עולת ראי"ה/סדר תפילין

תפילין.עריכה

התפילין הם עז לישראל, פארנו החבוש עלינו, הודנו והדרנו, התפארת האלהית אשר נתגלתה בכנסת ישראל, במהות נשמתה, ביסוד חייה הכלליים, חודרת היא בכל נשמת כל יחיד ויחיד מיחידיה. האופי המקודש המיוחד, של אומה קדושה ונפלאה זו, אין לו ערך ודוגמא בכל מהות חיים ונפשיות של כל האדם אשר על פני האדמה. התוכן הפנימי של הנשמה, במהותו העצמית של מזג החיים, משונה ונפלא הוא בבני עם קדוש זה בפליאת עולם של קדושה אלהית עליונה, שעיקר הודה ופארה טמון וגנוז הוא במעמקי הפאר החבוי בסתר מהותיותו הרוחנית, וזהרורי אורים ממנו בוקעים וזוהרים בכל יפי הצדק של המדות והתכונות הקדושות, של גוי קדוש, עם נורא, עם אלהים זה, שאין דוגמא לגדולת תפארתו בכל העמים תחת כל השמים. הסגולה הגנוזה הזאת היא תוצאת שלשלת הקודש של קדושת עולם, אשר התגלתה בזוהר כבודה ע"י תולדתה האלהית בראשית יצירתה להיות לעם, בפליאת עולם של יציאת מצרים וגילוי שכינה שנתלותה עמה, וכל סדרי ההוד הנפלאים שנמשכו ממנה ועל ידה, שהם הולכים ונמשכים, כנחלים מלאי מי מרומים ונחלי עדני קודש, מאז ועד סוף כל הדורות. והטבעיות המיוחדה של ישראל, ההגיון האלהי הטהור, היושב בחדרי הלב של הכנסיה, והטוהר המדותי, היושר הנפשי, החקוק בעומק עצמותה, אורם התוכי לא יועם לעולם בפנימיות ערכו, אף אם רבו מאד המכשולים על דרך החיים, אשר יחשיכו את הדרם מהופיע בכל הבהקתם בכל ארחות המעשים, הדעות והמדות, בהתגלותם. גאות קודש זאת מורשה היא לקהלת יעקב, ואיתנה היא סגולה זו, אדירה ואמיצה היא יותר מכל חקות של כל היקום. והפאר של הטבעיות האלהית הזאת, בתכונתה המדותית הנפשית ובערכה השכלי הרוחני, הוא מתבלט בהוד קדשו ע"י מצות תפילין, הדרת תפארתנו והבלטת משגב קדושתנו העצמית, החבויה במעמקי הויתנו, שהם יוצאים אל היפעה האורית ע"י קדושת המצוה הנאדרה בעז קדשה, בתוכן הכפול : בתכונה המדותית והמזגית בהופעת הקודש אשר לתפילה של יד, ובתכונה השכלית הדעית, המוארה באור ההקשבה האלהית הנפלאה, בקדושת פאר התפילה של ראש, שהן מתאחדות שתיהן יחד להיות לאות קודש קדשים, למלאות אור פאר והדר נצח אל כל מהות החיים המיוחדים, אשר לכל אחד ואחד מבניה המסולאים של אומה קדושה ונפלאה זו, עם נורא, שאור אלהים אמת הוא משוש חייו, גאותו וישעו עדי עולמי עד.


לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחד שם י"ה בו"ה, ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנני מכוין בהנחת תפילין לקיים מצות בוראי,שצונו להניח תפילין.

אחרי הרעיון הכמוס, ששם שירת הקודש, ואור השעשועים העליונים מזהיר בעוצם תוקף גבורת הודו, שהוא עומד למעלה מכל רצון מיוחד ומכל כונה מפורטה, הננו נגשים להחשיף את האור האלהי על כל היסוד המעשי כולו, על כל עולם החיים, על כל מערכות הטבע, ועל כל התוכן של האישיות המיוחדה והמוגבלה במצריה,בהתאחדה עם הטבעיות הגופנית, - לגלות על ידי האור העלום, המושרש במרומי הקודש של ההתענגות על ד' של שעשועי קודש הקדשים העליונים, את כל האורה הגלויה, המוטמנת בכל התגלותה במעבה הכחות החמריים, וערכי הגויה המיוחדים להטבעיות הישראלית, מגזע קודש מחצבתם. משום היסוד הזה הרינו באים ממדת ההתענגות השירית, העומדת ממעל לכל ערך של מטרה וכונה, אל המדה המוגבלת, ששם הכונה היא באר חייה והופעת רוחניותה. כשאנו באים למדה זו הרינו מכוונים לקיים מצות תפילין, בתור האור האלהי של המצוה, החשופה בכח הבריאה, הבאה ומתיחדת על האישיות הפרטית של האיש הישראלי, החש ומרגיש את קרבת אלוה עושו, "בוראך יעקב", שמהתוכן המיוחד והמפורט הזה באה ההמשכה האלהית, עד הגבול המיוחד של מצות תפילין, לפאר בה את המהות המיוחדה של האיש היחיד שבישראל, המושך את שפעת קדשו מאוצר החיים של קדושת הכלל ע"י מצות תפילין.


ככתוב בתורה, (דברים ו ח): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך".

