ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/סו
להלוות לעני כהשגת היד, כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהיכנס בה. ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה – במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם וכשירחמנו האל ברוח ישלם נושיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה, לסעד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב, כד). ואמרו זכרונם לברכה במכילתא (שם) כל "אם" ו"אם" שבתורה רשות, חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם. ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צוואה, "והעבט תעביטנו" (דברים טו, ח).
שורש המצוה שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת. ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב, לא בהפכו. ובהטיב השם יתברך לטובים, ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שורש זה הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו, לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגדל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכענין זה שאמרנו כדי לזכותנו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא במסכת בבא בתרא (דף י.).
דיני המצוה כגון איזה עני קודם במצוה זו והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה, שאמרו (שם) שהאדם מורחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשוקץ, עד שקרוב להיות מיאוסו כמיאוס עבודה זרה, אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרוחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה. הכל מבואר במקומות מכתובות ובתרא (דף ט.) ובמקומות רבים מן הגמרא.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/066