ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא/טארקו

יוסף יהודה טשארני
ספר המסעות
בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא ───── טארקו ───── הנסיעה מן טאמיר-כאן-שורא לטארקו העיר פעטראווסק העיר טארקו, מגרש היהודים ───── פתשגן מאת עדת ישראל אשר בעיר טארקו תעודה טארקו מכתב בקשה מאת קהילת טארקו
→צפון דאגעסטאן	דרבנד←

ו) הנסיעה מן טאמיר-כאן-שורא לטארקו.

(הכפר קאפֿיר-קומיק; הכפר קומטער-קאליע;הכנסת אורחים אצל הקומיקים; תבנית בתיהם מבפנים; העיר פעטראָווסק ומספר תושביה היהודים; הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו; העיר טאַרקו; מגרש היהודין , תבנית בתיהם ואופן חייהם; עבודת ה' בבית התפלה; בית הספר של היהודים; מכתב מקהל ישראל אשר בטאַרקו, ידיעות ע"ד קדמותם וביאתם לארץ הזאת ומכתב תעודה מן הקהל ההוא בשפה הערבית; מלחמת קאַזי-מוללא בטאַרקו, התלאות והצרות ביחוד לישראל בעת ההיא; שבית הרב ד' שמעון ואחותו בתוך ההרים; היהודים ומצב מסחרם במדינה; הנאַיב אַבוקער-דעביר עם חברת מרצחים בטאַרקו, עת צרה ביחוד לישראל; מכתב בקשה מאת קהלות ישראל אשר בדאגעסטאן הצפונית להשר ומושל על כל מדינת דאגעסטאן; גזירות שמד על היהודים; בית קברות היהודים).

ביום א' י"ד אייר בערב (7 מאיי) יצאתי מן העיר טעמיר-כֿאן-שורא לנסוע ליתר המקומות אשר במדינת דאגעסטאן הצפונית. אחד מיהודי שורא ושמו א. כהן לקחתי לי לחבר בדרך עד העיר פעטראָווסק. יהודים אחדים ממכירי יצאו ללות אותנו מחוץ לשער העיר. היום רד, השמש שחקה בקרני הודה על ראשי ההרים הגבוהים בפאת מערב, ותביט בעינים מפיצי אהבה מאחרינו, רוח צח נשב מסביב ותהי הדרך מאד נעמה. עברנו לפני הכפר קאַפיר-קומיק (Кафиръ-кумыкъ) אשר הופיע לנגד עינינו עם המון בניניו וגניו וכרמיו המפוזרים מסביב לרגלי הר סלע גבוה, אשר על ראשו יתנוסס הארמון הנפלא של השרים השאַמכֿאַלים, הנבנה ע לפי קבלת התושבים בסוף המאה החמש עשרה. בשנת 1844 החריב שאמיל והרס את הארמון של הקניאז אבו-מוסעלים-כֿאן שאמכֿאל בכפר קאזאנישצי (Казанищи) באותה השנה העתיק הקניאז ההוא את מקום מושבו בתוך הארמון אשר בכפר הזה. בתוך הכפר ימצאו 276 חצרים; 1230 קומיקים מושלמנים, ויהודים אינם דרים בו, כי אם יבואו בדבר משא ומתן שלהם. מעבר השני של הדרך ימצא גם כן כפר קטן מוכתר באילני חמד. עברנו משם לא בדרך העליונה על ההרים כי אם בדרך העמק. והעמק ההוא בעת ריבוי גשמים והמסת השלג על ההרים יתמלא פעמים בשנה במים רבים, ואז יתאר נהר גדול ורחב ועמקו כשתי קומות (סאזשען). בעת הזאת כאשר עברתי היה העמק ריק ממים ויבש, אך לפעמים נחלים קטנים וצרים ישטפו ויחתכו את רוחב הדרך עד חמשה עשר בערך מספרם. הדרך הזאת אשר הובילה אותנו בין הרים גבוהים וגבעות נישאות ובין עמקים עמוקים ומעוקלים, היתה לפני עשר שנים מאד מסוכנת. ולא רק בלילה אף גם ביום הוכרח הנוסע לעבור בחברת ארחת נוסעים גדולה עם אנשי הצבא ושני כלי תותח, הנקראות אז בשם אקאַזיאַ (аквзія, שיירה), ועתה עוברים אנחנו בדרך ההיא שקטים ושלוים גם בלילה בלא פחד וחרדה, כמה מחויבים אנחנו להודות על כל אלה לממשלתנו הרוממה! אחרי אשר עברנו במסלות צרות, בין סלעי צורים ובין גבעות ועמקים, רד היום והלילה פרש כנפיו על פני כל הככר ההוא. והנה בשעה אחת עשרה באנו לכפר של מחמודים הנקרא קום-טער-קאַליע (Кумъ-тер-кале) או קום-טאָרקאַלי (Кумъ-торкали) הנקרא על שם הר החול אשר לפני הכפר. התושבים מחמדים קומיקים 331 חצרים, 1521 נפש אדם המדברים בשפה קומיקית. שאלתי את החבר שלי, אם נלך עוד בדרך או אם נלין

פה בכפר. ויען לי כי יש לו אחדים מן התושבים מכירים וידידים הנקראים בלשונם קונאַקים (Кунаки), ויסר ללון אל בית אחד מהם; אבל הם אינם מכירים אותי אמרתי לו, ויצחק האיש כהן לדברי ויאמר: האם לא שמעת מן החוק הכנסת אורחים בארץ הזאת? אף אם אנחנו מעם ודת אחרת, ואם נבוא אל בית אחד המחמדים בתור אורחים; אז יקבלו אותנו בסבר פנים יפות, ובפרט אם לבוא אל אחד הקונאקים שלהם. והמנהג אצלם אם יבוא קונאק שלהם אף עם אנשים רבים אשר אינם ממכיריהם, יקבלו גם אותם בשמחה כמו את הקונאק שלהם. קשה היה להאמין לדבריו, באשר ידעתי איך גדלה שנאת המושלמנים לבן דת אחרת, לכן כלתה נפשי לראות אחרית דבריו. עברנו דרך חוצות צרים ומעוקלים בין בתים קטנים וסכות נמוכות (сакли) עד אשר עמדה העגלה אצל שער סכה אחת. מפני קול נביחת הכלבים עזי הנפש, יצאו במהרה אנשי הסכה לראות מי הוא סר לבית מעונם, כאשר הכירו את הקונאק שלהם א. כהן, אף אם יהודי הוא, בכל זאת הובילו אותו בשמחה וגם אותי בגללו אל תוך סוכתם. העגלה עם כל המטלטלים שלנו הובאה אל החצר, והשער סגרו מאחרינו, מיד בקש אותנו בעל הבית המחמדי לשבת על הכרים והכסתות אשר על המצעות המכסות את הרצפה, וגם הוא ישב עמנו, לשמח אותנו כחוק קבלת אורחים שלהם. קירות הבית היו מכוסות במצעות, ועליהם תלוים קני רובה (פיסטאלען) ודקרים (קינזשאַלים) וחרבות (шашки) וקרנים (рожки) מלאים אבק השריפה. ועל הקרש אשר אצל התקרה מלמעלה מונחים כלי בית שונים לפאר כמו: כלי פֿאַייאַנס, כלי זכוכית ומתכות שונים, וגם טהה וצוקקער, ומנעלים גדולים הכל ביחד וחתיכות שומן יבשות תלויות מעל הקרש, אשר תפיצנה ריח רע ומעופש וצחנה בכל הבית. על הרצפה עמדו ספסלים קטנים ונמוכים, אשר עליהם יושבים לפעמים אנשי הבית. בעל הבית המושלמני היה זקן, ואשתו אשר היתה מלובשת רק בכתנת ארוכה, עמדה בחדר השני, והכינה איזה דברים בעדינו, בעוד חצי שעה הביאה לפנינו כוסות חמים (טהעע) מתוקים על לוח המשאת (подносъ) מעשה ידי הפרסיים. האיש א. כהן היה למליץ בעדי, יען כי ידע לדבר בטוב בשפת קומיקית. שאלתי את בעל הבית אם יש יהודים בכפר זה, ויען לי, רק יהודים אחדים יושבים פה בדבר מסחר שלהם אבל דירתם דירת ארעי, כי אין להם בית תפלה ושדה קברות. את מתיהם יוליכו לפעטראָווסק או לטעמיר-כֿאן-שורא, גם שוחט יחזיקו אצלם. בתוך הדברים האלה הביאה אשתו שנית לפנינו, לחם וגבינה ובצים, ובעה"ב ואשתו הזקנה אשר כסתה בצעיף את פניה בקשו מאתנו סליחה ומחילה, באשר אינם יכולים לתקן בחצי הלילה מטעמים בעדנו כאשר יאות לאורחים מפני ריח הרע של השומן לא יכלנו ללין באותו החדר, לכן בקשנו מאת בעה"ב שיעשה משכב בעדינו בתוך החצר, כי הלילה היה בהיר חם ונעים וצח למאד. כפי בקשתנו מיהר בעל הבית ואנשיו להציע מצעות על קרקע החצר, על המצעות הניחו כרים וכסתות עם כיסוי חם, ואחד מאנשיו העמיד בעה"ב לשמור את העגלה והסוסים שלנו. למחרת בבוקר היה ברצון בעה"ב לשלוח תרנגולות לשחוט אצל השוחט של היהודים, אבל אנחנו לא חפצנו להטריחהו בזה, יען כי קרובים היינו לעיר פעטראָווסק, טרם יצאנו ביתו הכים חמים מתוקים בעדינו. כאשר נתפטרנו מאתו ומאת כל אנשיו ונתנו לו רוב תודה וברכה ביקש אתנו שנית למחול לו, על אשר לא יכול לכבד אותנו אחר חצות הלילה כראוי וכרצונו הטוב. והנה אך יצא יצאנו מחצרו, סבבו את העגלה מושלמנים אחדים ממכירי האיש א. כהן, ויפנו אליו בדברים קשים, מדוע לא סר אל ביתם, כי לחרפה יחשב להם אם אחד ממכיריהם יעבור דרך מקום מושבם, ולא יבא תחת צל קורת בתיהם.