מצות הנחת תפילין מצינת את קדושת המצוה של הפעולה הראשונה, פעולת ההנחה, שהיא ראשית ההופעה של הקדושה המתחברת אל הטבע הגופני, מעלה אותו ומקדשתו. בהתחלת הצעד בא האיש היחידי אל המעמד של ערך הכונה, שהיא הולכת ומתעלה ע"י ההמשכה הפנימית, שקדושת התפילין פועלת על האדם בהמשכתה, עד שהוא מתעלה מעל כל ערך של מטרה וכונה, ונכנס למרום העליון של השעשועים הקדושים הרוחנים. וכשאנו מסתכלים בארבעת הפרשיות, שמצות תפילין כתובה בהן, לא נמצא פסוק שהוא מברר את התוכן של ההנחה בהתחלתה, שהיא הקשירה, ביחושה להאיש היחידי, כ"א זה הכתוב של פרשה ראשונה של ק"ש, שהוא "וקשרתם לאות על ידך", שהוא מציין את הקשירה, שהיא הפעולה הראשונה, שממנה אנו מקישים ג"כ על הפעולה הראשונה של הויה שבשל ראש, שבלשון יחיד היא אמורה. מה שא"כ בפרשה שניה של ק"ש, שכתוב בה בלשון רבים "וקשרתם אותם לאות על ידכם", ואין הכונה היחידיית ניכרת בה, שהאדם בתור יחיד צריך להמשיך את קדושת המצוה על יחידיותו האישית, ובפרשיות קדש והיה כי יביאך, שכתוב בהן "והיה לך לאות", או "והיה לאות", ההויה היא מפורשת שם, שהיא מצינת את הערך של המשכת המצוה אחרי המפעל של הקשירה, שהיא כבר מסגלת את האדם אל מעלה עליונה מאד, העולה מהערך האפשרי להיות מצויר לנפשו בעת מעמד ההכנה של המצוה, שהיא מתאמת אל הערך של כח הכונה המטרתית. ע"כ הכנת המצוה והתכונותה, בתור איש יחידי הממשיך עליו את שפע הקודש מקדושת בוראו, בתוכן מתיחד אליו בפרטיות, קשורה היא עם הכתוב הזה של "וקשרתם על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך", שבפרשת שמע. ועוד באה בזה הכונה לסמן את היסוד המקודש, המקשר את האדם למצות ד' בטהרתה, שאע"פ שההתנוצצות העליונה של קדושת מצות תפילין, באור זהרה ותוקף תפארתה,מכנסת בלבו של אדם תשוקה קדושה וגדולה, להוציא מן הכח אל הפועל את הקיום של המצוה, מרוב חבת קודש וידידות התגלות השפע האלהי הקשורה עמה, אין התשוקה הזאת בכל מרום קדשה הסיבה המניעה את כונת המצוה, כ"א דוקא מה שכתוב בתורה, אור דבר ד' הוא יסוד החיים המקוריים, אשר רק הוא נותן שפעת חיים ומגיע את המטרה הברורה של המצוה, שהיא מצות ד' המתגלה ע"י הביטוי של דבר ד' הכתוב בתורה. הכונה של קיום המצוה נקשרת היא בזה דוקא ככתוב בתורה, שכל מה שהנשמה משתלהבת מרגשה הפנימי, ומשאיבת טללי אורותיה, הכל הוא מבוסס על הכתוב בתורה האם העליונה של כל אורות הקודש כולם.


והן ארבע פרשיות אלו, שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך,

סודרו הפרשיות פה לפי מדת ההופעות, שהרוחניות המאירה שבקדושת התפילין מתפשטת בהן באור נגהה, להאיר את מחשכי הטבעיות הגופנית. מתחילה באה ההארה היסודית של קבלת מלכות שמים וקבלת מצות, שהיא מכשרת את האדם, ע"י הבהקתה, להיות מוכשר לקלוט בנפשו את האור התמציתי, הבא ע"י זכרון יציאת מצרים, בגילוי האור האלהי בכל תקפו, המוכשר להחשף במערכות החיים והתולדה האנושית. וקדמו מתוך כך שמע והיה אם שמוע, לקדש והיה כי יביאך. שיש בהן יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם, ושנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. יחוד ד' בעולם היא קבלת מלכות שמים שבפרשת שמע ישראל. ההודאה על אחדות ד' היא הודאה מוחלטה, לא מצד הצירוף של התגלות האחדות המקפת את העולמים כולם, כ"א מצד עדות ד' הנאמנה, שהוא באמת המובן של היחידות האלהית בעולם. כי היחידות האלהית, המוחלטה למעלה מכל ציור של עולם, אין כח בשום שפה לבטאה, ולא בשום שכל ולב להשכילה, אבל מתוך האחדות המוחלטה, שהיא מבארת את היחידות האלהית בעולם, שברוב זהרה היא באה לנו ע"י אור התורה דוקא, אנו באים לקצת הכרה בערך היחידות המוחלטה, שאינה נהגית בשום אופן, מאפס ציור ודוגמא אותיותית איך לתארה. והנה משולבת היא פרשת שמע ליחודו של השם יתברך בעולם, ופרשת והיה אם שמוע לאחדותו בעולם. כי האחדות המופעה בעולם היא מדרגה שניה מול האחדות המוחלטה, שהיא היחידות בערך העולם, והיא מתבארת ע"י הקשור, שיש בין המצוה התורית בכלל ההתגלות של דבר ד' ובין כל הסדר העולמי במערכי הטבע וכל מוסדי ההויה כולם, שמזה בא הערך כולו של השכר והעונש, המתבאר בפרשת והיה אם שמוע. זהו תוכן המברר את האחדות האלהית בעולם, שהכל מתאים לתוכן אחד והכל מתקשר לאגודה אחדותית אחת. פרשת קדש מיוחדה היא לזכור את הנסים והנפלאות - שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים. עצם הזכירה, קודם שהיא מופיעה למטרה חנוכית שבאה ומעוררת את שאלת הבן, היא מבוטאה בפרשת קדש, והיא בעצמה מרוממת את הנשמה הישראלית ומקדשת אותה באור קדשה. כי זכר ההארה הגדולה של יציאת מצרים, הופעת אלה הנסים והנפלאות, שהם הם הנם היסוד הפנימי של כל הרתוק של האומה הנפלאה האלהית, בפליאת תולדתה, הזכר הזה בעצמו עושה הוא את חותמו חותם קודש בקרב איש ולב עמוק. אמנם בפרשת והיה כי יביאך כבר אנו באים למטרה חנוכית חודרת. שם כבר עסוקים אנחנו בתשובה לשאלת הבן השואל מה זאת. בה כבר אנו באים להוציא את התמצית של הזכירה, בפעולתה על השקפת העולם התדירי, עד שהיא מפלסת לה את נתיבתה גם אל השדרה הקטנה, ההמונית, התמה בעוצם טבעיותה, מרושם מורשת קודש של אבות, מדור לדור. והתמצית הזאת, הספוגה, היא ההכרה הבאה מזכרון יציאת מצרים ע"ד הקישור האלהי עם העולם וכל אשר בו, ע"ד השליטה הרצונית של החפץ האלהי בעליונים ובתחתונים, לעשות בהם כרצונו ברב כחו וממשלתו. הכח והממשלה הם שני ציורים שונים. הכח הוא הענין המתפשט מהוד האצילות האלהית, באין צורך לתאר לנו ענינים מהותיים אחרים וסבות שונות, שהם עושים ע"פ חפצם המיוחד בהכנעם להחפץ האלהי העליון. זהו המבט היותר בהיר מהציור המושכל של שפעת אור ד' בכל עולמים, וזהו הערך המתגלה בפנימיות העולמות. אבל מצד הסקירה החיצונה הננו משיגים מצואים רבים, בעלי עצמה מיוחדה וכח מיוחד, אלא שכולם נכנעים במשטרם תחת הממשלה האלהית. ערך הכח נודע הוא יותר בעליונים, ששם ישנה סקירה פנימית, וכח הממשלה - בתחתונים, שהסקירה שם היא חיצונית, לא בדרך האור של החיים העצמיים, כ"א בדרך הכלי המקבל אל תוכו את האור. אמנם כשאנו חודרים לעומק הגדלות של נשמת האדם, ומעלת הבחירה החפשית שלו, שעולה הוא על ידה מעלה מעלה, בדמיון אלהי נפלא, הננו אומרים שסקירתו הפנימית של רוח האדם היא יותר חודרת ופנימית מכל הסקירות המושכלות אשר לכל צבאות עליונים. וא"כ תהיה השגתו של האדם מגעת עד יסוד הכח, והשגתם המושכלת של כל שרי קודש העליונים, היא לעומתו כליית, המשגת את התוכן של הממשלה, ותהיה מתגלית מצד מעלת האדם, המגיע ליקר פנימיותו ע"י קדושת התפילין, המוציאה אלהפועל את הכח הכביר, הספון מאור הנשמה הישראלית, התכונה היחושית של הכח אל התחתונים והתכונה של הממשלה בעליונים, שהצד השוה שבכולם הוא לעשות בהם כרצונו.


וצונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה.

יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זכרון אדיר בתולדות ישראל, ובתולדה הכללית של האנושיות כולה. אבל באמת ע"י הכרה תוכית אנו באים לידי ידיעה, כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל, התגלות יד ד' בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההיסתוריה של התבל, היא התפרצות אור נשמת אלהים החיה והפועלת בכל מרחבי עולם, אשר ישראל זכה לזה, שע"י גדלו והכשרת קדושתו, תאיר את אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים. והמפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה, באין הפסק והפרעה. ואנחנו מניחים את התפילה של יד לזכרון זרוע הנטויה, התדירית, ההולכת ובונה עולמים ומשכללת אותם בכל עת, ומעלה את כל אשר בהם, את כל גווני נשמותיהם, ואת כל אוצרות חייהם, אל המרומים העליונים של האושר האלהי, המתנוסס בהתגלות תועפות עזוז קדשו.


ושהיא נגד הלב, לשעבד בזה תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו.

הזרוע הנטויה של יציאת מצרים, היא הולכת ופועלת את פעולותיה, לחדש את זיו העולם, ע"י זכוך המדות, התכונות, המזגים, הרעיונות והמחשבות, לרומם על ידם את הנשמות, הנפולות ומשוקעות בעבי החמריות הגסה, המחשכת את הודן והדרן. קדושת התפילין של יד, הפועלת על התוכן העולמי כולו, הרי פועלת על היסוד הרוחני, ההרגשי שבלב, מישבת היא את הדעת הלבית, מזככת את המחשבות, ע"י שהתאוות הלביות הולכות ומשתעבדות אל המטרה הקדושה של החפץ האלהי בהוית העולם וכל אשר בו. ונמצא שההופעה של הזרוע הנטויה, של יציאת מצרים, אינה באה להרוס את טבע האדם, ולהחליש את תכונתו המזגית, כ"א לרומם את האור של הקדושה הזכה האלהית, עד שכל תאוות הלב משתעבדות בחפצן הפנימי, העז והאיתן, אל יסוד הקדושה האלהית, בכל ארחות החיים ואחיזת מהותיותם. ומיסוד הזכוך של התאוות הלביות, המחשבות שבלב הולכות ומתפתחות על יסוד הקודש והטוב, להעלות את כל המעשים ואת כל ערכי החיים כולם למעלה רוממה, להתעלות אל החפץ האלהי העליון, שהיא עצמה היא מרחבת את מקור הברכה, ושם שמים מתברך בברכת יצוריו כולם, ובהוספת פארם והדר קדשם. והיד המעשית, במפעליה הטובים והישרים, היא פועלת על רגשי הלב וטבעו, ומהזכוך הרגשי בא הזכוך המחשבתי, שמתיצרים יצרי הלב ע"פ תכונה מעולה, קדושה ונפלאה, המאדרת את ברכת שם ד' ע"י עבודתו: לעבודתו יתברך שמו.


ועל הראש כנגד המוח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכחותי כלם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו.

אחרי שהמזג הגופני מתקדש, והמחשבות הלביות וכל יצרי האדם מתקדשים, ע"י הופעת הקודש של התפילה של יד, אז כבר נעשית ההכנה הראויה להתגלות יסוד הקודש של אור הנשמה, ברום אצילותה, שהיא המקור הראשי שכל אורות החיים שופעים ממנה. והאצילות העליונה של הארת הנשמה היא תופסת בעז גבורת קדשה את עצמיות יסוד החיים, ממרום החביון של שרשיהם, שהם ראשי הראשים של הסתעפות המחשבות כולן. ויורד הוא השפע מראש מרומי קדשו ומתפשט באורו על כל החושים והכחות כולם, עד שהחושים מתעדנים בעדינות קודש, וכל המחשבות שנוצרות ע"י תפיסתם בכל ערכי ההויה מצטיירות בציורי אמת וקודש קדשים, והכחות כולם, שהם יוצאים אל הפועל להתפשט בהמון מעשים לאין תכלית,כולם נעשים מכונות לערכי הקודש המרומם, של המטרה האלהית העליונה בכל ההויה והמגמה הפנימית של אור צלם האלהים אשר לאדם.


