבא עוד לצעוד הלאה אל הרוממות העליונה של סקירת הגודל הבלתי מוקצב, של אור הקודש המקיף עולמי נצח ממעל לכל חק וקצב, שאור החסד הנאמן מתעלה שם, השופע ויורד בכל מלא חנו, ממעל לכל חק ומשפט, וכל פנות שהוא פונה הכל הוא רק לטובה ולברכה לאור ולחיים, וכל מעשה וכל תנועה מחוללת אך נועם והוד קודש. ומזה באה הופעת האהבה. ובקדושת המצוה מתאחד באור האלהי התוכן המוקצב עם התוכן העומד למעלה מכל קצבה, ויסוד היראה והאהבה מתאחדים, ונמזגים זה עם זה, לשכלל את האופי המזהיר של כל נשמת חיים. בדחילו ורחימו.
ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל.
האורה האלהית, המתנוצצת ביסוד הנצחיות, בעולם העומד ברום ערכו למעלה מכל זמן ומכל מקום, בעולמים הרוחנים המופשטים מכל חומר ומכל נושא של שינוי ותמורה, הוא האור האלהי המבוטא בשם י"ה, עולם המחשבההאצילית,שהוא עומד ברוממות עזו בלא שום כהות ופגם בכל עת ובכל מעמד. החפצים הנצחיים, והשאיפות האידיאליות העליונות, לעולם בתמותם ובעצמת כבודם הם עומדים וקימים, אך כיון שבא האור העליון בירידותיולהתגלותעל שדה החיים התחתיתיים, מקום השינויים והתמורות הזמניות, במעמדים של מקומות וגבולים וערכיהם, שם מתנוצץ האור וגם מתעלם לפעמים. וההתעלמות מתגדלת ומתרבה, לפי אותו הערך, שההפרדה, בין ההוה הזמני והחולף ובין הנצח והשיגוב המתעלה ברוחניותו, תופסת היא את מקומה. מתאחדים הם האורות הזמניים והמקומיים, עם הנצחיים והמתעלים מכל הגבלה מקומית, אבל ההתאחדות הזאת מוכרחת היא להיות תמיד פגומה כל זמן שהיא מיוסדת על איזו השקפה פרטית, או עכ"פ באה בכוחו והשקפתו של איזה פרט בתור פרטי. אמנם, בהיותנו מעלים את מחשבתנו ואת כל מעמקי רצוננו בקדושת המצוה האלהית, בערך התקבלותה מאתנו בתור אחד אחוז ומחובר אל האורה הכללית, של נשמת אלהים חיים ומלך עולם, היושב תהלות ישראל, משפעת אותו הנצח האלהי השורה בחיי עם עולם, גוי איתן של שורש המחשבה האידיאלית האלהית ביצירת כל מוסדי הבריאה, בשם כל ישראל, הננו מיחדים אז שם י"ה בו"ה ביחודא שלים, "והיה המשכן אחד", ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.
הריני מתעטף גופי בציצית.
הגוף הטבעי המקודש במצות ד', של כל זרע הקודש במצב תכונתו הגופנית, בכוחותיו התכוניות, ובמערכת הבשר והדם, מתאים הוא לאותה האורה המופלאה והמזהירה, הכלולה בפועל בתוכן הציצית, בהארתה מגדולה המזהרת מההוד העליון של השאיפות האלהיות, המלאות בכל רחבי המציאות, המכה את גליה ע"פ ההופעה האלהית הנאצלה על היצירה המיוחדה של הגופניות הישראלית. "מי מנה עפר יעקב, ומספר את רבע ישראל". "זרע יעבדנו יסופר לד' לדור, יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה". ובאותה הרוממות הכמוסה, המורגשת בנעימת ידידות טבעית פנימית, יאמר בגאות קדשים מפוארה כל איש ישראל, בגשתו להעבודה המזהירה זוהר עולמים, הכוללת את ההופעה הכללית האלהית המחודשת מרום שמיה האציליים,עד תחתיות הסתעפות הפרטיות כולה: הריני מתעטף גופי בציצית.