בפעם ראשונה למדתי את טבע המחמדים בנוגע לחוק הכנסת אורחים. הפעם האמנתי לדברי כהן הראשונים. במשך שעות אחדות הגענו אל העיר פעטראָווסק. והנה מרחוק הופיע אופק המימי של הים הקאַספי בהודו הנורא לנגד עיני וקול גליו התגלגלו בהמיה נעימה. בבואי העירה סרתי אל בית ר' אברהם קוגעל, אומן מורה שעות, יליד עיר מולדתי, ויקבל אותי בשמחה אל ביתו.

העיר פעטראווסק.

למחרת שחרתי את האדון הקאָממענדאַנט מן המבצר ושר העיר (А. Н. Чеглаковъ) והראותי לו את המכתב גלוי מאת המושל על כל מדינת דאגעסטאן, וקבלני בסבר פנים יפות, וצוה על שר הפאליציי (Ив. Игн. Кочерга) שיעשה רצוני בכל אשר אדרוש ממנו בעניני חקירותי ודרישותי.

בעיר פעטראווסק נמצאים: 61 יהודים ילידי רוסיא, בעלי מלאכות שונות ובעלי מסחר, 20 יהודים אנשי הצבא ואשר כלו עבודתם בצבא ועוסקים במסחר.

סוחרים אחדים מיהודי טארקו יש להם חנויות מסחורות: אריגת צמר (сукно) ופשתים (ситецъ) ועורות אילים וכבשים מעבדים (сафьянъ) ועוד מינים שונים, ומקום מושבם התמידי הוא בטארקו.

בעת ההיא היתה בפעטראווסק מחלוקת גדולה, בין איש לאשתו, אחד מאנשי הצבא, אשר כלה עבודתו בעבודת המלכות ועסק במסחר, לקח לו אשה אחרי אשר מתה עליו אשתו הראשונה, והיו דין ודברים ביניהם ע"ד נכסיה אשר הביאה אליו מבעלה הראשון. פעמים רבות לא נתנו מנוח לשר הפאליציי בדברי ריבם ולא עלה בידו לעשות פשר ביניהם, ויבקש אותי השר לדבר על לבם, אולי ישמעו הם לדברי. גם שנאה גדולה היתה בין הסוחרים ק. וז. ובין היהודי ר', וע"י זה היה להסוחרים נזק במסחרם, ויבקשו אותי הסוחרים ההם, וגם א. ב. מן העיר טעמיר-כֿאן-שורא, לעשות שלום ביניהם. ויהי בערב כאשר נתאספו הנבחרים ובעלי הדברים בבית הכנסת נקראתי גם אני אליהם. בראשונה החילותי לעסוק בענין שביקש ממני שר הפאליציי, וה' הצליח בידי לעשות שלום ביניהם, באופן שיקח אחי בעל האשה את בת האשה מבעלה הראשון לו לאשה, ונעשה קשר התנאים ביניהם. ובעת אשר שתינו ושמחנו לקחתי את האיש ר. והגשתיו אל הסוחרים ק. וז. ודברתי על לבם ושמעו לדברי, ועשיתי גם ביניהם שלום. שמחים וטובי לב שתינו ושמחנו כל אותו הלילה. למחר שמח גם השר של הפאליציי בשמעו אחרית הדבר.

העיר טארקו, מגרש היהודים.

אחרי אשר התמהמהתי ימים אחדים בפעטראָווסק שמתי דרכי אל העיר טארקו, אל היהודים היושבים שם. העיר טארקו רחוקה מפעטראווסק כשני ווערסט בערך. לפאת מערב לצד ההרים, גנים וכרמים רבים מחדי בת עין הופיעו לנגד עיני כאשר התקרבתי אל העיר טארקו, ראשית דרכי היתה אל מגרש היהודים, דרך חוצות