ומשפע מצות תפילין יתמשך עלי, להיות לי חיים ארוכים.

אורך החיים נובע הוא ממקור האידיאליות הנצחית של מטרת החיים כולם, כפי יסוד גניזתם בעומק המחשבה האלהית העליונה, שהיא נעוצה בעולם שכולו טוב ושכולו ארוך. מתוך שהעליות האציליות הולכות וזורמות מחיל אל חיל, מרום אל רום, אין להן קץ ותכלית,וכל תנועת חיים מחוללת המון רב של שטפי חיים ומגמות אדירות של אור חיים אידיאליים.ושפעת קודש זו אגודה היא במצות תפילין ביסודה, מתוך שהיא מרוממת את עצמיותה של תכונת האדם ועומק החפץ של חייו להרוממות האלהית ומגמת ההויה באצילות קדושת תפארתה, שהיא מכינה את החיים להיות שואבים את עזוזם מעולם שכולו ארוך, ויתארכו החיים בכל ערכיהם בהתפשטותם משפע מצות הנחת תפילין.


ושפע קודש ומחשבות קדושות.

הנשמה ממקורה היא משפעת שפעת חיי רוח, שפעת חיים, שהם יותר עליונים ויותר אציליים מכל תכונה של מחשבה מצוירת.רק בהתפשטותה של שפעת החיים הזאת עד לידי ערכים מחשבתיים, בבואם לגבול הציור, מתגלמים הם בצורות של מחשבה. והתפילין,הפועלים בקדושתן העליונה, להאיר את אור הנשמה,משרשה המקורי האלהי,על כל הכחות המקוריים של החושים וכל הכחות כולם, הם פותחים פתחי קודש לשפע קודש, שמיסוד השפע הזה הולכות ומצטיירות בכל עת ועדן מחשבות קדושות.


בלי הרהור חטא ועון כלל.

המחשבות הבאות מכח החיים היצירתיים, שהאדם מוציא אותם מכח אל הפועל רק במרץ החיים הכחניים הטבועים בטבע הבשר והדם, אע"פ שהוא מתאמץ לציירן בציורי קודש, ולהעלותןבכל כחו אל המרומים האידיאליים, הרי הרהור החטא, של משגה הדעת וכהות ההשכלה, והעון, המתפרץ מפני נטית הגויה אל הזוהם הגופני, כרוך בהן. אבל אותן המחשבות הקדושות, הבאות מתוך אותו אור החיים העליונים של שפע הקודש, הבא מתוך התגלותה העליונה של נשמת אלהים חיים המקורית, הבאה בהבהקת אורה מתוך סגולת הקודש אשר למצות תפילין, המחשבות הקדושות הללו בתכונתן אציליות הן, טהורות ומנושאות מכל נטיות החומר וזוהמותיו, והן משוללות בעצמותן מכל הרהור חטא ועון כלל.


ושלא יפתנו, ולא יתגרה בנו יצר הרע.

אחר ששפע הקודש ממרום הדרו יורד וחונה על כחות החיים, בכל ערכי חיי הרוח וחיי החומר, ע"י קדושת התפילין, הנה בחדרם, בהשפעתם אל מעמקי הכחות החיוניים החמריים, מעוררים הם את הכחות הטבעיים, הרוחנים והחמריים, להופעת פעולותיהם, ואז כבר יוכל יצר הרע של האדם, האחוז בחמריותו וכל כחותיו המוגבלים, להיות מתאחז באותם השטפים הקדושים, ההולכים ושוטפים ממעינות הנשמה ברום חביונה, להמשיך אותם אל המורד, למפעלים רוחנים במלאכת הציור וחמריים בפעולות גופניות, אל הדרך הנוטה ממסילת הקודש והיושר הטהור. נטיה זו היא הפתוי של היצה"ר, שהננו מקדימים בזה את תפילתנו שלא יפתנו. ולפעמים בהיות החומר וכחותיו מוכנים לקבל את רשמי הקודש של שפעת הקודש, ושל המחשבות הקדושות, ההולכות ושוטפות מפלג העליון של הנשמה האלהית, מתעוררת לעומתה התכונה הזהומה של היצר הרע, להתנגד אל השפעתה ולהתגרות בהופעת הקדושה, לעמוד נגדה ולהוממה, באופן שלא תשלים במנוחה את עומק חיקוקה על הגוף וכחותיו. וע"ז נעתיר שלא יתגרה בנו יצר הרע.


ויניחנו לעבוד את ד' כאשר עם לבבנו.

הלב הישראלי ודאי מתנשא הוא בתעצומות עזו, ומתעלה למרומי תכונתו, ע"י השפעת הקודש של התפילין. החפץ הטהור בא ומתגלה בעוצם טבעיות מקורו הקדוש. אך התכונה החמרית, וארס היצה"ר יוכל להכשיל, ע"י פתוי או גרוי, את התכונה השלמה, שלא תפעול את כל המון פלאות קדושתה. וע"ז תכון תפילתנו, שיניחנו לעבוד את ד' כאשר עם לבבנו.


ויהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו, שתהא חשובה מצות הנחת תפילין (זו) לפני הקב"ה, כאילו קימתיה בכל פרטיהודקדוקיה וכונותיה ותרי"ג מצות התלויים בה אמן סלה.

עצמיות מצות התפילין והמשך השפעת קדושתם, הם עומדים למעלה מכל הגה ורעיון, משומרים הם בזיו העליון, המקודש ממעל לכל ערך של תפלה ושפך שיח של בקשה ותחנונים. מקור השמירה הם, וממעל לכל עתירה הם תלויים. אבל המצוה של ההנחה, שהיא הגורמת והמכשירה את הופעת התכונה האלהית של ההויה, הנמשכת והולכת ממנה, עליה אנו מתפללים, שתהיה עומדת ברום מעלתה וחשיבותה הכוללת: כאילו קימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה ותרי"ג מצות התלויים בה, א"ס.


