פתיחת התפריט הראשי
המצוה להפריש תרומה גדולה ולתת לכוהן

מצות הפרשת תרומה גדולהעריכה

שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה, ונתן אותה לכהן, והיא הנקראת תרומה גדולה. ועל זה נאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך תירשך ויצהרך וגו' תתן לו. ואמרו זכרונם לברכה (חולין קלז ב) כי מדין התורה אין לה שעור, אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו (תרומות ד ג) להפריש יותר, ואמרו מי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמשים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר, תרי ממאה, דהיינו אחד מחמשים.

משרשי המצוה. לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כלו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכר את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל, ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט, אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שעור ראוי, כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חמר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרבה שימלא עיניו, ויעידו עליו יותר תנועותיו, כדרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב. וכבר כתבתי עוד בטעם מנות הכהנים בסדר ויקח קרח במצות מעשר ומעשר מן המעשר מה שידעתי (מצוה שצה ו).

דיני המצוה. כגון מה שנראה בגמרא (ר"ה יב א , ועיי"ש בתוס' ד"ה תנא דרבנן) שעקר חיוב התרומה דאוריתא וכן המעשרות הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד, לפי שהן עיקר מחיתן של בריות, אבל מדברי סופרים חייב גם כן כל שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ ואף על פי שמצאנו בספרי שסמכו הדבר לקרא אסמכתא בעלמא הוא, וכמו שכתבתי בסדר ויקח קרח (מצוה שצ"ה) במצות מעשר, שאמרו שם ראשית דגנך, מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגדולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות. ואמרו זכרונם לברכה ‏[1] שהכרשינין אף על פי שאינן מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. והפואה (י"ג הטיאה) והאזוב והקורנית שזרען תחלה לאדם חייבין במעשר, וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחברין פטורין שמחשבת אדם בחבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר, אם חצר המשמרת פרותיה היא הרי אלו חיבין, שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פטורין. זרעוני גנה שאינן נאכלין, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורין מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן מאכל אדם. אבל הקצח חייב בתרומה ומעשרות. זרע (תמרות) של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף ושל קפריסין פטורין מפני שאינן פרי, במה דברים אמורים? שזרען לזרע, אבל זרען לירק הרי אלו חיבין. וכן האביונות של צלף חיבין, מפני שהן פרי, כסבר שזרעו לזרע פטור מן התרומה ומן המעשרות, זרעו לירק מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע. וכן השבת, זרעה לזרע פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. הגרגר שזרעו לזרע מתעשר לזרע ולירק, שאם לקח הירק לאכלו מפריש ממנו תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל, וכשייבש ואסף הזרע שלו מפריש מן הזרע.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה שם) שאין חיוב תרומות ומעשרות בפרות, עד שיביאו שליש. וכן מה שאמרו שהלקט והשכחה והפאה והעוללות של ישראל, אף על פי שהעמיד מהן כרי בבית פטורין מן התרומה ומן המעשרות. וכן מה שאמרו (רמב"ם ג ד) שאין תורמין התרומה לא במדה ולא במנין אלא באמד, לפי שלא נאמר בה בתורה שעור, מה שאין כן במעשרות. וכבר כתבתי בראש המצוה שעין בינוני, מפריש אחד מחמשים באמד, ולא יתן הפרות בסל ובקפה שמדתן ידועה, אבל תורם בהן חצין או שלישן. ומתר לתרום שלא מן המקף, ואף על פי כן תלמידי חכמים אין עושין כן, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (שם יז). ומה שאמרו (קידושין מא א) שעושה אדם שליח ישראל להפריש תרומה ומעשרות, שנאמר (במדבר יח כח) כן תרימו גם אתם, לרבות השליח שהוא בן ברית כמו כן, ועוד דינין רבים בגמרא מענין השליחות. ומה שאמרו (רמב"ם שם ו א) שהתרומה נאכלת לכהנים, בין גדולים בין קטנים, להם ולנשיהם, ולעבדיהם הכנעניים, ואפילו לבהמתם, ועוד דינין רבים בגמרא על זה, כגון אשה שמרדה, והעבד שברח, ודין גרושין וארוסין וכמה כיוצא בהן. ודיני התרומה בענין בטולה שנתנו לה שעור חכמים זכרונם לברכה באחד ומאה. ויתר רבי פרטיה, במסכת תרומות ובהרבה מקומות מהתלמוד בפזור קצת מדיניה.