צרים ומעוקלים, בין סכות דלות ועניות עברתי ובאתי אל מגרש היהודים, יהודי אחד הוביל אותי אל בית הכנסת, ויצא החכם ר' סעדיה בן עזרא מבית מדרשו, ויקבלני בברכת ברוך הבא, בין כה וכה נתאספו יהודים אשר עשו מלאכתם בחוץ סביב העגלה וכל אחד פשט לי את ידו בברכת שלום, ונתארחתי אל בית אחד מנכבדיהם ושמו ר' עבדיאל, בבית קטן אבל מהודר ונקי מבפנים. חפצתי לשחר את השר זאַאַל-בעק אחי השאַמכֿאַל, אבל היהודים אמרו לי שנסע לפעטראווסק, אבל במהרה יבא, והנה בקשתי את הרב עד אשר יתאספו כל היהודים מעבודתם ממלאכתם ועסקיהם, שילך עמדי לטייל במגרש היהודים להתכונן בתכוּנתו ובבניניו, ויעש הרב כבקשתי. בתוך המגרש ימצא כחמישים בתים של ישראל, ובנוים כתבנית סכות המושלמנים, חוצותיו צרים ומעוקלים, הבתים בנוים מאבנים וטיט מבחוץ מדובקים ומטוחים בחומר בלי הדר ותפארת . על הרוב אינם גבוהים יותר מעליה אחת, חלוני בתיהם קטנים הם כערך חצי ארשין במרובע בלא זכוכית, בחורף ידבקו אותם בנייר משוח בשמן, ובקיץ פתוחים הם, ויסגרו בדלתים של עץ (ставни). אור השמש יבוא אל תוך הבתים דרך הפתח הפתוח תמיד אצלם, תנורים כמו אצלינו אין להם, כי אם כירות (камины) אשר בהן יבעירו עצים, והעשן הולך דרך הארובה אשר בתוך קיר הבית ולחוץ דרך הגג. הגגות אינם משפעים כלם שוים ומשטחים (плоскі‏я) כרצפה בבית, כדרך כל ארצות המזרח, וכמו שבתיהם סמוכים זה לזה, יתכן לעבור מגג אל גג בכל המגרש ויתכן לעלות גם על גגי הבתים הבנוים בשורה השניה על שפוי ההר. על הגגות יעשו כל מלאכה, בשבת ומועד תעלינה נערות ועלמות אל הגגות לשיר בשירים ולחול במחולות. לפנות ערב ינוחו כלם עליהם מעבודת היום, גם אנכי ראיתי אנשים רבים עשו מלאכתם על הגגות ולפני בתיהם, עבדו עורות ושארי מלאכות והנשים תעזרנה לבעליהן במלאכתם, אבל מן עבוד העורות האויר רע מאד לנשימה, והם הורגלו אל האויר המשחת ההוא. אף גם שבתיהם אינם מהודרים מבחוץ אבל יפים הם ונקיים מבפנים. הרצפות מכוסות באדרות ועליהן יריעות, ועל היריעות (דיוואנע). מטות וכסאות ושלחנות אין להם, רק יושבים על המצעות ורגליהם תחתיהם, ועליהם יאכלו וגם ישנו כמו יתר אחיהם המדינה הזאת. בכל בית ובית יש חדרים אחדים, חדר אחד כללי והוא גם כן לאורחים, וחדר אחד לנשים וחדר המבשלות. החצרים שלהם צרים וקטנים ואינם נקיים, מפני הסוסים, הבקר והצאן והעופות והכלבים השומרים את בתיהם, כולם ידורו שמה יחדיו. אחר כך הבילני הרב אל בית התפלה ואל בית הספר שלהם, בית התפלה בנוי כתבנית בית תפלה של מחמדים, לפני הבית אגן מים גדול אשר בו ירחצו רגליהם וידיהם בבואם להתפלל. באום הבית יעמידו מנעליהם וסנדליהם ויבאו אל תוך הבית באימה ויראה ויושבים ברגלים יחפות או בפוזמקאות על המצעות אשר על הרצפה, בימה וכסאות וספסלים לא ימצאו בתוך הבית, כי אם שלחן עומד אצל ארון הקודש במקום בימה, אשר עליו קוראים בתורה, כהנים ולוים לא ימצאו ביניהם, האורחים אשר יבואו אליהם או הנכבדים מן הקהל יעלו לתורה במקום כהן ולוי, מי שיכול להתפלל, יתפלל בעצמו, ורובם שומעים התפלה מפי הרב החכם שלהם. הנשים עומדות באולם הבית בעת התפלה. סדר תפלתיהם ומנהגי הדת כמו אצל יתר אחיהם, אשר בטעמיר-כֿאן-שורא והמדינה.

ביום ש"ק ד' תמוז (22 יוניוס 1840) היה בבית התפלה הזה ר' אברהם פירקאוויץ המכונה אב"ן רש"ף חכם הכולל של הקראים, וכן יספר בספרו (אבני זכרון צד 50): "בשבת בבוקר הלכתי אל בית כנסתם והתפללנו שם כדי לראות מנהגיהם, וראיתי שמנהגיהם לא כמנהגי האשכנזים, ולא כמנהגי הספרדים וקירימיים (יהודי קרים), וגם לא כמנהגי הקראים. בעת התפלה כולם יושבים על הארץ, רק המתפלל ומד אצל הדוכן ומתפלל, וכמעט כלם שותקים רק קצתם מתפללים כאלו בלחש, ומגמת פניהם אל המערב, ובהוציאם ספר התורה קראו אותי ראשון במקום כהן, כי אין בהם כהן ולוי כלל, ואת אהובי ר' יצחק ^[1] קראו במקום לוי, ואחריו את אברהם העברי בעל אושפיזנו, כי הוא בעיניהם כדמות ראש, ואחריו קראו את ר' אפרים בן חנינא, ואחריו קראו לנסים בן שרביט המפטיר, סך הכל חמשה אנשים (?) כנגד חמשה חומשי תורה ופרשת היום פ' קרח, והקורא לבדו קרא מראש ועד סוף. ואזני כל העם אל התורה, וכל הקהל יושב על הארץ, ואין דובר דבר אפילו בלחש, והמפטיר קרא את ההפטרה לבדו כמו בקראים, ומיד אחר ההפטרה שמו סה"ת לתוך הארון ויצאו כלם מבית הכנסת לבתיהם". -- ובזמני ראיתי שם שעלו שבעה אנשים לתורה, ולא יצאו מבית התפלה תיכף אחר קריאת התורה, כי אם אחר תפילת מוסף, והמפטיר אשר קרא בעצמו את ההפטרה הוא לא רק מנהג הקראים בלבד, כי אם גם מנהג הרבנים בכל תפוצות ישראל (כי גם אצל הרבנים במקומות יקרא המפטיר בעצמו, ובמקומות יקרא הקורא בתורה את ההפטרה, והכל לפי המנהג), ושאר מנהגיהם ראיתי כלם כמנהג אחיהם הספרדים. אצל בית הכנסת חדר גדול מיוחד והוא בית המדרש או בית הספר לילדיהם, ושם יושב הרב החכם על הארץ וכל הילדים בעגול מסביב גם כן על הארץ ורגליהם תחתיהם, והוא יתרגם את התורה בשפה המדוברת אצלם והיא שפת פרס קדומה או שפת טאָט. גם ילמד אותם הרב החכם מלאכת הכתיבה, והכתב שלהם הוא כתב אשורית מעורב עם אותיות של כתב רש"י. עם הגוים שכוניהם ידברו היהודים שפת קומיקית, והרב החכם דבר עמדי בלשון הקודש. בבית הספר היו בזמני עד ארבעים תלמידים.

היהודים יבחרו לרב עליהם איש אחד מתוכם או ממקום אחר, היודע תורה ודיני שחיטה ובדיקה, ויכול לסדר קדושין וגטין ולנהג את העדה ע"פ דיני ומנהגי דת הרבנים, והיודע גם ללמד את ילדיהם ולהתפלל לפני התיבה. האיש היודע כל אלה יבחרו אותו על משך שנה אחת, ואם ימצא חן בעיניהם יכול להשאר אצלם תמיד, מלבד הרב החכם יש להיהודים שלשה נבאים הנבחרים מכל הקהל והם הנכבדים מזקניהם, אנשים ישרים ויודעי ספר, וחובתם להשגיח על צרכי בית הכנסת ובית הספר ולאסוף כסף מן הקהל לדברים נחוצים, והם ביחד עם הרב משתדלים בכל צרכי ציבור באמונה. וגם חובתם לשפוט כל דברי ריב ומדון ועניני משפחה שלהם. לפנות ערב התאספו כל זקני וראשי הקהל בבית ר' עבדיאל בעל הבית שלי לקבל את פני בשלום ובברוך הבא. כלם ישבו על הארץ כמנהגם, ועל השאלות אשר שאלתי אותם נתנו לי תשובתם כדברים האלה:

להנוסע ההולך לאסוף ידיעות דברי הימים לבני ישראל אשר בקוקז ודאגעסטאן ברשיון הממשלה הרוממה יר"ה מוהר"ר יוסף יהודה בן יעקב הלוי טשארני הי"ו.

