ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא/טארקו/תעודה טארקו
| יוסף יהודה טשארני | |
| ספר המסעות | |
|---|---|
| בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא טארקו תעודה טארקו | |
התעודה הזאת נעתקה [1] על ידי המעתיקים משרי הצבא: האדון פֿיצכֿעלאַוראוו (Фицхелауровъ) והאדון האָרונזשי-טאַראַרין השני (Хорунжій Тараринъ 2-й), וההעתקה השניה בשפת ערבית ורוסית היתה ע"י האדון עסאַול-פאָדכֿאַלוזין (Эсаулъ-Подхалузинъ).
לפנע"ד כתב הקהל הזה מטיל ספק בדבריהם, ראשית: (כאשר הוביל המלך נבוכדנצר את גולי ישראל לארצו נתישבו היהודים בארץ בבל כגולים וכשבויים, ולא כאנשים חפשים אשר יכלו לצאת מארץ לארץ וממדינה למדינה ברצונם הטוב. באופן הזה היו יכולים לחזור לארץ אבותיהם בכל עת, או להתישב בארץ אחרת כאורחים ולא כשבויים וגולים, מלסבול עול גלות מן הבבליים אשר החריבו את ארצם ואשר נקמו נקמתם בהם והוליכום בשבי בבלה, גם לא בקשו אחרי כן רחמים מן כורש מלך פרס שיתן להם הרישיון לשוב לארצם, וכפי דברי היהודים האלה, ישבו אובתיהם בארץ בבל כאנשי דרור והפשיט מעול מלך ושרים, והיה לאל ידם לצאת בכל עת ובכל זמן מארץ לארץ וממדינה למדינה באין מוחה בידם ובאין מעצור). שנית: עד זמן המלך אחשורוש המלך החל לדרוש מהם מס [2], ורק שלשה שקלי כסף, אשר עלה בחשבונם כשלשה רובל כסף בכסף רוסיא מכל בית לשנה. ואיך נשאר בזכרונם רק סך המס בלבד, ושכחו את אופן חייהם ושארי צרות רבות וגזירות גדולות אשר היו לכלל ישראל מזמן אחשורוש עד בואם אל העיר טאַרקו משך 2157 שני בערך? שלישית: הלא יתפלא כל אחד מהקוראים אשר בכל העתים והזמנים מן אחשורוש המלך עד היום הזה שמו להם לחוק עולם לתת מס רק שלשה רו"כ ולא יותר, ומי מן המלכים והשרים אשר הוסיף מעט יותר על המס הקצוב, מיד עזבו את הארץ ומקום מגורם, ונדדו לארץ נכריה עם נשיהם וטפיהם ועם כל כלי בתיהם, ועשו הוצאות רבות וגדולות עד אשר מצאו להם איזה מקום ופינה, שישלמו שם שלשה רו"כ ולא יותר. וכן, לעשות הוצאות רבות ולסבול עמל הדרכים יכלו, ולהוסיף מה על המס, למען השאר במקום אחד ולשבת במנוחה בארץ מגורתם. לא היה לאל ידם (ואולי נשאר אצלם בקבלה מאבותיהם זכרון המס בתעודותיהם שהיו במספר שלשה שקלי כסף, אבל מי יודע מחירם?), הלא כל קורא יצחק לדבריהם אלה. אבל כפי הנסיון וכפי אשר למדתי את טבעם וראיתי את אופן חייהם, אוכל אנכי לשער בנפשי את כוונתם, מדוע חברו את מכתבם בסגנון כזה. בעיני ראיתי וקראתי את השאלות אשר שאלה הממשלה מאתם ע"ד קדמותם וידיעות דברי הימים של אבותיהם ובאיזה מן הזמנים מאיזה ארץ ומדינה באו לשבת בארץ הזאת, וסבת יציאתם וביאתם וכדומה. לוא נתנו