כן תתעטף נשמתי ורמ"ח אברי ושס"ה גידי באור הציצית העולה תרי"ג,
הקשר האחדותי של האור האלהי, מוטבע עמוק מאד בנשמתם של ישראל, שהמהות העצמית, הנותנת להם את אופים המיוחד, היא הדעה הגדולה של הטהרה העליונה של ההכרה הברורה בקדושת אמונת האחדות האלהית, שכל מבועי הדעת, כל מעינות החכמה, כל סעיפי המוסר וכל פאר החיים הכבוד והנצח, של הכללות ושל הפרטות, של כל טובה רעננה עדינה ונאצלת, ממנה הם נובעים. הקשר הקדוש הזה קשור הוא בתכונתה של היצירה האומית הישראלית, החודרת יפה יפה בכל פרטי האישיות של כל בית ישראל, ואותה הדעה מחיה המזהרת האלהית היא היא נותנת את מהות החיים הישראליים, ומהוה את החותם המיוחד של התכונה הגופנית המיוחדה, הקשורה בקשר אמיץ בתכונתה וצביונה המיוחד של הנשמה הפרטית ופרצופה המפורט, עד שקשר החיים הולך בה הלוך ושוב. וכשאנחנו מתקדשים בתכונת הקדשים של הוד הקודש העליון של קדושת המצות, הנה המתכונת החיה הגופנית הולכת היא בשפעת חייה המוסריים העצמיים, המלאים חיים מיוחדים בפועל הגמור, ופוגשת את הפאר האלהי אשר ביסוד החפץ האצילי של מקור קדושת המצוה, והתכונה הרוחנית העליונה, של שפעת חיי המחשבה והרצון, המתעלה בעילוי אלהי, מתמלאה היא מאור חיי עליון, מהזוהר החי של מקור האידיאליות של המצוה, והוד מכולל בהכללה רחבת ידים, הממלאה זיו חיים המוני עולמים, עוטף הוא את הנשמה ברום אצילותה, ודעותיה הקבועות בקרבה מתעלות ומתעטרות בפאר עדי עדיים ע"י ההתעלות של כח החיים השורה בחגוי הגויה, אשר התנשאו למרומי החביון האלהי ע"י המלוי של פקודת המצוה, הנובעת ממקור החפץ העליון, שכל חיי עולמים משם נוהרים. וכיון שע"י ההתעטפות הגופית בציצית, בהארת אור הקודש על שורש החיים, עולה החפץ האידיאלי למרומיו, מתקבלת היא התפלה הזכה "שכן תתעטף נשמתי", השואבת את האור העליון ממקוריותו, בעלוי אידיאלי מרומם מכל גדרים גופניים, ומכל ציורי מצרים חמריים, זמניים ומקומיים, ומהשובע המקורי של אור הקודש, שנביעות מעינו מתגברת ע"י החישוף של האורה האלהית, בהתאחדותו של כח החיים עם מקור חיי החיים ע"י קדושת המצוה, הרי האור חודר בכל מערכות החיים, עד לכדי ההופעה העשירה בפרטיותיה, וחודר הזיו עד לרמ"ח האברים, נושאי רוח החיים וכחו בפרטיותם, ושס"ה הגידים, המאחדים ברתוקותיהם את כל הכחות המתפשטים ע"י שפעת החיים של המקוריות הנשמתית,לעשותם לחטיבה אורגנית אחת, "באור הציצית העולה תרי"ג", המכוון, כנגד רמ"ח מצות עשה, שהפרטיות מבהקת בהן בגוניהן העשירים, מרובי הגון והזוהר המקודש, ושס"ה מצות לא תעשה, שאור החיים של השלילה הכוללת של סור מרע, התוכן האיתן של יראת ד' טהורה, חופף על כל האור הפרטי בעילוייו. והציצית - התפשטות הוד הקודש, מיסוד ההארה הכללית של זיו ההדר האלהי בכל מלא כל צבאי צבאות עולמי עד, וכל מה שלמעלה מהם, ומכל מקורותיהם הפרטיים, הכל מתאחד בה לחטיבה מצוינה, המעלה את החשק הרענן של עצמיות החיים להמדרגה הנשגבה של כל משאת נפש אלהית כבירה ועדינה. "ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור". שכן תתעטף נשמתי ורמ"ח אברי ושס"ה גידי באור הציצית העולה תרי"ג.
וכשם שאני מתכסה בטלית בעולם הזה, כך אזכה לחלוקא דרבנן ולטליות נאה בעולם הבא בגן עדן.