"אנחנו קהל ישראל בטארקו מודיעים לכבודך, מה שאנחנו זוכרים ויודעים בקבלה מאבותינו, אשר יצאנו מירושלים, אבל אין אנו יודעים מאיזה בית ^[2], והלכנו דרך ארץ פרס ושירוואַן ונתישבנו במדינה הזאת, בכפר דזשוהוד-קאַטטאַ, וישבנו שם ימים רבים, ואין אנחנו יודעים באיזה זמן. מפני הגלות המר והגדול, ומפני הגנבים והליסטים ברחנו משם ובאנו לקאַראַבודאַקענט וקנינו לאנו קרקעות מן השרים, וישבנו שם בערך מאה שנים, אחרי כן החלו הגוים שכינינו לצער אותנו, גנבו את כלי ביתנו, חפרו את הקברים וגנבו את התכריכים מן המתים ועוד צרות רבות סבלנו מהם, עד אשר הוכרחנו אז לעזוב את המקום ההוא ברצון השר מעכֿטישאַמכֿאַל (משל 1794-1830), נתישבנו בטארקו מקום מושב שלו, והוא הבטיח לנו להגין עלינו מכל נזק וצרה, ואם יהיה לנו איזה נזק התחייב את עצמו להחזיר לנו בכסף, והרבה להטיב עמנו. ויתן השר ההוא פקודה לכל המושלמנים, מי מהם שיהרוג נפש יהודי מחויב הרוצח למלאות עוש של כבש בכסף ולשלם לבית היהודי הנרצח, ויתן לנו שדות וכרמים בחנם ומקום לשבת במישור, ואנחנו שלמנו להשר ההוא מס שלושה רו"כ עם עור של כבש מכל בית לשנה. כשנפטר השר ההוא, נשארנו תחת מחסה בנו סולעיימאַן-פאַשאַ (משל 1830-1836), והרבה להטיב גם הוא עמנו כאביו הטוב והישר, ונתנו לו המס כמו שנתנו לאביו. עבודת השר לא עבדנו, רק עסקנו במלאכת יד. היינו מעבדים עורות וזרענו עשב הטאבאק וגם עסקנו במסחר. בזמן הגענעראל יערמאָלאָוו שלחה אותנו הממשלה לעבודה, לבנות מבצרים ומגדלים שבע שנה תמימות ^[3] בכל יום ויום, בזמן שכל כפר וכפר מושלמנים הלכו רק יום אחד אל המלאכה על הסדר, ולא היה לנו זמן לעשות מה לבתינו. וכן היה דרך חיינו פת במלח ומים אכלנו בדוחק גדול, ממה שהביאו לנו נשינו ממלאכת ידיהן בלבד. הגענעראל יערמאָלאָוו הבטיח לנו שכר תשלומים חלוף עבודתנו בעד שבע שנים, אבל אנחנו לא קבלנו אף פרוטה אחת. ואולי בא שכרנו ליד השר שלנו, אבל הוא לא השיב לנו, וזה היה שכרנו מכל עמלנו, בעת אשר אחד מאיתנו הלך על השעה לביתו, הכוהו במכה רבה ונוראה! כאשר נשלמו הבנינים והמבצרים והמגדלים חזרנו למלאכת ידינו כבראשונה, וישבנו כעשר שנים בשלום ושלווה. אחרי כן בא קאַזי מוללאַ ושרף את בתינו, ושלל את כל רכושנו, ואנחנו נתפזרנו אחד אחד בין כפרי הגוים וישבנו ביניהם בעוני ובלחץ גדול כשתי שנים, ויקרא אותנו השר שאַמכֿאַל עוד פעם אל העיר טארקו, ויתן לנו מקום לשבת למעלה מעט ממקומנו הראשון. והמושלמנים עזרו לנו במעט כסף בהלואה לבנות לנו בתים לשבת, וישבנו כשתים עשר שנים בשלוה, עד שבא שאַמיל ושרף עוד פעם את בתינו ושלל את רכושנו ונשארנו במצב רע ונורא למאוד. ברוב עמל ויגון בנינו

את חרבות בתינו ועוד לא באנו לכחנו הראשון, והנה אחר ארבע שנים בא עוד פעם שאַמיל אלינו בעת החורף, אבל בפעם השנית לא שרף בתינו, כי אם הרג שלשים וחמישה אנשים, במספר הזה גם נשים וטף, ושלל את כל הנשאר אצלינו וחמשה אנשים לקח בשביה, אשר אנחנו לא יודעים עד היום איפוא נאבדו. הקאָממענדאנט של המבצר פעטראָווסק ראה את מצבנו וירחם עלינו, וידבר טוב עלינו עם השר שלנו, ויצו השר לשבוע על אמיתת סך ההיזק שהיה לנו והוא ישוב לנו את הסך בכסף מהממשלה, אבל עד היום לא קבלנו את הסך אשר הבטיח לנו, ואנחנו פחדנו להשאר במקום מושבנו, לכן קנינו לנו במשך הזמן מקומות למעלה בין המושלמנים ובנינו לנו הבתים אשר אנחנו יושבים בהם עד היום הזה, וכל ההבטחות אשר הבטיחו לנו בכפר קאַראַבודאַקענט ובעיר טאַרקו עלו בתוהו ואבדו, ולא ראינו שכר בהפסדינו, רק צרות אין קץ שבענו, וזה היה חלקנו מכל עמלנו.

בעת הזאת נותנים אנחנו מס להשאַמכֿאַל שלושה רו"כ ועור אחד של כבש מכל בית לשנה, לעבודת השר ולעבודת הממשלה לא הולכים אנחנו. השר שלנו כעת הוא זאַאַל-בעק (Заалъ-Бекъ) ולא עושה לנו רעה מאומה, כי פקודת הממשלה הוא עושה, רק בזאת אנחנו סובלים שהגוים משברים את המצבות של הקברים שלנו, ומה טוב היה לנו, אם הממשלה תעשה הטוב למעננו לתת לנו עוד כברת ארץ להרחיב את שדה הקברות כי קטן הוא, וחלק הארץ סביב בית הקברות מגיע למושלמני אחד הזורע שם אורז. גם המושלמנים יעצרו המים לפעמים שלא יבואו להשקות את השדות אשר יש לאנשים אחדים מאתנו. המגרש אשר אנחנו יושבים בו כעת, ימצא בין המושלמנים אבל מיוחד מהם, ומקומו בפאת צפון לרגל ההר. החוקים והמשפטים ומנהגי הדת שלנו כמו אצל אחינו הספרדים הרבנים ולא הקראים, וכן היו מנהגי ודתי אבותינו. אנחנו עוסקים כעת מעט במסחר, רוב מאחינו מעבדים עורות של כבשים וזורעים עשב הטאבאק הפשוט, ומזה אנחנו מתפרנסים בצמצום. כל אלה הידיעות מעידים אנחנו בחתימות ידינו םה טאַרקו על חוף ים הקאספי במדינת דאַגעסטאַן, ביום השני עשרים ותשעה לחדש התשיעי ה' תרכ"ז ליצירה.

	אני סעדיה בו עזרא רב ושו"ב דק"ק טארקו.	בניהו ב"ר שמואל.
	אביי ב"ר אברהם.	דוד ב"ר אברהם.
	אבנר ב"ר משה.	דוד ב"ר שבתי.
	אברהם ב"ר אביי.	הלל ב"ר אברהם.
	אברהם ב"ר דוד.	הלל ב"ר פרץ.
	אברהם ב"ר משה.	זבולן ב"ר רבא.
	אהרן ב"ר אברהם.	זרובבל ב"ר אבנר.
	אהרן ב"ר פנחס.	חיים ב"ר שלמה.
	אלעזר ב"ר פנחס.	חנוכה ב"ר יוסף.
	אפרים ב"ר רם.	יוסף ב"ר רבא.
	ביסרא ב"ר מאיר.	יעקב ב"ר רבא.
	בכשי ב"ר משה.	יצחק ב"ר רבא.
	בנימין ב"ר רבא.	יששכר ב"ר משה.
	בנימין ב"ר שמואל.	לוי ב"ר ראובן.
	מלך ב"ר מאיר.	עזריה ב"ר שלמה.
	משה ב"ר אליהו.	פרץ ב"ר הילל.
	משה ב"ר צפניה.	צדיק ב"ר ניסים.
	משה ב"ר שבתי.	צפניה ב"ר משה.
	משה ב"ר ניסן.	רבא ב"ר צפניה.
	ניסן ב"ר חנוכה.	רחמני ב"ר פנחס.
	ניסים ב"ר פסח.	שבתי ב"ר דן.
	עבדיאל.	שמעיה ב"ר מלך.