ברוך אתה ד' אלהינו מ"ה, אשר קב"ו להניח תפילין.

ההנחה של התפילין, אע"פ שהיא מגופה של המצוה, הרי היא כדמות הכנה והכשרה להמשכתה של המצוה, שעל ידי ההנחה נמצאו התפילין מכוננים על מקומם, ונמשכת מצותם כל זמן שהם קימים במצב זה כל משך זמן מצותם. והנה הערך של תפילה של יד, לגבי תפילה של ראש, דומה הוא לערך של הכנה של מצוה לגבי גופה של מצוה, שהתפילה של יד, בקדושת פעולתה, למתק את כל כחות החיים הטבעיים, שבהויה בכללה, ובאדם בפרטיותו, היא מכינה ומכשרת את הכל אל האור העליון, ההולך ושופע ממקור הקודש של שם ד' הגדול,המתגלה בזוהר קדושתו על ידי הופעתה של התפילה של ראש, שהיא מכוונת לעומת ההארה האצילית, של מקורות השכל, המחשבה, הרגש, וכל כחות החיים, שהם מוכנים להיות מוארים מאורה של הקדושה העליונה, מיסוד קדושת אור אל עולם,המוזרחת מזוהר התורה האלהית, המתגלה התגלות תמציתית ע"י קדושת התפילין. "למען תהיה תורת ד' בפיך". על כן נאה הוא הנוסח של "להניח תפילין", המציין את היסוד המכשיר את החיים, להיות מוכנים אל הופעת הקודש העליונה, שיהיה מקושר להברכה על פעולת המצוה של תפילה של יד.


ברוך אתה ד' אמ"ה אשר קב"ו על מצות תפילין.

