ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר דברים/פרשת כי תבא
פרשת כי תבא יש בה שלשה מצות עשה ושלשה מצות לא תעשה
שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן, מארמי אבד אבי עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי יי. ועל זה נאמר (דברים כו ה) וענית ואמרת לפני יי אלהיך וגו'. וזאת המצוה יקראו זכרונם לברכה (סוטה לב א) מקרא בכורים. ומצות הבאתן כתבתיו בסדר משפטים במצות הבאת הבכורים (מצוה עב), ונכפלה המצוה להביאן כמו כן בפרשה זו, וכבר נודע כי הרבה מן המצות נכפלות בתורה, וכלן לענין ולצרך גדול.
משרשי המצוה. לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת אותו (נ"א אישו), ועל כן צונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ב), שאין חיוב מצות מקרא בכורים על כל מביא בכורים במקדש, שיש מביאין ואינן קורין, ואלו הן: האשה והטומטום והאנדרוגינס, לפי שכל אלו אינן יכולין לומר מן האדמה אשר נתת לי, כי הארץ לא נתחלקה אלא לזכרים ודאין. וכן האפוטרופין אינן קורין, שמביאין בכורים בשביל אחרים, וכן העבד והשליח אינן קורין, שאינן יכולין לומר גם כן אשר נתת לי, שהארץ אינה שלהם.
ומן הענין הזה יש לנו ללמד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא, לדקדק מאד ולהזהר בלשון, שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכר זה בני ושמרהו.
ועוד אמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ד) בענין זה שהגרים אף על פי שלא נתחלקה להם הארץ מביאין וקורין, כי לאברהם נתנה תחלה והוא נקרא אב המון גוים (בראשית יז ד), כלומר שכל המתגיר נחשב לו כבן.
ואמרו זכרונם לברכה (משנה, בכורים א, ו) שהקונה שני אילנות בתוך שדה חברו מביא ואינו קורא, לפי שנסתפקו בגמרא (בבא בתרא פא ב) אם יש לקונה שני אילנות קרקע אם לא, אבל הקונה שלשה מביא וקורא. ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת בכורים ובפרק שביעי מסוטה.
ונוהגת מצוה זו, בזמן שבית המקדש קים, ובארץ ישראל דוקא, שנאמר (דברים כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי אלהיך, ובזכרים ולא בנקבות, כמו שאמרנו. ומדרבנן היו מביאים בכורים בזמן הבית מערי סיחון ועוג ומסוריא. והעובר על זה והביא בכורים ולא קרא עליהן באותו זמן בטל עשה זה.
שנצטוינו להתודות לפני השם ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפירותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות וידוי מעשר, ועל זה נאמר (דברים כו יג) ואמרת לפני יי אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו'.
משרשי המצוה. לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחיית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטוא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע ולהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאוד בעניין.
מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כ ב) אין מתודין וידוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון (סוטה לב א). ומצוותו בבית המקדש שנאמר לפני יי אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקדש מן הבית. ואימתי הוא מתוודה? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בזכרים. והעובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמן הבית, בטל עשה זה.
שלא לאכול מעשר שני באנינות. ועניין מעשר שני כתבתיו בסדד ראה אנכי (מצוה תעג). ועניין האנינות דאורייתא הוא. מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם, אותו היום שימות ויקברנו נקרא אונן. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה שיום מיתה וקבורה בלבד הוא עיקר האנינות דאורייתא, וביום דווקא ולא בלילה, שנאמר "ואכלתי חטאת היום" (ויקרא י, יט). ודרשו זכרונם לברכה (זבחים ק:) היום אסור ובלילה מותר, ועל זה נאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו, יד), לומר שאם אכל באנינות היה עובר. ולא מעשר שני בלבד אסור לאכלן באנינות, אלא אף כל הקדשים, מי שאכלן באנינות לוקה עליהן (פ"ג מהל' מעשר שני ה"ז).