─────

בין הידיעות אשר אספתי בחדש מארט (אדר שני) העבר בהארחיוו, בתוך האקאַנצעלייאַריאַ של השר המושל על כל מדינת דאגעסטאן מצאתי באגודת הכתבים נומער 114 ונומער 191 מכתב תעודה מאת קהל ישראל אשר בטארקו, כתוב בשפת ערבית, ונעתק שמה בשפת רוסיא, והעתקתי לי פתשגן הכתב בשפה הערבית, ופתשגן העתקה הרוסית , וההעתקה הרוסית מאושרת מן הקאנצעלייאריא ההוא בחותם המלוכה. ואני העתקתי פתשגן העתקה הרוסית לשפת עברית מלה במלה כדברים האלה:

פתשגן הכתב הרוסי הנעתק בשפת ערבית, מאת עדת ישראל אשר בעיר טארקו:

כתבי תעודות אשר היו בידינו מאבותינו הקדמונים, היו לשלל ולבזה ולשרפת אש, בעת אשר פשטו גדודי שאַמיל בעירנו. לכן חברנו אנחנו את התעודה הזאת מאת פתשגן הניירות אשר היו בידי אחרים, למען השיב על השאלות אשר נשאלו מאתנו על דבר קדמות ישובנו, ומאיזה מקום ומדינה באנו לשבת בארץ הזאת.

בזמן המלך נבוכדנצר יצאנו מארצנו הקדושה מן העיר ירושלים והלכנו הלוך ונסוע עד אשר באנו לבבל וישבנו שם ימים רבים. ויהי כאשר משל אחשורוש מלך פרס על בבל, והניח מס עלינו שלשה שקלי כסף (שלשה רובל בכסף רוסיא) מכל בית לשנה, ושלמנו את המס בכל שנה, אחרי מות המלך אחשורוש הכבידו בניו את המס עלינו, אלה מאיתנו אשר יכלו לסבול את עולם הקשה, נשארו במקומם בבבל, ואנחנו הוכרחנו לצאת משם, והלכנו לארץ פרס ונתישבנו בעיר המלוכה טעהעראַן (Тегеранъ). בעת ההיא מלך המלך באַבאַ-כֿאַן-שאַך בארץ פרס, ויקח מאתנו רק שלשה רו"כ כסף מכל בית לשנה, ואנחנו ישבנו תחת צלו במנוחה ושלוה כל ימי חייו. אחרי מותו הוסיפו בניו על המס שלנו, והוכרחנו לצאת מן העיר טעהעראַן ונתישבנו בעיר האַמדאַן (Гамаданъ). המושל בעת ההיא שם לא לקח יותר מכפי ששלמנו מקודם בעיר טעהעראַן. אחרי כן החלו המושלים לדרוש מאתנו יותר מן המס הקצוב ההוא, ויצאנו מן האמדאן ונתישבו בעיר רעשט (Рештъ). השר של העיר אִידאַייאַט-כֿאן (Идаятъ-Хаиъ) לקח בתחלה רק שלשה רובל כסף מכל בית לשנה, וישבנו שם ימים רבים, אחרי כן החל לרדוף אותנו והגדיל את המס, העתקנו מושבנו משם להעיר קובאַ (Куба), שם ישבנו זמן רב השקט ובטח תחת צל הכֿאַנים, ולקחו מאתנו רק שלשה רובל כסף מכל בית לשנה. ברבות הימים החלו כֿאַני קובא לדרוש מאתנו מסים יותר מן הכח, הוכרחנו לצאת משם ואנו להתישב בכפר אבא סאָבאַ (Аба-Сова) אשר אצל העיר דרבנד בתוך ההרים וישנו

שם עד אשר פֿעט-אַלי-כֿאַן את מטה זעמו עלינו, וברחנו למלט נפשינו משם, ומצאנו מפלט לנו באוצום-קאַטטאַ (קאַייטאג Уцмія Кайтагская). בעת ההיא משל אוצום-קאַטטאַ השר אַלי-באַשאַ-אוצמינסקי, ויקבל אותנו בשמחה ובסבר פנים יפות, ויתן לנו קרקעות ובית רחיים גדול, ואחרי כן היה בלב השר להעתיק מושבנו במאדזשאליס. ויתן לנו המקום במתנה, ונתישבנו שם כרצונו. אחרי מות השר אַלי-באַשאַ החלו בניו להעיק אותנו במסים גדולים, ועזבנו גם את הכפר מאדזשאליס, ומצאנו מקום לשבת בכפר קאַראַבודאַקענט. זמן רב ישבנו תחת מחסה השרים של אותו המקום, אחרי כן בקשו אבותינו מאת התושבים למכור להם כברת ארץ לבנין בתים, וימכרו להם התושבים את המקומות באַקאַנאַז-אורכֿאַט (Ваканазъ-Урхатъ) וסיורכֿאַיי-טיובע (Сюрхай-Тюбс) המשתרעים עד הגשר, ונקראים המקומות ההם בשם: שאַרטאַ (Шарта) ופילאַוו-אַשאַגאַן (Пилавъ-Ашаганъ) על שם המאכלים אשר עשו אבותינו לכבד את העם. במשך הזמן החלו תושבי קאַראַבודאַקענט לגנוב את כלי בתינו ולהרוג את אנשינו בכל עת, ואנחנו בקשנו מאת השרים שיגינו עלינו, והבטיחו אותנו, אבל לא מלאו את הבטחתם, והוכרחנו ללכת לבקש את השרה ישר והטוב מעכֿטי-כֿאַן-שאמכֿאַל שיקבל אותנו בארצו ושיגין עלינו. השר הבטיח אותנו, כמו שהיה כתוב בהתעודה שלו, ואנחנו נתישבנו בטארקו, ויתן לנו כברת ארץ אצל העיר לבנות בתים, ויעש לנו הנחה במסים על משך שבע שנים ^[4]. ככלות הזמן הקצוב, החל לקחת מאתנו שלשה רובל כסף עם שני עורות (סאַפֿיאַן) מעובדים מכל בית לשנה, ויתן לנו השר מעכֿטי-כֿאַן-שאמכֿאַל על זה כתב תעודה חתום בחותם שלו. אחרי מותו משל בנו סולעיימאַן-כֿאַן עלינו בחסד וברחמים כמו אביו הישר, ואחרי מותו משל אחיו עלינו השר אַבו-מוסלים-כֿאַן, והיה גם כן איש טוב כמו אביו ואחיו והטיב עמנו. שני השרים האחרונים האלה נתנו חיזוק ועוד לתעודת אביהם בחתימתיהם, יאריך ה' את שנותיהם והצלחתם." --

─────

התעודה הזאת נעתקה ^[5] על ידי המעתיקים משרי הצבא: האדון פֿיצכֿעלאַוראוו (Фицхелауровъ) והאדון האָרונזשי-טאַראַרין השני (Хорунжій Тараринъ 2-й), וההעתקה השניה בשפת ערבית ורוסית היתה ע"י האדון עסאַול-פאָדכֿאַלוזין (Эсаулъ-Подхалузинъ).

לפנע"ד כתב הקהל הזה מטיל ספק בדבריהם, ראשית: (כאשר הוביל המלך נבוכדנצר את גולי ישראל לארצו נתישבו היהודים בארץ בבל כגולים וכשבויים, ולא כאנשים חפשים אשר יכלו לצאת מארץ לארץ וממדינה למדינה ברצונם הטוב. באופן הזה היו יכולים לחזור לארץ אבותיהם בכל עת, או להתישב בארץ אחרת כאורחים ולא כשבויים וגולים, מלסבול עול גלות מן הבבליים אשר החריבו את ארצם ואשר