כבר נשאנו דענו על הרתוק הגדול של ההתאחדות הגדולה, של הגויה החמרית בהתקדשה בקדושה האלהית ע"י אור הקודש של המצוה, עם הנשמה הרוחנית, ומעמדה האידיאלי במעמד ההוה. אמנם לא רק בתכונת המציאות, העומדת יחדו בתכונה מקומית גופנית ותכונה מקומית עצמותית עליונה רוחנית, עם כל מרחקי הבדליה, הנה מתאחדת יחדו, להתרומם אל רום האושר המלא הוד קדשים, ע"י אור ד' שבחיי המצוה וקדושתה, כ"א גם כל המדרגות המחולפות של המעמדים השונים השוטפים בתכונת החליפות הזמניות, בכל המעמדים הבאים תדיר לעילוי של חיים והויה, הנן מתאגדות ומתאדרות יחד זו ע"י זו, ע"י הוד המצוה ופאר קדושתה, הטלית, המאיר באור קדושת הציצית, המוגבל במעמדו הזמני של העוה"ז, בתכנו הקיים האידיאלי של רוח ד' האצור בו חיי עולם זרועים בתוכו, הוד אצילותו עד מעמד נצחי נצחים הוא מגיע, רוח חכמה אצילית שפוכה בכל חגוי מהותיותו, והאור הזה, בהתפשטו במרחב חופשו, הרי הוא עוטה הוד נורא של חכמת קדושים, הראויה להיות מעטה הוד להתעטרות הפאר של רוחניות החיים, של הוד נשמת האדם, שהדר החכמה האלהית הוא פאר חיי רוחה. ונועם התכונה המוסרית של קדושת המדות והצביון הנפשי, המתעדן ע"י המפעל המצותי, הרי הוא מנהיר אור יקרות על הזיו החי העצמי אשר להאדם, במעמדיו הבאים אחרי החליפות שבחיי החומר כולם, שעז המהות הפנימי מתגלה בפאר הקודש אשר לדבר ד' ועליזות הנצח אשר במצוה האלהית, שדבריו חיים וקימים בפאר עדים וחיי גבורתם ונעמם לעד ולעולמי עולמים. וכשם שאני מתכסה בטלית בעוה"ז כך אזכה לחלוקא דרבנן, התפשטות הכבוד הלמודי, תמציתם הכללית של מעמקי החכמה והדעה, המוכללים בהדר המצוה האלהית הכוללת הזאת, ולטלית נאה, יפי העדינות של נועם הרצון הנאה והיופי הפנימי של הדר המוסר הקדוש המתעלה, שבשילובם יחד, של אותו התוכן החי האצילי של הדר הדעה וכלילת היופי של המוסר המדותי, בתכונתם הנעלה, הרי הם הם מקורי ההצמחה של כללות העדונים, מקום זיו חיי הנשמות והתענגותם האצילית, בטיסתם העליונה העולה למעלה למעלות, בכל חזות עולמי פאר נגוהות, בדליגות מעלות ע"ג מעלות, ובשובע שמחות של תענוגי רוית קדשים, ההולך וצומח בצמחי מעדניו, הוא התגלות העדן של גן ד', בגן עדן, ההולך ומתעלה כפי מעלות העולמים, "לא כהעוה"ז עוה"ב", שהתעלומה האלהית בזיו כבודה הולכת שם ומתגלה בזיו יקרתה, למלאות עונג מבלי די לכל צמאי האורה, אשר קנו חיי עולם בהתקשרותם הנצחית בדבר ד', שהוא מקור החיים והענוגים, מקור היש וההויה המשתלמת ביפעת יקרתה, בעולם הבא בגן עדן.
ועל ידי מצות ציצית תנצל נפשי, ורוחי, ונשמתי, ותפלתי, מן החצונים.