גופה של המצוה בתכונתה ההמשכית, המגמה הבאה אחרי ההכשרה, היא מבולטת בעיקר בתפילה של ראש, המזרחת את האור האלהי, של הדעה העליונה, הברורה בטהרת קדושתה, על נשמת החיים. היא מתוארה בתפילה של ראש, שעל ידה באה המצוה הקדושה הזאת אל מגמת חפצה, אחרי שסקלה לה את מסלתה, ופנתה לפניה את אורח החיים, ההכשרה העשויה בתיאור המצוה של תפילה של יד. ועל כן ראוי להביע בברכתה את המבטא של על מצות תפילין. שתי השיטות המיוסדות על יסוד ההלכה, האחת היאהסוברתשאין מברכין כ"א ברכה אחת להניח תפילין, והיא כוללת את שתי המצות המאוחדות, מצות תפילה של יד ותפילה של ראש, והאחת, הסוברת שמברכין על של יד לבדה להניח, ועל של ראש על מצות, הרי הן נובעות מחילופי הפירושים של המימרא המקורית לדין זה, בסוגיא דמנחות (ד' ל"ו ע"א), בהא דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן : על תפילה של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין,על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ומסיק שם אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת, סח מברך שתים. רש"י מפרש לא סח אינו מברך אלא על של יד בלבד (דהיינו להניח תפילין), סח מברך שתים כדשלח רב חייא. ורבנו תם פירש, שם בתוס' ד"ה לא, שאם לא סח מברך אחת, על של ראש מברך על מצות תפילין, שזו היא ברכתו, סח מברך שתים לשל ראש להניח ועל מצות, - הנה הן קרובות שתי שיטות אלו להיות מושכלות לפי דרכי ההצעה המבוארות בזה. הדרך האחת היא מיוסדת במה שבארנו, שהתוכן הפנימי של השראת הקודש, של הארת התפילין של ראש, הוא נשגב ונעלה מכל הגה ורעיון ציורי, ויוכל היות שאין הארת הברכה, המבוטאת ע"פ הגות לבבנו בדיבור פה, מגעת עד שמה, באשר שם כבר החיים מתעלים לעולם הדממה, והרזיות העליונה, אשר לו דומיה תהילה, ורק בהיותנו עסוקים בעולם ההכנה, המכשיר אותנו לאותה העליה הרוממה, עוד אנו יכולים לבטא את הגות נפשנו הרוממה בבטוי הברכה. והדעה השניה אומרת היא, כי בכל היות התעלומה מתגברת בקרבנו, ביחש לעומק הסוד של הופעת הקדושה העלומה של התפילין של ראש, מ"מ מאחר שבהיותנו עומדים תחלה בעולם ההכנה, הרי אנו מבטאים, את הגיון לבבנו, בבטוי הברכה, הרי אנו מורשים כבר להגות עוד את ברכתנו, ברוממות חרדת קודש, בדבר היחש שיש לעולם התעלומה המקודש ונשא מאד אל עולמנו אנו, שההתגלות הדבורית עודנה מתגוונת בתוכו. ועל כן אפשר לנו, מתוך אותו הכח של התפלה של יד, להופיע אור גלוי גם על התוכן הנסתר של התפילה של ראש, ולברך עליה על מצות תפילין, גם במהלך התדירי הרגיל, כלומר גם כשלא שח. ההופעות העליונות, המופעות בנשמתנו מעולמי התעלומה, תפקידן הוא לרומם בנו את התוכן המהותי של כל עצמות חיינו אל רום הנצח, אל ההוד האלהי הנשגב ברוממות קדשו. ואם יופעו המון הארות,ורכוז לא יהיה להם בעצמיות מהות החיים שלנו, הרי הן לנו כאבודות. על כן אין לנו רשות לברך ברכה כי אם לצורך, וברכה שאינה צריכה, ומה גם ברכה לבטלה, הרי היא לנו נשיאת עון וחלול שם שמים. הבהקת האורה הרוחנית מתגברת היא בתעצומתה על ידי הברכה, מתאדרת היא ההארה הרוחנית בנשמתנו מעולם הנעלם, בא לידי גלוי ע"י בטוי הברכה המון רב של מחשבות רוממות וציורים נאדרים בקודש. ומתי הם כולם לברכה באמת - בזמן שיש להם רכוז בנטית החיים שלנו במהלך קדשם. ברכה לצורך - צורך גבוה וצורך הדיוט. אם איזו ברכה יצאה מפינו, ועד הצורך לא הגיעה, לא השיגה את הרכוז בחיי המפעל ובהכרה המפורשה, צריכין אנו מיד לתקן את המעוות, להמציא כלי קבול להאור המשוטט, שירכזהו ויגיעהו למפעלים מכובדים הראוים למלא הדרו. זאת היא הסגולה של אמרת הקודש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בהודיענו בהבעתנו את הברכה התמידית, שאינה פוסקת מלהיות שוטפת את נחליה בעוז והדר, את הברכה של שם כבוד המלכות האלהית, ההבעה המצבינת את הצביון של כבוד המשטר האלהי במלא עולמי עד, שכל זוית ופנה בכל מלא המקום, כל רגע וניד בכל מלא הזמן, הם מלאים ממנו, הרי הברכה בכל הופעותיה מתרכזת בעז המציאות, המפזר את קרני הודו בכל אפסי היקום, להעיד על הוד כבוד מלכות כל עולמים. והתעלומה המופשטה, השוטטת ברום עולם באויר שאינו נתפס, מתרכזת היא על ידי הבעה זו במערכת החיים וההויה הישית. ביחש להבהקה הבאה וזורמת עלינו מגנזי קודש הקדשים, אשר בסגולת הפאר של תפילה של ראש, הננו תמיד באים במגע עם העולם הנעלם שאין בנו כח לרכזו, ועם זה אנו כמהים תמיד לאורו, ומיחלים להגלות פאר יפיו. ברגש קודש, ובפחד אצילי מלא רזי עליון, הננו מברכים את ברכתנו. הודאיות המאירה משתקפת לנו ממרום גבהה מעולטה במעטה הספק, והננו מגלים את אורה, ומרכזים את עזוז גבורתה באמר סלה, המציל את הברכה, המשוטטת במלא עולמי חביון עז,מלהיות ברכה שאינה צריכה, או, מה שהוא יותר נורא מזה, לבטלה. וזהו ע"י ההתכפה של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והרי הנעלם משוטט ומתגלה על כל הגלוי והנראה, ורוח הקודש נשקפת היא ממרום תעלומתה, ומאירה באור יקרות את כל מחשכי החיים, שכולם, במהות עצמם, צמאים לעונג המוחלט של ברכת עולמים אשר לשם כבוד מלכות מלך כל עולמי עד עדי עד. מתאימים הם הרעיונות, של ערך הודאיות וערך הספקיות, לעומת ההארה הגלויה וההארה הנעלמת. כל מה שהוא מוצץ בדרך ודאי במעמד הגלוי הולך ומתכסה כשאנו באים לעולם הנעלם. הודאיות מתעלות בתעלומה ונעשות מוצצות ממרחקים, כדוגמא של ספיקות, והספקיות הללו הולכות ומתעלות עד שהן מאירות אח"כ בצורה של ודאיות יותר מוחלטה ויותר מבוררת. והשביל הזה, שעוברים על ידו מהמכון הודאי הגלוי השפל אל המכון הודאי המרומם, הוא דרך בית הספק המכוסה בערפלי טוהר. על כן יש מקום לצורך הברכה בהבעת הזוהר העליון בראשית התנוצצותו, שהוא מרעיד את כל בתי הנפש בהרעדת אור, המתנוצץ, מתגלה ומתעלם, בצורתו הספקנית, וחוזר ומתגלה בהוד הודאיות העליונה, ע"י הבעת הברכה המחשפת את הגילוי העליון, שהיא ברכת ברוך שכמל"ו. ובזה מתעלמת כבר כל ההארה הגלויה "והיה לך לאות ולא לאחרים לאות", התכונה של תפילה של יד, המתחברת עם האור המזהיר של התפילה של ראש, היוצאת מתוך המחבא של כל הספקות העליונות, ומתגלה בבירור ודאי גלוי לכל, "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, ויראו ממך, - אלו תפילין שבראש" (מנחות) .


שני מעברות הם, שההופעה של העולם העליון, מלא זיו התעלומה, צריכה לעבור עד שתבא ותתקשר בתוכיות הויתו של האדם יפה יפה. מתחילה הרי היא שורה בתוך השראה מרחפת, "מרחוק ד' נראה לי", ואינה מתבססת יפה ברוחו והארת שכלו והכרתו העצמית של האדם. אמנם מתוך בהיקותה של המראה הרי הוא מתעלה, ובפעולת המצוה רוח הקודש מתעורר, וצמאון הדבקות מתגבר בו, ואז נעשה הקשר אמיץ ואור החיים העליונים מתגלה בו בגילוי אמיץ, והאורה המקודשה מתהדקת עמו, ומהדק בראשו את התפילה ש"ר. ואור הקודש מתקרב ומתקשר עי"ז עם הזוכה והמקיים מצוה זו, וכבר הוא מוכשר לפרוש את התאצלות אור החכמה האלהית, הכמוסה בחביון עוזה, שתאיר עליו. ואומר : ומחכמתך.


ומחכמתך אל עליון תאציל עלי.