נקמו נקמתם בהם והוליכום בשבי בבלה, גם לא בקשו אחרי כן רחמים מן כורש מלך פרס שיתן להם הרישיון לשוב לארצם, וכפי דברי היהודים האלה, ישבו אובתיהם בארץ בבל כאנשי דרור והפשיט מעול מלך ושרים, והיה לאל ידם לצאת בכל עת ובכל זמן מארץ לארץ וממדינה למדינה באין מוחה בידם ובאין מעצור). שנית: עד זמן המלך אחשורוש המלך החל לדרוש מהם מס ^[6], ורק שלשה שקלי כסף, אשר עלה בחשבונם כשלשה רובל כסף בכסף רוסיא מכל בית לשנה. ואיך נשאר בזכרונם רק סך המס בלבד, ושכחו את אופן חייהם ושארי צרות רבות וגזירות גדולות אשר היו לכלל ישראל מזמן אחשורוש עד בואם אל העיר טאַרקו משך 2157 שני בערך? שלישית: הלא יתפלא כל אחד מהקוראים אשר בכל העתים והזמנים מן אחשורוש המלך עד היום הזה שמו להם לחוק עולם לתת מס רק שלשה רו"כ ולא יותר, ומי מן המלכים והשרים אשר הוסיף מעט יותר על המס הקצוב, מיד עזבו את הארץ ומקום מגורם, ונדדו לארץ נכריה עם נשיהם וטפיהם ועם כל כלי בתיהם, ועשו הוצאות רבות וגדולות עד אשר מצאו להם איזה מקום ופינה, שישלמו שם שלשה רו"כ ולא יותר. וכן, לעשות הוצאות רבות ולסבול עמל הדרכים יכלו, ולהוסיף מה על המס, למען השאר במקום אחד ולשבת במנוחה בארץ מגורתם. לא היה לאל ידם (ואולי נשאר אצלם בקבלה מאבותיהם זכרון המס בתעודותיהם שהיו במספר שלשה שקלי כסף, אבל מי יודע מחירם?), הלא כל קורא יצחק לדבריהם אלה. אבל כפי הנסיון וכפי אשר למדתי את טבעם וראיתי את אופן חייהם, אוכל אנכי לשער בנפשי את כוונתם, מדוע חברו את מכתבם בסגנון כזה. בעיני ראיתי וקראתי את השאלות אשר שאלה הממשלה מאתם ע"ד קדמותם וידיעות דברי הימים של אבותיהם ובאיזה מן הזמנים מאיזה ארץ ומדינה באו לשבת בארץ הזאת, וסבת יציאתם וביאתם וכדומה. לוא נתנו היהודים תשובה נכונה (אם היה בכחם להשיב) בלב שלם ובנפש חפצה, הלא אז יכלו לעשות חסד עם ספרי דברי הימים לבני ישראל; אבל היהודים אשר חייהם היו תלוים להם תמיד מנגד, והיו עשוקים וגזולים כל הימים וחיו חיי עוני וצער, מפני מורך לבבם פחדו מקול עלה נדף, והנה כאשר נקראו אל בית המשפט ואל שר הפאָליציי, והשר החל לשאול מהם השאלות ההן, אשר לא הורגלו עד כה להשיב על שאלות כאלה, כי מי שאל עד היום על מצבם בעבר ובהוה, ולמי מן העמים נצרך היה לדעת מהם ומחייהם, באשר שנואים היו מכל וחיו בין קוצים ודרדרים יחד. לכן מפני הפחד, אולי יצתה עוד גזירה רעה חלילה או מסים גדולים מן המלכות, בקשו זמן להשיב תשובתם בכתב. כאשר הם אנשים רחוקים מן השכלה ומדעים חשבו בלבם, כאשר תראה ממשלת רוסיא, שבכל העתים והזמנים ובכל המקומות אשר הוסיפו עליהם יותר מן שלשה רו"כ על המס, מיד עמדו ויצאו, ובלא ספק תפחד נס ממשלת רוסיא שלא יעזבו חלילה גם את הארץ הזאת ולא תדרוש מס גדול מהם. גם חרבן אבא-סבא היה בשנת 1797 ואז משל בקייטאג האוצמי אוסטאַר-כֿאַן ולא עלי באַשאַ, ואולי טעות הוא בשם כנויו. במה שנוגע לטלטולם לא המס היה עיקר הסבה, ולא ברצונם הטוב עזבו את מקומות מגוריהם,

והלכו לטייל ממקום למקום, לפי דעתי רק הזמן הכריח אותם לזה, מבוכות ומהומות מלחמות רבות ונוראות ואיומות אשר היו בארצות אלה בימי עולם ובשנים קדמוניות, עת אשר הלחמו הפרסיים והמדיים עם מלכי בבל, ומלכי מדי עם מלכי פרס, והמדיים עם הסקיטים והיוונים, והפרסיים עם היונים, ומלחמות הכליפים, ומלחמות הפרסיים עם הטורקים, והטורקים עם הפרסיים, הערביים עם הכוזרים, והכוזרים עם הארמענים והגרוזינים, והפרסיים עם הרוסים, ועוד מהומות רבות בין שרי הארצות הכֿאנים והנסיכים אשר לחמו תמיד איש ברעהו, בעתות חשך וצלמות, בעתות אשר ערים וכפרים עלו על המוקד, בעתות אשר רבבות בני אדם נכרעו כצאן לטבח, וחוצות ורחובות ונהרות ונחלים נמלאו דמי אדם, ולמאות ולאלפים אנשים הושמו בשלשלאות ברזל להוליכם בשבי לארצות לא להם, בעתות ההן ברחו יהודים רבים מחרב מאש, מהרג ורצח ואבדון להמלט על נפשם ולמצוא איזה מקום ופנה, לשבת בשלוה ובמנוחה תחת צל ומחסה מלכים ושרים, אבל לא מפני שהוסיפו מעט על סך שלשה רו"כ מהמס שלהם, ומה שהם מעידים שהם מחרבן בית ראשון יכול להיות שנשאר אצלם בקבלה מאבותיהם; אבל אופן מסעיהם נדודם ומהלכם על הסדר, גם הם אינם זוכרים, כן דעתי בזה, והרשות נתונה לכל הקוראים לשפוט כפי שכלם ורצונם הטוב. [וכן גם דעתי בזה. יעבץ מדרבנד]. ─ ─ בהיותי אח"כ בכפר קוסטאק, אשר במדינת טערסק, העתקתי מן הפנקס אשר בידי הרב החכם ר' שמעון בן אפרים יליד טארקו כדברים האלה:

„בימים היגונים והחשכים, מזמן קאַזי-מולאַ עד שאַמיל, כמה וכמה צרות ויסורים ועונשים וגלות סבלנו בעוה"ר. בליל י"א לחדש שבט שנת תר"ז (1836, 1846?) [כן] בחצי הלילה כאשר היינו ישנים על מטתינו, פתאום בא שאַמיל וחילותיו אלינו לטארקו, וקבלנו גזירת מלא רחמים עלינו. כמה וכמה אנשים מאחינו נהרגו במיתות משונות ואכזריות, עשרים וחמשה ילדים, יונקים ועוללים האמנים עלי תולע חבקו אשפתות איכה ד ה. רבים מישראל הוכו מכת חרב וחבורה ומכה טריה, נחרבנו נשללנו כולנו ונשארנו ערום ועריה. ילדינו מתו מקור החורף, ובחורים ובתולות נלקחו בשביה בידי מחמדים אכזרים לא רחמנים. אני הגבר ראיתי עני בשבט עברתו, גם אותי ואחותי נהגו העריצים בין יתר השבוים, נכבידו עלינו חבלי ברזל, הלכנו בלא כח לפני רודף בשביה אל תוך ההרים. שם אסרו אותנו, בשלשלאות של ברזל על צוארינו וידינו, ורגלינו היו מובאים בעצים, משך שלושת ימים בתוך בור עמוק הסגור עלינו, ואכילה נתנו לנו, מעט סובין מעורב במים, ולא אכלנו שלשת ימים לילה ויום. ביום הרביעי לשביותינו הוציאו אותנו מן הבור ונמכרנו לשני בעלים חדשים לעבד ולשפחה, ועשינו אצלם מלאכות ועבודות קשות. אחרי עברו ששים יום, ימי סבלותינו, בא בן השאַמכֿאַל עם צבאותינו אל הכפר, ונהיתה מהומה רבה שמה, ובתוך המהומה והמבוכה ההיא ברחתי על נפשי. וה' אלהי העברים נתן לי כח ועוז לרוץ, וישמור אותי מכל פגע בדרך, רצתי בכח ולא ידעתי מה היה עמדי, כחולם באתי פתאום לםעמיר-כֿאן-שורא. אחותי נשארה שבויה וגלמודה שבע שנים תמימות בידי שודד אכזרי להתעלל בה תמיד ככל אות נפשו! החילותי ללכת על פתחי נדיבי אחינו בני ישראל האומללים והעניים לאסוף כסף, והנה במשך שבע שנים קבצתי סך שבע מאות רו"כ בעד פדיון נפש אחותי, ואחר שבע שנים עלתה