היהודים תשובה נכונה (אם היה בכחם להשיב) בלב שלם ובנפש חפצה, הלא אז יכלו לעשות חסד עם ספרי דברי הימים לבני ישראל; אבל היהודים אשר חייהם היו תלוים להם תמיד מנגד, והיו עשוקים וגזולים כל הימים וחיו חיי עוני וצער, מפני מורך לבבם פחדו מקול עלה נדף, והנה כאשר נקראו אל בית המשפט ואל שר הפאָליציי, והשר החל לשאול מהם השאלות ההן, אשר לא הורגלו עד כה להשיב על שאלות כאלה, כי מי שאל עד היום על מצבם בעבר ובהוה, ולמי מן העמים נצרך היה לדעת מהם ומחייהם, באשר שנואים היו מכל וחיו בין קוצים ודרדרים יחד. לכן מפני הפחד, אולי יצתה עוד גזירה רעה חלילה או מסים גדולים מן המלכות, בקשו זמן להשיב תשובתם בכתב. כאשר הם אנשים רחוקים מן השכלה ומדעים חשבו בלבם, כאשר תראה ממשלת רוסיא, שבכל העתים והזמנים ובכל המקומות אשר הוסיפו עליהם יותר מן שלשה רו"כ על המס, מיד עמדו ויצאו, ובלא ספק תפחד נס ממשלת רוסיא שלא יעזבו חלילה גם את הארץ הזאת ולא תדרוש מס גדול מהם. גם חרבן אבא-סבא היה בשנת 1797 ואז משל בקייטאג האוצמי אוסטאַר-כֿאַן ולא עלי באַשאַ, ואולי טעות הוא בשם כנויו. במה שנוגע לטלטולם לא המס היה עיקר הסבה, ולא ברצונם הטוב עזבו את מקומות מגוריהם, והלכו לטייל ממקום למקום, לפי דעתי רק הזמן הכריח אותם לזה, מבוכות ומהומות מלחמות רבות ונוראות ואיומות אשר היו בארצות אלה בימי עולם ובשנים קדמוניות, עת אשר הלחמו הפרסיים והמדיים עם מלכי בבל, ומלכי מדי עם מלכי פרס, והמדיים עם הסקיטים והיוונים, והפרסיים עם היונים, ומלחמות הכליפים, ומלחמות הפרסיים עם הטורקים, והטורקים עם הפרסיים, הערביים עם הכוזרים, והכוזרים עם הארמענים והגרוזינים, והפרסיים עם הרוסים, ועוד מהומות רבות בין שרי הארצות הכֿאנים והנסיכים אשר לחמו תמיד איש ברעהו, בעתות חשך וצלמות, בעתות אשר ערים וכפרים עלו על המוקד, בעתות אשר רבבות בני אדם נכרעו כצאן לטבח, וחוצות ורחובות ונהרות ונחלים נמלאו דמי אדם, ולמאות ולאלפים אנשים הושמו בשלשלאות ברזל להוליכם בשבי לארצות לא להם, בעתות ההן ברחו יהודים רבים מחרב מאש, מהרג ורצח ואבדון להמלט על נפשם ולמצוא איזה מקום ופנה, לשבת בשלוה ובמנוחה תחת צל ומחסה מלכים ושרים, אבל לא מפני שהוסיפו מעט על סך שלשה רו"כ מהמס שלהם, ומה שהם מעידים שהם מחרבן בית ראשון יכול להיות שנשאר אצלם בקבלה מאבותיהם; אבל אופן מסעיהם נדודם ומהלכם על הסדר, גם הם אינם זוכרים, כן דעתי בזה, והרשות נתונה לכל הקוראים לשפוט כפי שכלם ורצונם הטוב. [וכן גם דעתי בזה. יעבץ מדרבנד]. ─ ─ בהיותי אח"כ בכפר קוסטאק, אשר במדינת טערסק, העתקתי מן הפנקס אשר בידי הרב החכם ר' שמעון בן אפרים יליד טארקו כדברים האלה:
„בימים היגונים והחשכים, מזמן קאַזי-מולאַ עד שאַמיל, כמה וכמה צרות ויסורים ועונשים וגלות סבלנו בעוה"ר. בליל י"א לחדש שבט שנת תר"ז (1836, 1846?) [כן] בחצי הלילה כאשר היינו ישנים על מטתינו, פתאום בא שאַמיל וחילותיו אלינו לטארקו, וקבלנו גזירת מלא רחמים עלינו. כמה וכמה אנשים מאחינו נהרגו במיתות משונות ואכזריות, עשרים וחמשה ילדים, יונקים ועוללים האמנים עלי תולע חבקו אשפתות איכה ד ה. רבים מישראל הוכו מכת חרב וחבורה ומכה טריה, נחרבנו נשללנו כולנו ונשארנו ערום ועריה. ילדינו מתו מקור החורף, ובחורים ובתולות נלקחו בשביה בידי מחמדים אכזרים לא רחמנים. אני הגבר ראיתי עני בשבט עברתו, גם אותי ואחותי נהגו העריצים בין יתר השבוים, נכבידו עלינו חבלי ברזל, הלכנו בלא כח לפני רודף בשביה אל תוך ההרים. שם אסרו אותנו, בשלשלאות של ברזל על צוארינו וידינו, ורגלינו היו מובאים בעצים, משך שלושת ימים בתוך בור עמוק הסגור עלינו, ואכילה נתנו לנו, מעט סובין מעורב במים, ולא אכלנו שלשת ימים לילה ויום. ביום הרביעי לשביותינו הוציאו אותנו מן הבור ונמכרנו לשני בעלים חדשים לעבד ולשפחה, ועשינו אצלם מלאכות ועבודות קשות. אחרי עברו ששים יום, ימי סבלותינו, בא בן השאַמכֿאַל עם צבאותינו אל הכפר, ונהיתה מהומה רבה שמה, ובתוך המהומה והמבוכה ההיא ברחתי על נפשי. וה' אלהי העברים נתן לי כח ועוז לרוץ, וישמור אותי מכל פגע בדרך, רצתי בכח ולא ידעתי מה היה עמדי, כחולם באתי פתאום לםעמיר-כֿאן-שורא. אחותי נשארה שבויה וגלמודה שבע שנים תמימות בידי שודד אכזרי להתעלל בה תמיד ככל אות נפשו! החילותי ללכת על פתחי נדיבי אחינו בני ישראל האומללים והעניים לאסוף כסף, והנה במשך שבע שנים קבצתי סך שבע מאות רו"כ בעד פדיון נפש אחותי, ואחר שבע שנים עלתה בידי והוצאתיה משביותה, והבאתיה בשמחה רבה לטעמיר-כֿאַן-שורא, ןמשם חפצנו לשוב למקום מושבנו לטארקו. הדרך היתה אז מאד מסוכנה מלסטים ושודדים ילידי ההרים עזי נפש, וישלח אותנו הקניאז אַבו-מוסעלים-כֿאן-שאַמכֿאַל השר שלנו, בתוך ארחת שלשים אנשי החיל עם כלי תותח אחד לטארקו, בדרך נפלו עלינו כמו חמש מאות רוכבים שודדי ההרים, ויעשו מלחמה אתנו, אחדים ברחו להודיע להשר, לטעמיר-כֿאַן-שורא, ובמהרה שולחו קאזאקים לעזרתנו, והושיבו אותנו בחזרה לטעמיר-כאן-שורא. בעוד ימים אחדים שלח אותנו השר בתוך ארחת אנשי החיל 200 נפש, ובאנו בפעם ההיא בשלום לטארקו, ונתקבלנו בשמחה אין קץ מאת אחינו בני ישראל שמה. במשך הזמן חזרו רבים מן השביה אומללים, דלים ועניים מדוכאים, אחרי אשר שתו כוס מים הזדונים לרויה. אהה ה'! למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו נא אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!”