אחר שהוכנה הנשמה אל ההשראה האלהית, בשפעת קדושתה של המצוה, מצות תפלין בכלל, והארת אור קודש של תפלה של ראש בפרט, בא התור של הבטוי, המופע באורות יקרותיו, לבאר על ידו את פרטי ההכנה, והמשכת אורות הקודש, של ההופעה העליונה, הנמשכים והולכים ממעין המרומים.והנה החכמה העליונה, של יפעת הארת האלהות, מצד גניזת הרום העליון, שהננו מתכוננים לקבל את זיוו, ע"י התרוממותנו שעל פי קדושת התפלין, חכמת אל עליון, המתעלה מכל תכונה של עולמים, ומכל הקצבה אפשרית להיות מסומנת בשום ערך תבוני בעולם. על כן אין אנו מבקשים בחכמה זו ערך של בינה, כי אם ערך של האצלה, הזרחת אור ויפעת אצילות, המעדנת את הנשמה בהשפעה נעלה מעל כל ערכי בינה וחקר. וזהו היסוד היותר ראשי, שכל שאר ההמשכות שאפשר להן להתכנס בכלי הדעה והרגש לטובה נמשכות הן אחריו, והבטוי הנשגב, היסודי והשרשי,הואמה שאנו אומרים, בתור המשך אל ההידוק של התפלה ש"ר אל האדם, אל הראש, משכן הכח הרוחני, אוצר הדעה וכל מכשירי ההרגשות היותר נשגבות, בויו המחבר : ומחכמתך אל עליון. החכמה שלך, העליונה, חכמת האלהות בסוגה, המתעלה ומתרומם מכל מדה והקצבה ברואית, שאין בה אפשרות של הבנה מדודה, אבל יש בה אפשרות של האצלה וחסד עליון. על כן תכון עתירתי, שמחכמתך זו העליונה האלהית תאציל עלי.


ומבינתך תבינני.

אחרי שהאצלת החכמה מזככת את נשמתנו, בהופעת אור אצילותה, העומדת למעלה מכל השערה ובינה ורגש, הננו מתרוממים לקלוט שפעים תבוניים מהבינה העליונה, המתגלה בסדרי עולמים וכל צבאות מרומים בתכונת הויתם והתבראותם. ולמעלה זו הננו מתכונים בהבטאת בקשתנו: ומבינתך תבינני.


ובחסדך תגדיל עלי.

כל מה שהוא קטן ומצומצם, מסוגר במסגרת של עוני ודלות חמרית ורוחנית, כל זה בא מפני שהענין הפרטי מתבודד לעצמו, נפרד מהגודל הכללי. אמנם יסוד הפרוד בעצמו, שהוא גורם את העוני והקוטן, הוא מונח בתכונת ההחשכה של הגבול, המצרים שבמציאות, הבאים מתוך האפלת האורה העליונה. אבל בעת התגלות אור החסד, הזוהר מבהיק, ומסוף העולם עד סופו אור בהיר מופיע, שעל ידו רואים את רז האחדות של כל ההויה כולה, והציור המאחד בכל תועפות עזו הרי הוא מגדיל את כל, כל כח, כל יציר, כל חי, וכל מפעל הרי הוא מתגדל ומתאדר מפני שאור החסד, המאחד את כל, מאיר בברק זהרו. וכאשר אור התפלין, הממלא את כל חדרי הנשמה חמדת זיוים, מופיע בהדר גאוניו, בתוך חדרי לב, וכל קרב וכליות מתמלא רגשי קודש קדשים, הרי אור החסד מתמלא בכל תעצומות עזו, ותפלת עז מתעלה בהדר גאונה, לאמר : ובחסדך תגדיל עלי.


ובגבורתך תצמית אויבי וקמי.

הגבורה היא המגבלת, מצמצמת ומשימה הפרשים והבדלים בין נושא לנושא, ומתוך הכח המבדיל מתמעט הכח של כל יציר, חמרי ורוחני, עד שאיננו נכלל עוד בתור הופעה כללית, שכחה מלא עולם אלא בתור ישות פרטית, שכחה מוגבל, ואסור בחוג מדתו. והנה זהו עצם יסודה של מדת הגבורה להגביל את כל כח מכאיב ומהרס, בין שיהיה כח רוחני, רצוני ומחשבתי, בהגבלת תחומו הרוחני, בין שיהיה כח חמרי גופני, בהגבלתו החמרית, ואז לא יפיק את זממו להשחית ולבלע, כי אם יהיה כחו חבוי, וקשור בחותם צר, כדי לעורר את היסוד של ההגבלה והתעוררות הציור הפרטי, שיש לזה מטרה בהויה, אבל יוצמת ע"י הארת הגבורה, ויוכרת מן אותו הקשר האמיץ הממלא את כל היקום, הנותן כח בלתי גבולי לכל המואר ממנו והמחובר עמו, כל אויב, מבקש רעה בציורו ונטיתו הרוחנית, וכל קם להרע, לבלע ולהשחית, בפועל ובמעשה הגופניות והחמריות. זאת היא תפלת ישרים, היוצאת מזיו התפלין, העוטה אור החסד על כל מרחב הנשמה, ומאזרה גבורה והוד, להכרית כל מריע, להשבית אויב ומתנקם.


והשמן הטוב תריק על שבעת קני המנורה, להשפיע טובך לבריותיך.

התפלין עושים אותנו כלים מוכשרים לקבל הטהרה העליונה, שפעת החיים העליונים, המקודשים בקדושה האצילית. שפעת החיים הללו, ההולכת ממקור החיים אל הכלים המקודשים, שהוכשרו לקבל את הטהרה העליונה, היא הולכת מלאת כח טהור, בלתי מעורב בסיגים. כמו שהשמן הטהור הוא מוכשר, שהאורה שתצא על ידו תהיה אורה מבהקת, צלולה ומזהירה, מבלי עכירות, ככה הוא כח החיים הנמשך מהטוב העליון, הוא בהיר וזך, והכחות המסתעפים ממנו כולם צריכים לחולל פעולות מאירות ומזהירות, בזמן שהכלים, ששפעת כח החיים נמשכת על ידם, הם בהירים, ומטוהרים מכל סיג של רשעה ועכירות חמרית קבועה. וסגולה זו תופיע בנו על ידי קדושת התפלין, המצחצחת את גופנו, להיות מטוהר בטוהר עליון. והננו מכוונים בטהרתנו, להעשות כלים מוכשרים לקבל שפעת עז החיים ממקור החיים בטהרת טובם, ועל ידי הביסוס של חיי הטוהר בעולם על ידי ישראל, יופע אור החיים בטוהר מלואו על כל הבריות כולם. ושבעת הכריכות שהננו כורכים על הזרוע ברצועה של התפלה של יד, היא מרשמת בנו אותה ההמשכה של החשפת טוהר החיים בכח הבשר, גם ביד הכהה השמאלית, כשמתמלא אור קודש וחיל של זוהר עליון, וכל בריות עולמים כולם, מימין ומשמאל, הולכים ונעשים מכון לטהרת הקודש, לקבל את הטוב המטוהר טוב ד'. ושבעת קני המנורה אשר האירו בקודש, ושבעת ימי בראשית, וכחות החיים המתגלים בהם ועל ידם בכל ההויה כולה, המתקשרים יחד באגודת ההרשמה והחזיון, החיים והמפעלים, עליהם יריק צור כל עולמים ב"ה, אל אלהי ישראל, שברא את עולמו, כדי לכונן על ידי כל בריותיו את גילוי הוד אצילות עדנו וטובו, הודו ותפארת האידיאליות היותר טהורת ועזיזה, - את שפעת טובו, בהכנת קדושת התפלין, המעדנת את הגויה הישראלית ואת כחות חייה, בקשר מאוגד עם כל יצורי עולמים, לרומם אותם ולהופיע עליהם נהרה של הטוב, המטוהר והמקודש, עדי עד. ובאמת ואמונה אנו מבקשים, בעת רצון זאת : והשמן הטוב תריק על שבעת קני המנורה להשביע טובך לבריותיך.