בידי והוצאתיה משביותה, והבאתיה בשמחה רבה לטעמיר-כֿאַן-שורא, ןמשם חפצנו לשוב למקום מושבנו לטארקו. הדרך היתה אז מאד מסוכנה מלסטים ושודדים ילידי ההרים עזי נפש, וישלח אותנו הקניאז אַבו-מוסעלים-כֿאן-שאַמכֿאַל השר שלנו, בתוך ארחת שלשים אנשי החיל עם כלי תותח אחד לטארקו, בדרך נפלו עלינו כמו חמש מאות רוכבים שודדי ההרים, ויעשו מלחמה אתנו, אחדים ברחו להודיע להשר, לטעמיר-כֿאַן-שורא, ובמהרה שולחו קאזאקים לעזרתנו, והושיבו אותנו בחזרה לטעמיר-כאן-שורא. בעוד ימים אחדים שלח אותנו השר בתוך ארחת אנשי החיל 200 נפש, ובאנו בפעם ההיא בשלום לטארקו, ונתקבלנו בשמחה אין קץ מאת אחינו בני ישראל שמה. במשך הזמן חזרו רבים מן השביה אומללים, דלים ועניים מדוכאים, אחרי אשר שתו כוס מים הזדונים לרויה. אהה ה'! למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו נא אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!”

החכם הנוסע בערעזין יספר בספרו מסעותיו למדינת דאגעסטאן בשנת 1842 (צד 56) כדברים האלה: „דבר פלא בעיני, אחד מן העמים רכי הלבב היראים ומפחדים תמיד מפני כל, יגורו עם שודדים, ליסטים ועזי נפש יחדיו, ועוד בהרבה מקומות בקוקז! בני ישראל אשר נתישבו בארצות אלה כפי הקבלה עוד מגלות בבל, יעסקו במסחר קטן בין ילידי ההרים. בעת ממשלת המושלמנים היה מצב ישראל שפל עד מאוד, כי מלבד אשר סבלו עול מסים גדולים וכבדים עוד חייהם היו תלויים להם מנגד. ויהודי אף אם היה חכם כשלמה מלך ישראל, אם פגע במושלמני אכזרי בדרך, חובתו היה לרדת מעל הסוס או לנפול אפים ארצה לפני כל מאמין בדת מחמד, ואם לא מלא את החוק הזה, אז אחת דתו להמית. בעתות אלה הם יושבים בשלוה וכו'.”

היהודים בעיר טארקו ואחיהם היושבים בכפרים אשר במדינת דאגעסטאן הצפונית העוסקים במסחר, ישלמו להשרים שלהם סך כסף בעד הרשיון לעסוק במסחר. סחורותיהם הם: מיני סיטעץ, קאַליענקאָר, ומיני משי הנקראים קאַנאַאוס, ומיני צמר ופשתן שונים. המדה אשר ימודו את סחורותיהם נקראת קארי (Кари) והוא בערך ¾ ארשין של רוסיא, והארשין של הכֿאנים (ханскій аршинъ) כולל בקרבו שתי מדות קאַרות כאלה. חנויות בכפרים מעט מאוד. על פי הרוב נושאים היהודים את סחורותיהם בתוך שק על כתפותיהם מבית לבית ומחצר לחצר בתוך הכפרים של המושלמנים וצועקים: „קומאַטש-אַללאַ, קומאַטש-אַללאַ!” „קנה סחורה! קנה סחורה!”. התושבים ישנאו אותם תכלית שנאה, אף גם שנושאים ונותנים עמהם, ויושבים עמהם יחדיו. עשירים מישראל בתוך הכפרים לא מצאתי. בשנת 1847 (15 יאנואר) חברת מרצחים מן שלש מאות איש ובראשם הנאַיב מגומבעט, אַבוקער-דעביר Абукеръ-Дебиръ Абукер Дебир ביום סגריר ענן וערפל התנפלו על הכפר טארקו ביחוד על ישוב של ישראל, ושללו חלק הגדול מן הישוב, והכום בלא חמלה, ועשו שם צלמות ולא סדרים. הדבר הגיע אל הממשלה, במהרה באו המושל המעכֿטוליני הנסיך אָרבעליאַן (Князъ Орбеліанъ) עם צבאותיו, ןיכו את השודדים בתוך הבקעה אשר אצל האַרקאַס, ויגרשם עד הגבנון שענשערעק (Шеншерскій хребетъ) המבדיל ארץ השאמכֿאלים מאַוואַרסקי-קאָייסו (Аварскій Косу). השודדים ברחו בלא סדרים, ואבדו באותו הדרך כל השלל אשר שללו אצל היהודים. גם 33 אנשים נהרגו מהם

כרגע, 17 אנשים נלקחו בשביה, מלבד כלי נשק וסוסים עד חמישים. אבל לא ידוע, אם נחזר השלל לידי היהודים האומללים ההם. ^[7]

מכתב בקשה מאת קהלות ישראל היושבים בעיר טארקו, בכפרים: בוינאק, קאראבודאקענט ודורגעלי, ובעיר טעמיר-כֿאן-שורא להשר הנאצאלניק על כל מדינת דאַגעסטאַן, העתקתי מאגודת הכתבים אשר בתוך הארחיעוו של השר הנאַצאַלניק ההוא כדברים האלה:

„אדון ונסיך נכבד! מה מאד ישמח לבבינו בקרבנו, כי יצאנו מתחת ידי המושלמנים, ויושבים אנחנו כעת בטח, תחת צל ומחסה ממשלת רוסיא יר"ה. וכל זה איננו , שכל דין ודברים אשר בינינו, ימסרו ליד השופטים המושלמנים. שישפטו אותנו על פי חוקי דתם או השאַריאַט, ועל פי מנהגיהם (אַדאַטים), ויקרה לפעמים אם מושלמני יהרוג את אחד היהודים, והנה ישאר חפשי בביתו, ואם יהודי יהרוג לפעמים את אחד המושלמנים, אז יעשו לו משפט חרוץ, וגם ישולח לארץ סיביר. והשרים והמושלמנים יתנו ידם להרוצחים ויעמדו לימינם להצדיקם בעדותם ובמליצותם, יען כי לוקחים מהרוצחים שוחד הרבה, והשרים המחמדים ההם נוגשים אותנו תמיד, לכן כאשר אנחנו כעת עבדים נאמנים לממשלת רוסיא, מבקשים אנחנו כלנו את כבוד מעלתך הרם שתוציאנו מתחת עול חוקי המושלמנים ולספחנו אל חוקי ומשפטי הממשלה הרוממה, ואנחנו מחכים כולנו על רוב טובך שתפנה לבקשתינו ותמלא לטוב רצוננו. כתוב ביום 29 יאנואר משנת 1866. תחת הבקשה היו כתובים וחתומים הנבחרים מן הקהלות הנזכרים למעלה: דוד ב"ר שבתי. ביסרא ב"ר מהיר. אפרים ב"ר קושי. יוסף ב"ר רבא. חנוכה ב"ר יעקב. אהרון ב"ר ירמיה. פסח בן יונה. עוזיהו בן אליהו. בבא ב"ר מהיר. מרדכי ב"ר פרץ. יהושע ב"מ חנוכה. חנינה בן מרדכי. צדק בן ניסים.

מן המכתב הזה נראה כי עד שנת 1866 היו נשפטים תמיד ע"פ חוקי ודתי ומנהגי המחמד, ולא ע"פ חוקי ממשלת רוסיא, אבל יכול להיות שבמשך הזמן יתפשטו חוקי הממשלה על כל העמים ועל היהודים גם יחד. בזמני היו סרים עוד למשמעת השאַריאַט והאַדאַטים של המושלמנים. בעלי המשפט בכפרים הם הנשיאים (Старшины) הנבחרים מאת הקהלות של המושלמנים ומאושרים מן הממשלה. בדין ודברים של ישראל, יבחרו גם היהודים שנים או שלשה אנשים ישרים מתוכם לעמוד לעזר להנשיאים המושלמנים במשפט. ─ ─ היהודים בטארקו מתלוננים על המושלמנים, אשר מפני שנאתם יסתמו לפעמים את דרך המים שלא יבואו אל תוך מגרש היהודים. ─ ─

ביום א' אויגוסט 1867 הואיל הקיסר אלכסנדר השני להסכים על דברי הקניאז שאַמסודין שאַמכֿאַל, ויצו לבטל את ממשלת השאמכֿאַל ולספח את ארצו אל פלך של טעמיר-כֿאַן-שורא. מן היום ההוא יצאו לחרות עולם 5440 בתי אבות, ומהם 51 בתי ישראל.