ונוהגת מצות התרומה גם מצות המעשרות מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה סוף פרק ראשון מהלכות תרומות, וזה לשונו, התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישדאל, ובזמן שהיו שם כל ישראל, שנאמר (במדבר טו יח ושם בבואכם) כי תבאו. ביאת כלכם כשהיו בירשה ראשונה, וכמו שהם עתידים לחזר בירשה שלישית, ולא כשהיו בירשה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתם, ולפיכך לא היתה מן התורה, וכן הדין נראה לי במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה, עד כאן. והראב"ד זכרונו לברכה תפס עליו בענין זה, וזה לשונו, אמר אברהם, לא כיון להלכה יפה, דהא קיימא לן כרבי יוחנן, דאמרינן ביבמות (פא א) תרומה בזמן הזה דאוריתא כלומר, בארץ ישראל, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר. ואם איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא עד כאן. ועתה אם האמת כדברי הראב"ד זכרונו לברכה היה לנו לחשב בכלל המצות הנוהגות עכשיו בארץ מדאוריתא זאת המצוה, וגם ששה עוד שהם בענין התרומה בסדר אמר, והן (מצוות רעט רפד), ואחת שהיא בסדר משפטים (מצוה עב), ושתים שהן בסדר ויקח קרח מצות מעשר, ומעשר מן המעשר (מצוה שצה ו). אבל אני דברי הרמב"ם זכרונו לברכה אשים בין עיני ומבורו אשאב, כי הוא סבת זה העסק של חשבון המצות לי ולכל שבאו אחריו. ומכל מקום אין חולק בעולם, שנוהגות מדרבנן אף בארץ שנעד, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורב ישראל הולכים ושבים שם, וגם התקינו שיהיו נוהגין תרומות ומעשרות אף בארץ מצרים ובארץ בני עמון ומואב, מפני שהן סביבות ארץ ישראל.

וארץ ישראל האמורה בכל מקום הן ארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רב ישראל, וזהו שיקראו חכמים זכרונם לברכה כבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שנתנו כבוד לעצמם וכבשו מקום אחד, ואפילו הוא תוך תחומי הארץ שנתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל, והמקומות שחלק יהושע לשבטים אף על פי שלא נכבשו כולם דינן כדין ארץ ישראל, כדי שלא תהיה רבה ככבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבש חלקו. הארץ שכבש דוד, כגון ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל ודמשק ואחלב וחרן וכיוצא בהן, אף על פי שברשות בית דין הגדול כבשם, אינן כארץ ישראל לכל דבר, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולכלל ארץ ישראל לא באו, והם הנקראים בכל מקום סוריא, ויש דברים שדינם כארץ ישראל, ויש שדינם כחוצה לארץ, כמו שתמצא בגמרא במקומות בפזור, והטעם, מפני שכבש אותם קדם שיכבש כל ארץ ישראל, שאלו תפש כל ארץ ישראל לגבולותיה תחלה ואחר כך כבשם היו כארץ ישראל בכל דבר. ולענין תרומות ומעשרות ושביעית, אמרו חכמים שיהו כארץ ישראל, אבל מכל מקום עארץ הוא החיוב מן התורה, בזמן שישראל שם, כמו שאמרנו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ובאותן מקומות מדרבנן בכל זמן. ואמרו זכרונם לברכה שבכל מקום שהחזיקו בו ישראל כשעלו מגלות מצרים ונתקדש על ידם, מכיון שגלו גלות ראשונה בטלה אותה קדשה, לפי שלא קדשוה כי אם בכבוש בלבד לשעה, אבל כשעלו שנית מגלות בבל עם עזרא הסופר קדשוה קדשה שניה לשעתה ולעתיד לבוא, כלומר קדשה העומדת לעולם, אבל מכל מקום אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה שם, לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, אלא בזמן שישראל מישבים שם, וכמו שכתבתי בסמוך. ומקצת מקומות שהיו שם שהחזיקו בהם בתחלה עולי מצרים ולא החזיקו בהן בשניה עולי בבל הניחום ולא קדשום, ומכל מקום לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניי עולם בשביעית.

נמצא כל העולם כלו לענין מצות התלויות בארץ נחלק לשלש מחלקות ארץ ישראל, וסוריא, וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשני חלקים, כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת גם כן לשני חלקים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב מצות תרומות ומעשרות נוהגין בהן מדברי סופרים, ושאר כל הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל. ואי זו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים? מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, ומאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון, ומי שהיה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהיא במזרח הדרך, הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה ממעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו מקום הוא מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה משום ארץ העמים, וחיבת במעשר ושביעית, עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים הוא ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ הוא חוצה לארץ. והנסין שבים רואים אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. וזו היא צורתה.

והעובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר, שבארץ בזמן שישראל שם בטל עשה זו, וענשו גדול מאד שאוכל טבלים, וכבר כתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד) ענש האוכל טבל, ובשאר פרות בטל מצות עשה דרבנן, ובדעת קצת המפרשים, גם בשאר פרות יש בהן חיוב דאוריתא, וכמו שכתבנו. ובזמן הזה גם כן, מי שלא הפריש תרומה מפרות הארץ וכן מפרות סוריא וכן מפרות אותן מקומות שכתבנו שחיבין בתרומה מדרבנן, כגון מצרים ושנער ועמון ומואב בטל עשה דרבנן. אבל בפרות שאר ארצות אין בהן חיוב תרומות לעולם, לא מדאוריתא ולא דרבנן.

הערותעריכה

  1. ^ (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד , ועי' רמב"ם תרומות ב ב ה)

קישוריםעריכה