מצות ציצית, המאירה את האור הפנימי של הקודש האלהי בכל חדרי הנשמה, המביאה את זיו הקודש הפרוש מהוד אל עליון על כל מלא עולמים, ובתוך תוכיותם, אל כל מעמקי החיים, הטבעיים, ההרגשיים והשכליים, היא מצלת את היסוד התמציתי של החיים הטבעיים, המובלטים בתכונת הנפש,ואת החיים הרצוניים, הדמיוניים וההרגשיים, המובלטים ביסוד הרוח, ואת החיים הרוחניים המוחלטים, אור הדעה וההשכלה המאירה, המוארים באור הנשמה, מהיות נטבעים במצולת הזוהמא, של הקליטה החיצונית של המהות הסובבת את כל החיים, המוטבעים, המורגשיםוהמושכלים, המורידה אותםלתהומות של כל זוהמת החמרנות וכל עמקי הרשע הנכרכים עמה. מתוך ההשפלה של שילוב הכחות הללו, של הטבע, הרגש והשכל, שהם במלא עצמם מלאים הם בתכונת הנפש, הרוח והנשמה, משתפלת היא ג"כ התפילה, והבעת החפץ בעומק גדלה, בפנותה בכל משאלותיה אל מקור החיים וההויה, אדון כל עולמים, שומע תפילת כל בשר, והיתה לברות לחפצים ונטיות עכורות ובסיס לדעות נפתלות, הפורצות כל מוסדי עולמים. אמנם ע"י אור הציצית, ע"י כח ההופעה האלהית שבמצוה המכוללת הזאת, הפורשת את זיוה על כל ערכי החיים כולם, בלקחה את חילה ממרום הקודש הפנימי, מההוד האלהי בטוהר קדשו, מתגברת הפנימיות המוקדשה, והרעיון והחפץ והאופי המהותי של החיים מתקדש ומתעלה בעילוי טהרתו.וההטבעה החמרית וכל כחות החיים, ואור הרגש וכל סעיפיו, והופעת השכל וכל מעיניו הזורמים, והתגלות הרצון בפנותו למעלה למעלה, ומעמקים קורא הוא אל אל עליון קונה שמים וארץ, - הכל מוצל הוא, מרום ונשגב מכל צרה וצוקת חתתים: תנצל נפשי, ורוחי ונשמתי, ותפלתי מן החצונים.
והטלית יפרוס כנפיו עליהם ויצילם.
החיצוניות כשהיא מתגברת בעכירות טומאתה, הרי היא משקיעה את החיים ואת כל כחותיהם בזוהמתה של הכמותיות, השוללת את האיכות. הרעיון תוהה אחרי מרחבים כמותיים, והתוכן של מילוי הרצון בא ומתמלא רק משאיפות חיצוניות, "פן תתן לאחרים הודך, ועצביך בבית נכרי". כשהאור העליון של הוד הקודש מתרבה, הפנימיות מתעלה, והאיכות מתחלת להיות נובעת ממקורה כמעין המתגבר. כנפי הטלית, שהוד הציצית שיסוד חיי העולמים הפנימיים אחוזים בהן, הן חוצצות בעד העינים התועות למרחבי החיצוניות הכמותית, שהם מקומות השממון וממלכת התוהו והרשעה. והנפש, הרוח והנשמה, יחד עם ההגות הפנימית של ערך התפילה, שפיכת הנפש ליוצרה, מחיה כל אור החיים, מוצלים הם על ידיהן בהפרשן עליהם, והנם משתרשים בתוך המעין הפנימי של חיי הקודש, המפכה תמיד חיי עדנים של קודש העליון, המוצלים מכל כיעור של זוהמא חיצונית, המתפשטת בפראותה הכמותית.
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף.
כחות החיים החמריים והרוחנים כולם, בערך הגבלתם המצומצמה בחיי האישיות הפרטית, בכל ערך הגודל אשר נוכל לשוות עליהם, בהיותם עומדים על מילואיהם, כמה קטנים וזעירים הם מול האור הכללי של הוד חיי הקודש,המופיעים מפאר הוד העולמים, משפעת החיים הכלליים, הנובעים מנשמת אלהים חיים בכל מערכי הכחות, שחיי כל צבאות עליון מהם שופעים והולכים. ובהפגש האור הגדול הזה, המלא עז חיי נועם קודש בכל פאר גדלו, ע"י שפעת אור קדושת המצוה, עם כחות החיים הפרטיים כולם, הרי הם מתגדלים ע"י מגע הגודל וההוד העליון ההולך ונפרש עליהם, ומתעוררים הם כל חילות הנשמה ומתאדרים ע"י ההופעת העליונה הזאת, המעוררתם לחיים חדשים, מלאי קודש עליון הרבה מאד יותר מתכונת מדרגתם הפרטית. כנשר יעיר קנו. ומתגדלים הם בהתרוממם, אף כי לא יוכלו להגיע לאותו הגודל והרום הקדוש, המופע מאור חיי כל עולמים, והזוהר הנצחי נוגע בהם ואינו נוגע, רצוא ושוב הוא להם