(תהלים קמה טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

תוכן החיים - הוא רצון החיים לחיות. והרצון הזה מעריך את ערך החיים. מקור הרצון הזה הוא ברצון הקודש של מקור החיים, חיי החיים ב"ה. וכל מה שהחיים מתקרבים יותר למקור הרצון היסודי, שהוא מבועם של החיים, ככה הם מתגדלים, מתארכים ומתברכים. הכח של הרצון סתום הוא בעצמותו לגבי החיים המוגבלים, מפני שאין מדת אין סוף מתגלה בהם, לפי חוסר הכשרם. אמנם זאת היא מדת הטוב העליונה, שמהיסוד העליון של החיים אור כח נעלם פותח את היד, את כח החיים, להאיר את אור הרצון של החיים, בשובע גדול ובהחלטה איתנה, לכל חי, באופן המספיק למנת חייו. ובתכונת הקודש אשר לעם ד', ע"י מצות התפלין, פארם ועוזם של ישראל, הרצון הזה מתעדן ומתקדש, והפתיחה של היד העליונה באה בהרחבה, להופיע את רצון החיים בתוספת ברכה לכל היצור, לכל ברואי עולם, התחתונים והעליונים. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.


(הושע ב כא): "וארשתיך לי לעולם".

אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי כלל. ודוקא החק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שנוי, כי איננו תלוי בשום יחש, העלול להשתנות, כ"א הוא עומד בעצם צביון החק, שאי אפשר כלל לצייר אפן אחר. וזאת הדבקות השכלית, הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קימת לעולם. וארשתיך לי לעולם.


"וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים".

הצדק והחסד,בציורם האידיאלי, הם הם שני יסודות העולם. הצדק המופשט עומד הוא למעלה מכל ערך של איזה מפעל ומעשה, כי הוא עטור בעטרת שלמות תפארתו האצילית. אמנם מתוך זהרו הברור יקבלו כל המעשים כולם, בהערכתם המוגבלת, את צורת משפטם. והחסד הוא הציור האידיאלי של ההטבה המוחלטת,שאין לה שום יחס אל כל מפעל מוגבל. אבל מתוך אור הויתו באה מדת הרחמים, המתגלה כהמון מעשים לאין תכלית. ומתגלה אור החיים האצילי, הדרת החק העליון ביסודו הנאצל, בכל תאוריו המעשיים : בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.


(הושע ב כב): "וארשתיך לי באמונה".

אין המשפט המצומצם מחסר מאומה מיסוד הצדק המופשט, ואין הרחמים, המצומצמים, על פי מדת הנושאים הראויים לרחמים, משנים מאומה ממדת החסד האידיאלית. התכן המקיים את הצביון העליון, הבלתי מדוד ושקול, הבלתי מצומצם ומתואר, בתוך כל מה שמתואר ומוגבל, זהו יסוד האמונה, המחיה את כל החוקים, בהתמשכם מראשית נביעתם עד אחרית המגמות כולן, עד אין קץ למורד.


"וידעת את ד'".

מתוך קבוץ הציורים הללו, מתוך ההצטירות האצילית המופשטה, המצינת את האירוסין בנקיונם העליון, מתוך הארת ההופעה הבלתי גבולית, העומדת למעלה מכל הגבלה של כל כח מקבל, בשני הערכים של הצדק ושל החסד, מתוך ההמשכה אל כל הצדדים כולם, במשפט וברחמים, מתוך הידיעה שההמשכה, שבאה מתוך הערכים הבלתי מוגבלים אל התוכן המוגבל, לא תשנה כלום מהצביון האידיאלי, ולא תמיר את הענין הנאצל מצביונו במאומה, - מכל אלה דעת ד' מתקבצת. וידעת את ד'. התפלין, המרוממים את האדם מעל לגבול החמריות, המשחררים אותו מכובד המשא של הטבע הגס והמצומצם, הם ג"כ משחררים את תוכיות הנשמה מכל חק מגביל, עד שמתעלה האדם על ידם למעלת הפאר העליון,מעלת האירושין, "כחתן יכהן פאר", המבטאת בזה את הוד האצילות, המתרוממת מכל טבעון של טבעיות ושל הגבלה, ושעל ידי הדרת קדשה כוללת היא את כל הטוב והאושר בקרבה: האירושין, האמונה, הדעת את ד'. וידבר ד' אל משה לאמר. כל דבור, שבא מאת הגבורה אל משה, היה בכח הדבור הזה עצמו כח ההשפעה של האמירה אל ישראל, באופן שתהיה האמירה, שמפי משה אל ישראל, עומדת בכחה העליון ע"פ אותה המדרגה של שלמות הדבור, שמפי הגבורה למשה, מפני שלכתחילה היה כח השפעת הדבור לאמר.