ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/שפה
מצות חלה
עריכהלהפריש חלה מכל עריסה ולתן אותה לכהן, שנאמר (במדבר טו כ) ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה. ודרשו זכרונם לברכה (ערובין פג א) ראשית ערסתכם כדי עסתכם, ועסת המדבר היתה עמר, והעמר עשרית האפה הוא, והאפה שלש סאין, והסאה ששה קבין, וקב ארבעה לגין, ולג שש ביצים. נמצאת האפה ארבע מאות ושלשים ושתים ביצים ועשיריתה ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה, וזהו שעור עיסה המחייבת בחלה.
משרשי המצוה. לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגרן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחן אותה, אבל כאן יבוא חקם להם מבלי צער של כלום.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, חלה ג, א) שאין חיוב העיסה משנתן הקמח בעריסה, אלא החיוב הוא משעת גלגול, כלומר, משיערב הקמח והמים מיד חיוב החלה חל. וחמשת המינין הם שחייבים בחלה החטים ושעורים, וכסמין, ושבלת שועל, ושיפון, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו, וכולן מצטרפין לשיעור חלה. ומי שלא הפריש חלה בעיסה מפריש אותה מן הלחם, שנאמר באכלכם מלחם מלמד שהחיוב גם בלחם. ואפילו הלש פחות מכשעור שהוא פטור מחלה, אם אחר כך לש פעם אחרת והשלים השעור ונתערב כל הפת בכלי אחד שיש לו תוך הכלי מצרפן לחלה. ושמעתי מפי מורי, ישמרו אל, דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קבול דוקא, אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור על גבי לוח או על הקרקע ובכל דבר שאין לו תוך, אף על פי שנתנו אחר כן בסל כבר נפטר מחלה, וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל, דדוקא לסל בשעת רדיה מן התנור, ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה [1]. הסבין שבקמח, קודם שרקדו משלים לשיעור, אבל אחר שרקדו, אם חזרו ועירבו אינו משלים לשיעור (משנה, חלה ב, ו).
החלה אין לה שעור ידוע מן התורה, אפילו לא הפריש אלא כשעורה מן העיסה פטר כל העיסה שבעריסה מדין חלה, שלא נאמר בתורה אלא ראשית ערסתכם חלה תרימו. וכל שהוא מרים ממנה פטור הוא בכך. אבל חכמים חייבונו (שם מ"ז) להפריש מן העיסה חלק אחד מעשרים וארבעה, וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב במצוה זו תתנו ליי. כלומר, תן לכהן מתנה ראויה, ושערו הם שהיא כן. והנחתום שהוא עושה עסתו למכר בשוק והיא מרבה, וגם צריך להרויח, לא חייבוהו לתת אלא אחד מארבעים ושמנה, ובין שהרבה בעל הבית בעיסה ובין שמעט נחתום דינם כמו שאמרנו למעלה.
עיסה שנלושה בשתי קצות העריסה ואין עאחד מן החלקים שעור חלה אינה מתחייבת בחלה, אלא אם כן נשכו זה את זה והן מאיש אחד.
עיסה שנלושה בין במים בין בכל שאר משקים ובין שאפאה בתנור או בקרקע או במחבת ומרחשת, ובין שהדביק הפת תחלה בהן ולבסוף הרתיח, כלומר שהדליק האש תחתיה, או הרתיח ולבסוף הדביק, בכל ענינים יש חיוב חלה שבכל ענינים אלו לחם נקרא, שאין הלכה כמאן (פסחים לז א) דאמר אין לחם אלא אפוי בתנור בלבד, אבל העושה עיסה ליבשה בחמה או לבשלה בקדרה אין בה חיוב חלה.
ועסת ארנונא, כלומר משתפת בין ישראל וגוי חייבת בחלה אם יש בחלק הישראל שעור חלה. עיסה (חלה א, ח) הנעשית בשביל בהמות פטורה מן החלה, ואם בשביל בהמות ואדם חייבת בחלה. עיסה מתקנת כלומר, שהורמה ממנה חלה ונתערבה בה עיסה אחרת שלא הורמה ממנה חלה כיצד עושה? מביא עיסה אחרת וסומכה עליה ונוטל חלה על הכל, ואם אין לו עיסה אחרת נוטל ממנה חלה בלא ברכה לפי הדומה, לפי שנעשית כלה טבל, ואפילו מעט ממנה טובלת כמה עסת מתקנות, שהטבל אוסר בכל שהוא, כמו שכתבתי בסדר אמר אל הכהנים (מצוה רפד). ויתר פרטיה, מבוארים במסכת חלה וכן במסכת ערלה [2].
ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל בלבד מדאוריתא. שנאמר באכלכם מלחם הארץ. ודוקא בזמן שכל ישראל שם, כלומר רבם, שנאמר בבואכם ובא הפרוש על זה (כתובות כ א) בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם. ומדברי סופרים [3] להפריש חלה בחוצה לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ומפני שאין החיוב בה אלא שלא תשתכח מישראל, נהגו להקל בה [4] בענין שאין מפרישין מעיסה גדולה אלא כזית, ומשליכין אותה באש, ואינה נאכלת לשום כהן קטן או גדול. ושמעתי שיש מקומות שנהגו להפריש חלה גדולה כשעור שנתנו לנו חכמים בה, ונותנין אותה לכהן קטן שאין טמאה יוצאה עליו מגופו או לכהנת קטנה שעדין לא ראתה [נדה], ואפילו לכהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו נותנין אותה, ואף על פי שהוא טמא מת, נהגו להאכילה לו באותן מקומות. ועוד נראה שיש להקל בה עוד בחלת חוצה לארץ שאדם יכול לבטלה לכתחלה ברוב, כמו שבא במסכת יבמות (צ"ל בכורות כז א) ובמקומות אחרים מהגמרא, ואין בכל האסורין שבתורה כן לפי ידיעתי, זולתי בעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור שמבטלין אותן גם כן לכתחלה, וכדאמרינן ביום טוב (ביצה ד ב) אדם מרבה עליהם עצים ומותרין, ואמרו בטעם הדבר משום דמקלא קלי אסוריהו, כלומר, שהוא דבר שכלה באש, ולכן הקלו בדבר.
והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בספר זרעים הלכות תרומה ובכורים פרק חמישי (הלכות ט יא) ובזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טמאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמנה, ושורף אותה מפני שהיא טמאה, ויש לה שם עיקר מן התורה, ומכזיב עד אמנה מפרישין חלה שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור כמו שהיה הדבר מקודם.
חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועקר חיובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטמאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעלי קרין וזבין, וזבות ונדות ויולדות ומצורעין, אבל שאר הטמאין במגע הטמאות, אפילו טמא מת מותר לאכלה. לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמנה, והיא נאכלת לקטן שעדין לא ראה קרי, ולקטנה שעדין לא ראתה נדה, ואין צריך להפריש שניה לאש, וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרע או מזיבתו, אף על פי שלא העריב שמשו, ואף על פי שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכל החלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ, עד כאן.
הערות
עריכה- ^ (פ"ו מהל' ביכורים הט"ז)
- ^ (פ"ה מהל' ביכורים)
- ^ (פ"ה מהל' ביכורים ה"ז)
- ^ (עי' הל' הרמב"ן פ"ד דבכורות)