כמראה הבזק, על כל מערכות כחות החיים כולם לכל פלגותיהם, בתכונותיהם החמריות והרוחניות, לכל סעיפי רגשיהם ומדעיהם, ההוד העליון מרחף עליהם, כאם המרחפת על בניה, על גוזליו ירחף. וברחיפה זו הרי הם בטוחים מכל פגע, וחנוכם והתגדלם הולכים וצועדים ממדרגה למדרגה, ההוד העליון, הבא מהופעת כבוד החיים הכוללים כל עולמי עד, ממקור החיים האלהיים, מרומם הוא ומעלה את כל הכחות האישיים, שומר אותם מכל תקלה של ירידה, מכל שקיעה של חמריות, שהרי למראה ההוד הנערץ, השופע מזוהר אור אלהי עולם, הרי הכל שואף להתקדש ולהתעלות, ואור חיי עדנים ונעימה קדושה הולך ומתגבר, - ומתוך העליה התדירית, הבאה מההמשכה הרוחנית אל על, הנמשכת ממהלך האורה בזרמי איתנותה, מוצלים הם כל כחות החיים משקיעה וטמעון חמרי, העלול להיות לאבן נגף לכל כת אצילי, הנקשר בסבך כחות חמריים, ומאור הטלית, וגודל תוקף זוהר הקודש הקשור עמו, הכל מוצל, והסגולה השומרת בטוחה היא. (דברים לב יא): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף".
ותהא חשובה מצות ציצית לפני הקב"ה.
במקום שבהכנה הרוחנית להארת המצוה בקטנותה, ביסוד הטלית הקטן, הבענו את האומר ביחש אל האור האלהי הבא ומתקרב אלינו, המאיר נוכח פנינו בהדר ענותנותו, ודברנו בלשון נוכח, שתהא חשובה מצות ציצית לפניך", הננו עולים פה בהכשר הטלית הגדול. המזהיר את אורו אלינו מהקפת המון עולמים בהכללתם הגדולה, ובתכונת הגדלות הננו נושאים את דענו, לסתרי אל מסתתר בשפריר חביון התעלומה, אלוה נורא הוד, ואנו אומרים מתוך כך בלשון נסתר : שתהא חשובה מצות ציצית, לפני הקדוש ברוך הוא, כאילו קימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה ותרי"ג מצות התלויים בה, אמן סלה.
ברוך אתה ד' אלהינו מ"ה, אשר קדשנו במצותיו, וצונו להתעטף בציצית.
כשאנו באים לשער את תכונת הציציתבמהותה המוזערה,ביחושה הפרטי למציאותנו המיוחדת, שהוא התוכן של הקטנות, שהיא מובעה בברכת הטלית הקטן, הרי אנו מתרוממים אל החוג המקיף את המצוה, וממשיכים את האורה ממקור גדולתה אל נקודתה הפנימית, ואנו תופסים אז רק את השם הכללי של המצוה, "על מצות ציצית" אנו אומרים אז. במאמר זה הננו כוללים שני דברים : האחד, שתכונת ההקפה הגדולה, הסובבת את תוכן המצוה,היא ממשכת את קדושתה על המצוה המוזערת בפרטיותה ביחושה אלינו, והשני שאין אנו תופשים את ההבלטה של איכות המעשה כמו שהיא מתלבשת בפעולתה המדויקה, כי להארה מפורטה ומבוררת כזאת צריכים אנו להיות נוגעים במעמד הבהירות של הגדלות, שאנו וכל עצמיותנו נעשים אז מובלעים בזוהר הכללי האלהי, שממעל לכל הגבלת עולמים, על כן אנו אומרים רק על מצות ציצית, וקוראים רק את המצוה בשמה, רק האור הרוחני שלה הננו יכולים להרגיש בכללות, ולא את הבהקת האור על התוכן המפורט שבהגלמתו המעשית. אבל כשאנו נשאבים באור הגודל הכללי, של הארת הקודש אשר להטלית הגדול, אז הננו בעצמנו עטויי זוהר עליון וממשיכים אנו את היסוד המבהיק במלא קדושתו מהעטיפה האורית העליונה, שבגודל זהרה היא מאירה את כל המחשכים, וע"י האספקלריא המאירה הזאת אנו יכולים לקרא בשם גם את פרטיות הצורה הגופנית, שבמהות המצוה ותוארה המפעלי. איז אנו ממשיכים אור ממרומים אל המקום השפל, לא יורדים אנו מהמרחב אל הצרות, לא מההיקף אל הפנים, כ"א כולנו טסים אנו ועולים אל הרום העליון, שמכבודו כל הארץ מאירה, ואור הזוהר של הבהיקה הזאת של עטית אור כשלמה הוא חי עמנו, ועמו אנו חיים ופועלים, והננו מברכים בכל מלא הגודל על הקדושה העליונה הזאת של המצוה בערכה הגדלותי : אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.