החכם הנוסע בערעזין יספר בספרו מסעותיו למדינת דאגעסטאן בשנת 1842 (צד 56) כדברים האלה: „דבר פלא בעיני, אחד מן העמים רכי הלבב היראים ומפחדים תמיד מפני כל, יגורו עם שודדים, ליסטים ועזי נפש יחדיו, ועוד בהרבה מקומות בקוקז! בני ישראל אשר נתישבו בארצות אלה כפי הקבלה עוד מגלות בבל, יעסקו במסחר קטן בין ילידי ההרים. בעת ממשלת המושלמנים היה מצב ישראל שפל עד מאוד, כי מלבד אשר סבלו עול מסים גדולים וכבדים עוד חייהם היו תלויים להם מנגד. ויהודי אף אם היה חכם כשלמה מלך ישראל, אם פגע במושלמני אכזרי בדרך, חובתו היה לרדת מעל הסוס או לנפול אפים ארצה לפני כל מאמין בדת מחמד, ואם לא מלא את החוק הזה, אז אחת דתו להמית. בעתות אלה הם יושבים בשלוה וכו'.”
היהודים בעיר טארקו ואחיהם היושבים בכפרים אשר במדינת דאגעסטאן הצפונית העוסקים במסחר, ישלמו להשרים שלהם סך כסף בעד הרשיון לעסוק במסחר. סחורותיהם הם: מיני סיטעץ, קאַליענקאָר, ומיני משי הנקראים קאַנאַאוס, ומיני צמר ופשתן שונים. המדה אשר ימודו את סחורותיהם נקראת קארי (Кари) והוא בערך ¾ ארשין של רוסיא, והארשין של הכֿאנים (ханскій аршинъ) כולל בקרבו שתי מדות קאַרות כאלה. חנויות בכפרים מעט מאוד. על פי הרוב נושאים היהודים את סחורותיהם בתוך שק על כתפותיהם מבית לבית ומחצר לחצר בתוך הכפרים של המושלמנים וצועקים: „קומאַטש-אַללאַ, קומאַטש-אַללאַ!” „קנה סחורה! קנה סחורה!”. התושבים ישנאו אותם תכלית שנאה, אף גם שנושאים ונותנים עמהם, ויושבים עמהם יחדיו. עשירים מישראל בתוך הכפרים לא מצאתי. בשנת 1847 (15 יאנואר) חברת מרצחים מן שלש מאות איש ובראשם הנאַיב מגומבעט, אַבוקער-דעביר Абукеръ-Дебиръ Абукер Дебир ביום סגריר ענן וערפל התנפלו על הכפר טארקו ביחוד על ישוב של ישראל, ושללו חלק הגדול מן הישוב, והכום בלא חמלה, ועשו שם צלמות ולא סדרים. הדבר הגיע אל הממשלה, במהרה באו המושל המעכֿטוליני הנסיך אָרבעליאַן (Князъ Орбеліанъ) עם צבאותיו, ןיכו את השודדים בתוך הבקעה אשר אצל האַרקאַס, ויגרשם עד הגבנון שענשערעק (Шеншерскій хребетъ) המבדיל ארץ השאמכֿאלים מאַוואַרסקי-קאָייסו (Аварскій Косу). השודדים ברחו בלא סדרים, ואבדו באותו הדרך כל השלל אשר שללו אצל היהודים. גם 33 אנשים נהרגו מהם כרגע, 17 אנשים נלקחו בשביה, מלבד כלי נשק וסוסים עד חמישים. אבל לא ידוע, אם נחזר השלל לידי היהודים האומללים ההם. [3]
- ^ הנוסע כתב בתחלה: התעודה הזאת נכתבה ע"י הקהל בשפת ערבית בחדש אויגוסט שנת 1866 ונעתקה וכו', ואחרי כן מחק זה; ובחגם מחק, כי בהעתק גוף הערבי כתוב יום י"ז לחדש רביע-אלאכֿר שנת 1283 להגדה, וזה מסכים ליום 29=17 לחדש אויגוסט שנה הנזכרת לפי מנין הנוצרים. ה.
- ^ לא אפונה כי עלה בזכרון כותבי הכתב הזה הפסוק במגלת אסתר (י' א'): וישם המלך אחשורש מס וכו'. ה.
- ^ ראה: Сборннкъ газеты Кавказъ, 1864, І., 27