בארץ השאמכאלים נתתים של ישראל אשר העתיקו מושבם מארץ קאַייטאַג לפני מאה שנים בערך ושלמו להשאַמכֿאַלים מן 3 עד 5 רו"כ עם שני

עורות אילים מעובדים (סאַפֿיאַן) מכל בית לשנה. מהם 51 בתים יצאו לחפשי מן המסים שלהם, ואנשי דרור המה, ועשרים בתים הנמצאים בבוינאק מחויבים עוד לשלם מסים להשרים שלהם. ─ ─ בעוד ימים אחדים הלכתי לשחר את פני השר זאַאַל-בעק (כפי דברי היודים הוא אחי השאמכֿאל) למסור לו את המכתב הגלוי, ויקבל אותי בסבפ"י, וככלותי לקרוא את המכתב הגלוי צוה לקחת מוללאַ מלומד עם הרב של היהודים למתיץ שילכו עמדי להתבונן בסביבות העיר. מבית השאמכֿאל חזרתי לביתי לאכול פת שחרית . אחרי כן באו אלי אלה האנשים ואנחנו שמנו כלנו דרכינו יחדיו התבונן בסביבות העיר טארקו.

כצאתי מן העיר דרך גנים וכרמים רבים, ראיתי קבר אחד מצד הדרך, ועליו גל אבנים, ויאמרו אלי האנשים, כי פה נשפט אחד בסקילה. אבל האותיות על המצבה אינן נכרות, משם שמנו דרכנו ובאנו אל בתי הקברות הישנים והעתיקים מימי קדם, אבני המצבות גבוהות ורמות, וכעצים בתוך יער גדול עבתו תתראנה המצבות לעיני הרואה באין מספר, ותשתרענה על שטח כמה ווערסט למרחוק. האבנים כתובות בכתב קופי קדמון, והכהן המאָלאַ לא ידע להבין אף אות אחת בכתב ההוא, אף גם שהיה יותר מלומד מכל הכומרים שלהם בתוך העיר טארקו, לכן נשארו לי כתבות המצבות כחדה ללא פתרון. קברים עתיקים ראיתי ומצבותיהם נשקעו בתוך האדמה מרוב זוקן, ואין אות נכרת עליהן. ומי יודע אם לא קברי הכוזרים הקדמונים הם או הערביים הגבורים המפורסמים ואנשי השם מעולם, אשר הרעישו את הארץ ברוב מלחמותיהם, ינוחו כעת במנוחה נעימה, בשלוה ובדומית קדש. דרך חצי ווערסט לפאת דרום בתוך המישור ראיתי חרבות רבות חדשות מזמן מלחמת הרוסים האחרונה, וגבעה לא כל כך גבוהה לפני, ויאמרו אלי האנשים כי אותה חפר פעם אחת נוסע קראי, והוא החכם ר' אברהם פירקאוויץ המכונה אב"ן רש"ף, אשר היה פה 20 יוני 1840לס"ה כאשר הזכרתי למעלה, וניכר עוד היום עקבות החפירה בצד אחד. החכם ההוא יספר בספרו (אבני זכרון צד 50), כי הקאממענדאנט מן המבצר נתן לו שמונה אסירים לחפור את הגל בדרך שתי וערב לרחב ולעומק, וימצא בתוכו 11 מטבעות נחושת עתיקות מאד ונפלה חלודה עליהם, וישומם השר בתוך נרתק ויחתום בחותם הממשלה שבבית המשפט בטארקו, ויתן כתב עדות על מציאותם בתוך הגל שבתוך המבצר, והראה לו השר את הקיר שבנה אלכסנדר מוקדון לפי דברי קצתם, ולפי דברי זולתם והוא היה בנין הכוזרים, ונשאר רק יסודו מן הסלע עד הים הקאַספי, ועל הסלע הראה לו מרחוק את קבר קאַזי-מוללאַ נביא השקר מן הטשערקעסים, ולא מצא שום רשימה קדמונה חוץ מרשימות ערביות מזמן בלתי קדום עכ"ל.

מן המקום שחפר החכם הנ"ל באתי לשני גלים (курганы) אחרים ומשם ממעל ההר לצד דרום ימצאו חרבות בתים ומצבות, ויאמרו לי האנשים כי לאותו המקום ברחו רבים מתושבי העיר מן המגפה שהיתה זה מקרוב. אבנים רבות וגדולות מפוזרות אחת הנה ואחת הנה על ההר ובתוך הבקעה ובמישור על פני השדה המשתרע עד הים, ועל כל צעד וצעד רבה העזובה למאד. חפשתי בין כל בתי הקברות אולי אמצא ביה"ק קדמון של ישראל אשר חיו פה עוד בזמן ממשלת הכוזרים, ולא מצאתי בכל המקומות ההם בלתי החרבות החדשות של ישוב היהודים אשר נחרבו ונהרסו

בזמן ראשי המיורידים, קאַזי-מוללאַ ושאַמיל וסיעתו. משם הלכנו אל בית הקברות של היהודים, ולא מצאתי שם כי אם שתי מצבות ישנות והאותיות לא נכרות עליהן מרוב זוקן, ויתר המצבות החדשות, רוב מהן נשברו על ידי המושלמנים, אשר ישברו את פני האבנים בכוונה למען לצער בזה את היהודים, כי ישנאו אותם מרוע לבבם תכלית שנאה. ─ ─

מן המקומות העתיקים ההם שמתי דרכי בחזרה לביתי, וטרם צאתי מטאַרקו נתן לי הרב החכם ר' סעדיה בן עזרא במתנה מגלת אסתר כתב עתיקה על עור פשוט, כפי הקבלה נכתבה המגילה ההיא בעיר שושן הבירה.

הסוסים היו מוכנים, הרב והזקנים יצטו ללות אותי מחוץ לעיר, ובעל הבית שלי הלך ללות אותי עד העיר פעטראָווסק.

1. הוא הבחור הקראי יצחק מירישקאן אשר נסע עם אב"ן רש"ף לדרבנד והיה עוזרו במלאכת אסיפת הקדמוניות לקראים.    ה.
2. כפי הנראה ר"ל מאיזה שבט, או הכונה לבית ראשון ושני.    ה.
3. הוא המבצר בורנאייא (Бурная) אשר ממעל העיר טארקו. לפי דברי הנוסע החכם אייכֿואלד אשר היה שם בשנת 1825 נשלם המבצר בזמנו אשר תחלת בנינו היתה בשנת 1821. לפי דבריו נמשכה המלאכה רק חמש שנים ולא שבע שנים כדברי היהודים, ואולי היו מלאכות ועבודות אחרות במשך עוד שתי שנים?
4. ואולי מזה הטעם עשה להם השר ההנחה על משך שבע שנים, על אשר לא קבלו היהודים שכר עבודתם בעד שבע שנים אשר עבדו עבודת פרך בבנין המגדלים והמבצרים הנזכרים במכתב הקהל למעלה.
5. הנוסע כתב בתחלה: התעודה הזאת נכתבה ע"י הקהל בשפת ערבית בחדש אויגוסט שנת 1866 ונעתקה וכו', ואחרי כן מחק זה; ובחגם מחק, כי בהעתק גוף הערבי כתוב יום י"ז לחדש רביע-אלאכֿר שנת 1283 להגדה, וזה מסכים ליום 29=17 לחדש אויגוסט שנה הנזכרת לפי מנין הנוצרים. ה.
6. לא אפונה כי עלה בזכרון כותבי הכתב הזה הפסוק במגלת אסתר (י' א'): וישם המלך אחשורש מס וכו'. ה.
7. ראה: Сборннкъ газеты Кавказъ, 1864, І., 27