משרשי המצוה לפי שהקדשים שולחן גבוה הם, ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאד בלבבו ליקרב אל שולחן המלך, ועל דרך משל כעניין שכתוב: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד, ב). ועוד טעם אחר, כי באכילת הקדשים תמצא כפרה אל הבעלים, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נט:), כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין. ואין ספק, כי באכלם את קדשיהם, היו אוכלין אותם בכונה ובדעת שלמה, וכל מחשבותם וכל תנועותיהם נכונות נגד השם, ובהיות האדם צעור דואג וחרד ביום מות קרובו אין דעתו וכוונתו מיישבת כלל, ועל כן אין ראוי לאכול קדשי שמים, וכשר הדבר בעיני אומרו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב מלקות לאוכל מעשר שני באנינות אלא לאוכל אותו בירושלים. (פ"ג מהל' מעשר שני ה"א) ומה שאמרו שהאוכל אותו באנינות דרבנן שמכין אותו מכת מרדות. ואיזהו אנינות דרבנן? זה הלילה שאחר יום הקבורה, וכן כל הימים שישתהה המת בין יום מיתה וקבורה (שם, הלכה ו). ויתר פרטי המצוה ומשפטי האנינות מבוארים בפרק שמיני מפסחים ושני מזבחים.
ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, שהיה שם מעשרות דאורייתא. והעובר על זה בזמן ההוא ואכל כזית קדשים או מעשר שני באנינות דאורייתא לוקה.
שלא לאכול מעשר שני בטומאה עריכה
שלא לאכול מעשר שני בטמאה ואפילו בירושלים עד שיפדה (רמב"ם בספבמ"צ ל"ת קנ), שהעיקר אצלנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו ואפילו בירושלים, כמו שהתבאר במסכת מכות [1], ועל זה נאמר (דברים כו יד) לא בערתי ממנו בטמא, והוא כאילו אמר לא תבער ממנו בטמא, כלומר לא תאכל ממנו בטמא, כי אחר שהשם צונו, שנאמר לא עשיתי כן וכן הרי הוא כאילו צונו לא תעשה כן, ומן הטעם הזה נחשב לשונות אלו שבפסוק זה ללאוין, והנה סוף הפסוק אומר שמעתי בקול יי אלהי, לומר, שהוא הזהירנו על כל זה.
משרשי הרחקת הטמאה מן הקדש, כתבתי במקומות הרבה מן הספר, מה שידעתי בו (עי' מצוה שסב).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בספרי), לא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא, כלומר שבכל אחד משני צדדין אלו לוקין עליהן, והוא שיאכל אותו בירושלים, שהוא מקום אכילתו, שכן פרשו זכרונם לברכה, שאין לוקין עליו אלא שם, אבל האוכלו בטמאה חוץ לירושלים אינו לוקה עליו, אלא מכין אותו מכת מרדות דרבנן. ויתר פרטיה, מבוארין בסוף מכות.
ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, שהיו לנו מעשרות דאוריתא.
שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאינם מאכילה ושתייה עריכה
שלא להוציא דמי מעשר שני אלא בצרכי אכילה ושתיה, ועל זה נאמר (דברים כו יד) ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול יי אלהי, כלומר, לא הוצאתי ממנו בדבר שאינו מקים את הגוף.
בשרש מצות מעשר שני שכתבתי בסדר ראה אנכי (מצוה תעג) תבין טעם הענין, למה נצטוינו שלא להוציאו כי אם בצרכי אכילה ושתיה, ולא נוכל להוציאו אפילו לקנות בו כלי כסף וזהב או עבדים ושאר הדברים, וקחנו משם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2], שמתר להוציאו בדברים שיסוך גופו בהם, שהסיכה בכלל אכילה ושתיה, דכעין מזון היא, לחזק הגוף ולהועילו. ומה שאמרו [3], שאסור להוציא דמיו בשום דבר אחר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה, ואפילו יהיה דבר מצוה. ולשון ספרי שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. ואמרו זכרונם לברכה [4], שכל זמן שהוציא ממנו כלום לשום דבר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה, שתשלום זה הוא שישלם מעות כנגדן ויאכל מהן בירושלים צרכי סעדה, ומן הדומה דכיון שיש בו תשלומין אין בו חיוב מלקות. ויתר פרטיה מבוארין במסכת מעשר שני.
ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית, כי אז היו לנו מעשרות דאוריתא. והעובר על זה והוציא בזמן ההוא מעות מעשר שני בשום דבר, חוץ מאכילה ושתיה וסיכה עבר על לאו, ומשלם מכיסו דמים כמותם, ולוקח מהם צרכי אכילה ואוכלן בירושלים כמו שאמרנו.
שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך הישר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט) ונכפלה המצוה עוד במקום אחר, שנאמר "ללכת בכל דרכיו" (דברים י, יב) (דברים יא, כב). ואמרו זכרונם לברכה בפרוש זאת המצוה: "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק; מה הקדוש ברוך הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש" (ספרי עקב יא, כב).
והענין כולו לומר שנלמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות, אשר יספר בהם יתברך על דרך משל לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו. והוא ברוך הוא יתעלה על כל עלוי גדול, שאין בנו כח ודעה להשיג גדל מעלתו ורב טובו, ולא בכל הנבראים. ועל הדרך הזה שאמרנו (פ"א מהל' דעות ה"ו) יקראו הנביאים לאל ברוך הוא כל הכנויים: צדיק, ישר, תמים, גבור, חזק, רב חסד, ארך אפים. כי באמרם ארך אפים אין הענין חלילה שיהיה כעס לפניו לעולם. כי אשר בידו להמית ולהחיות, למחות עולם ולבראת ואין אומר לו מה תעשה, למה יכעס? גם כי הכעס איננו שלמות בכועס, ואליו ברוך הוא כל השלמות. אבל הענין באמת על הדרך שזכרנו, כלומר שהן המדות המעלות שמתנהג עם בריותיו ויש לנו ללמד ולעשות כל דרכינו בדמיונו.
ואולי, בני, תחשב לבא עלי במה שכתוב "ואל זועם בכל יום" (תהלים ז, יב). ואמרו זכרונם לברכה "וכמה זעמו? רגע." (ברכות ז.) ואתה בני אל תטעה בזה. חלילה לאל מרשע, ומלבבך להאמין בו ברוך הוא כי אם תכלית כל שלמות. וענין הכעס לא יארע בנו רק מצד היותנו בעל החמר הגרוע, ובאמת כי הזעם שזכרו בו איננו רק על דרך משל על ענין העולם. כוונתם לומר כי בהיות רוב בני אדם שבעולם נמשכים אחר תאותם, ומהם רבים עובדים לשמש ולירח ולמזלות וגם לעצים ולאבנים, יתחייב העולם מתוך כך כליה תמיד. ואולי אמרם שזעמו רגע בכל יום, הטעם לפי שהעולם נדון אחר רובו ובכל יום ויום מתחייב העולם על מעשיהם הרעים. ואותו רגע קטן אשר ישלים הרוב חוטא אחד בחטאו, ידמו זכרונם לברכה לזעם האל לומר שיש באותו רגע חרון אף בעולם, וחיוב עליהם שהכל ראויים באותו רגע מכח מידת הדין לכלות, אלא שמידת הרחמים מכרעת מיד ומעמידו. וקבל זה בני ממני עד שמעך טוב ממנו.
שרש מצוה זו ידוע הוא כי היא ושרשה דבר אחד.
דיניה גם כן קצרים. ענינה הוא דרך כלל שיבחר לו האדם בכל עניניו ובכל מעשיו – בין באכילה בין בשתיה, בין במשא ומתן בין בדברי תורה, בין בתפלה בין בשיחה ובכל דבר – הדרך הטובה והממצעת, ולא יתרחק אל הקצוות לעולם. ועל כלל הענין הזה אמרו זכרונם לברכה (סוטה ה:) שיהא אדם שם דעותיו תמיד, כלומר שיחשב בעניניו לעשות אותם על דרך המצוע והישר. וסמכו הדבר לקרא דכתיב "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ, כג). דרשו הם: אל תקרי ושם אלא ושם (מועד קטן ה.).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואינו משתדל להישיר דרכיו ולכבש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו לאהבת האל ולקים המצוה הזאת, בטל עשה זה.