(תהלים לו ח): "מה יקר חסדך אלהים".
כאשר נכנסנו בתוך ההיקף האורי של הטלית הגדול, שמלא ההוד האלהי, המזהיר בתוקף בהירותו את כל המחשכים כולם, נגלה לעינינו בשיא גבהו, והפנימיות האיכותית היא נתמזגה כבר ברוחנו פנימה בהתעלותה העליונה, והננו שמורים ומוצלים מכל התקפה של החיצוניות השוממה, שבהתגברות העכורה של הכמותיות החרבה החמרית, הננו נושאים את דענו עוד למעלה למעלה. ומרגישים אנו ומכירים בעומק הדעה, כי לגבי הערך המוחלט של עצם המהות של יסוד הכל, הרי אין חושך ואין צלמות, והיסוד האיכותי משתוה הוא אל היסוד הכמותי, והחמריות מתעלה היא בתוקף הקודש כהרוחניות עצמה, והכל הוא זוהר אצילי טוב וקדוש.אבל החסד האלהי הוא אשר אמר עולם יבנה, והמושג של עולם כבר יש בו איזו הגבלה ואיזו הבררה מיוחדה, שמצדו השם החבוי הולך ומתגלה, בתכונה שמית,והשם שם אלהים הוא, המתפשט בתור כח מנהיג, מושל, מארגן ומאחד, מעלה ומקדש, וחסד אלהים זה הוא המבדיל בין האור ובין החושך,וזה החסד מה יקר הוא ונפלא, שהוא נבנה כולו לפי תכנם וערכם וכח קבולם של בני אדם.
(תהלים לו ח): "ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".
לא יוכלו להחסות בני אדם, יצורים מוגבלים בערכים עולמיים, בהאור המוחלט, באין כל צל החוצץ, המתוה להם את אורח הקבול של בית חייהם. והתבל בכל ערכיה, הרוחניים והגשמיים, לפי מדת בני האדם נתכוננה, וההתכוננות הזאת היא המבדילה, בין הכמות ובין האיכות, בין החיצוניות ובין הפנימיות, בין החושך ובין האור. ואלמלא הצל, אין בני אדם מוכנים לאורה כלל, ואין יצורי עולמים מוגבלים יוצאים מההעלם ההעדרי אל ההויה הנכונה להם, והצל אמנם צל של כנפים הוא, שמזכירות אותנו שיש כאן עפיפה, שיש כאן אור מתעלה, והעילוי ילך הלוך וגדול, והחושך לאור יהפך, והכמותיות לאיכותיות, החומר הגס לתוכן נאצל מלא הוד חיים.
(תהלים לו ט): "ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם".
הצל הזה, הבא מחסד אלהים, מהחסדים של הגבורה העליונה, אשר הואילו למעט את אור הבהקתה כדי לגלות עולמים יצורים, ולהוציא אל היש בני אדם, בתכונותיהם המוגבלות, שהם ראויים דוקא בשביל כך להתעלות מאד בעליתם מתוך קוטן פרטיותם אל הגודל העליון, להיות נשאבים בחפצם החפשי במעוז הזיו האלהי שממעל לכל גבולי עולמים,- הנה הצל הזה הוא הבונה את בית ד', המקיף את קירותיו, המקרה את כל תכונתו בהגבלתו הנכונה והמדויקה.מתוךההגבלההזאתמתגלההתוכן התמציתי של הזוהר האלהי העליון בצורה מוגבלה, הראויה להיות המזון המבריא, והנותן את המחיה להנשמה הבריאה, השוקקת אל הנועם האלהי. בתכונה מעשית יהיה המזון דומה למחיה הגופנית של המאכל, המלא לשד ושמן, החומר המחיה, האוצר בתוכו כח חיים רב ועצום, החוזר לערך של חיים בהבלעו בגויה המצומצמה. ומתוך הקשור העצמי, שיש לההגבלה בכל מהותיותה, אחרי אשר בגבורת אלהים נתגבלה בגבוליה, עם האור העליון של יסוד החסד, המתעלה מכל הגבלות ומצרים, נובע האור המחיה, המשיב את הנפש לאור מקוריותה האלהי, השוטף בהדר עוזו מהמעין העליון, המתעלה מכל ערך עולמים, שהוא הולך ושוטף בשטפי נהורים, וזרמי חיים אציליים בלתי סופיים,חדשים לבקרים,שהם, בעצמתהופעתם משפיעים תוכן רוחני, אציל באצילות העליונה, על היסוד המוגבל. הוא נערך בערך הריווי מדשן בית ד', שלעומתו תהיה ההופעה של הצחצחות העליונה הבלתי גבולית כשטף נחל עדנים, שכולה משקה נוזל ורוחני מוחלט. ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם. הרויה מדשן הבית, שהוא היסוד המוגבל, מתיחש לפעלם העצמי של בני אדם, לפי ערכם וכחותיהם, וההשקאה מנחל העדנים היא כבר פעולה אלהית עליונה, הבאה בעקב הרויה המוגבלה, הבאה מהערך של חופש הרצון, הנוטה במפעליו אל שאיפת הקודש העליון להקשר בצרור החיים, באור פני מלך חיים, בחסד אלהים עולם ועד.
(תהלים לו י): "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור".
החיים מתחילים להתיחש במקום שיש יחש אל המות, במקום שיש מה להחיות, שאם שפע החיים לא יזל שם הרי השלילה של החיים מתגלה שמה, שהוא המות. אבל המקור של החיים הוא תוכן החיים, שהחיים הם שם עצמיים, לא מצד שלילת המות שהם מסבבים, ומקור החיים זהו עם הענין האלהי העליון, שמצד המקוריות הזאת חיים מתחילים להיות מפכים ונמשכים, להחיות כל פגרים מתים, כל משוללי חיים, בטללי אורותיהם. ומיסוד התוכן של מקור חיים, שהוא מוכן להשפיע חיים, הרי ההגבלה, שהיא מיסדת בצמצומה גלמים ועולמים מסומנים במצריהם, נמצאת היא שם, שהוא ערך ההתגלות של חסד אלהים היקר מאד. אבל העילוי העליון, שממעל למקור החיים, הרי הוא אור ד' הנוכחי שהוא מובדל מכל אורות עולמים, שכל תכונה של אורה בהם הרי היא מכוונת לראות על ידה גופים חשכים, שבעצמם אינם מערך מהות האורה, אבל האור בעצמו איננו דבר נראה, כי לא נתגלה בעולם לפי מדתו הכח הרואה את מהות האור. אמנם אור ד', במעלת הרחבת אצילות מקורו, הוא האור שאור נראה בו ועל ידו, זהו יסוד המרחב העליון של הזוהר הבלתי מוגבל, שכל עולמי עולמיםאינם כדאים לו,וזיו אור הטלית מבהיק ממנו בתכונת התכוונותו אל מרומי מרומיו.
(תהלים לו יא): "משוך חסדך ליודעיך, וצדקתך לישרי לב".
אור החסד האצילי, שהדר הרוחניות עליו הוא חופף, המתגלה בתכונת הדעה הברורה, הרי הוא מתאגד עם התוכן העליון של היפעה הרוממה, המתעלה מכל הערכים המתגבלים.והחסד הנמשך, שאנו אליו מיחלים שימשך ע"י הידיעה, היא ידיעת שם ד', המתעלה מכל היקר העליון של חסד אלהים, שהוא מתנוצץ מצל הכנפים העליונות, ומשך החסד, הוא החסד המקורי, הרי הוא נמשך ליודעי ד'. והצדקה, הכוללת בקרבה את כל ערכי המוסר והצדק המעשי, שמתבסם בכל תארו ע"פ היסוד של גבוליות החיים והמציאות, שממנו באות המדות הישרות וכל מעגל ישר, מופיעה בתור תולדה מדעת העליון המזהיר ברום עולם. בחבורם של החסד המתאגד עם הדעה, והצדקה המתחברת עם יושר הלב, מתעלה כל הדר ההויה בחיצוניותו ובפנימיותו, בכל ערכיו כולם, והתקבצות כל האיווי הנחמד הזה הוא המסתגל אצלנו בזיו קדושת הציצית בערכה המגודל, בגדלות הטלית הגדול, והתפשטות התעטפותו, בכל הוד שאיפת כונותיהם.