משנה חלה ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת חלה · פרק ג · משנה א | >>
אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעוריםא.
גלגלה בחיטים וטמטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה.
כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח.
אוֹכְלִין עֲרַאי מִן הָעִסָּה,
- עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בַּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים.
- גִּלְגְּלָה בַּחִטִּים וְטִמְטְמָה בַּשְּׂעוֹרִים,
- הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה חַיָּב מִיתָה.
- כֵּיוָן שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת אֶת הַמַּיִם, מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ,
- וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח:
אוכלין עראי מן העיסה -
- עד שתתגלגל - בחיטים,
- ותיטמטם - בשעורים.
- עד שתתגלגל - בחיטים,
- גילגלה בחיטים,
- וטימטמה בשעורים -
- האוכל ממנה - חייב מיתה.
- וטימטמה בשעורים -
- כיון שהיא נותנת את המים
- מגבהת חלתה,
- ובלבד שלא יהא שם - חמשת רבעים קמח.
עד שתתגלגל - פירוש עד שתתערב.
ותטמטם - פירוש שידבקו חלקם קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד.
האוכל ממנו חייב מיתה - לפי שהוא טבל, והטבל במיתה.
כיון שהיא נותנת המים, מגבהת חלתה - ואף על פי שנשאר מן הקמח בעריבה קצת שלא נלוש ולא נתערב, ובתנאי שלא יהיה באותו הקמח שלא נלוש ולא נתערב שיעור חמשה רבעים שהוא שיעור חלה, וכשאמר "הרי זו חלה, על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה, לכשתעשה כולה תתקדש זו שבידי לשם חלה", הרי זה מותר. וכן נתבאר בתלמוד:
אוכלין עראי מן העיסה. אמר בירושל' (הל' א) אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה:
עד שתתגלגל. משגלגלה נטבלה ואסור לאכול ממנה עראי:
ותטמטם בשעורין. פירש בערוך דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותן עיסתן מתפרדת ואינו יכול לגלגלן יפה על כן מטמטמו ביד ועוזבו:
חייב מיתה. שהטבל במיתה כדדרשי' בשילהי אלו הן הנשרפין (דף פג):
מגבהת חלתה. טוב היה שתמתין עד לבסוף שתגמר חלתה ותעשה כל העיסה גוש אחד ובטמאה עושין כן אלא תקנה דרבנן היא בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת הגלגול פן תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה כדאיתא בירושלמי פרק אלו עוברין והא דאמר רבא בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם אסמכתא בעלמא היא אי נמי אשמעינן דמנתינת מים קרינא עריסותיכם:
ובלבד שיהא שם ה' רבעים קמח. בקמח שנתערב במים וזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקני' גרסי' ובלבד שלא יהא וקאי הקמח שלא נגע במים והכי איתא בהדיא בירושלמי (שם) למה לי ובלבד שלא יהא שם ה' רבעין קמח אמר רבי מתניה מתני' קודם [עד] שלא למדו את הכהנות דכשהיו מפרישות חלה בתחלת הלישה למדו אותן להתנות דכשתגמר הלישה תקדש לשם חלה ואם היה נשאר ה' רבעים מן הקמח שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה קודם והוא הדין דהוה מתיישב הירושלמי אי הוה גרסינן שיהא התנאי מועיל בכל ענין ונקט כהנות לפי שדרכם לגבל עיסתן בטהרה מפני שרגילות בטהרה ועיסה טהורה מפרישין חלתה בתחלת לישה כדפרשי' ומפרש בירושלמי מה לימדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב עמה ועל הטבל שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה כולה גוש אחת תקדש זו שבידה לשם חלה ולפירוש זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריסת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע"פ שאין מערבין בכל אחת ואחת חמש רבעים קמח כיון דבין כולן איכא ה' רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנאי אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא (פ"א) משמע דמצרף מ"מ דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשה רבעים קמח לאסור את העיסה וע"כ אותו קמח בשעורך בו הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף לה' רבעין עם הקרץ ושאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרת את העיסה וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגלגל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר דעיקר היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קדושת שם היו מוקף אע"פ שבשעה שחלה הקדושה לא היה מוקף וכן פירשנו בפ"ק דנדה מכח ההיא דסוטה ומיהו בפרק בתרא דמסכת טבול יום פירשתי בענין אחר:
ירושלמי בפרק אלו עוברין (הלכה ג) תני הלש ביו"ט יפריש חלתה ביו"ט לשה מערב יו"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה וא"צ ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש הא עירס לא ואמר שמואל אחוי דר' ברכיה תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף א"ר יוסי בר בון בדין היה עיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תיקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פי' עירס מלשון עריסותיכם והיכא דמעיו"ט לא גמר לישתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאסור להפריש חלתה ביו"ט וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף ובירושלמי אמתני' דהכא ר' יוסי בשם ריש לקיש דר"ע היא דתנינן התם הנוטל חלה מקב ר' עקיבא אומר חלה וחכ"א אינה חלה כלום אר"ע אלא לשעבר שמא מתחלה ואנן בתחלה קיימינן ר' יונה א"ר חייא בשם ריש לקיש ירדו לה בשיטת ר' עקיבא א"ר יוחנן דברי הכל היא כיון שנותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. פירוש דר' עקיבא היא מילתיה דר' עקיבא לקמן באידך פירקא ונראה לי דטעות סופר דאדרבה מתניתין רבנן ולא רבי עקיבא ויש דכתבו בפרק אלו עוברין (דף מ"ו.) אמתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דקאמר בירושל' (שם) דמתני' בשנטמאת קודם גלגולה אבל אם נטמאת אחר גלגולה יעשנה קבין כלומר פחות מכשיעור ואדרבה איפכא נראה דהא אחר גלגולה מה מועיל הרי כבר נתחייבה בחלה משגלגלה:
אוכלין עראי עד שתתגלגל - שתתערב יפה, לפי שאין שם עיסה עליה קודם גלגול:
ותטמטם בשעורים - לפי שעיסת השעורים מתפרדת ואינה מתערבת יפה כעיסה של חטים אלא מטמטם ביד ב:
חייב מיתה - דנגמרה מלאכתה וטבל הוא במיתה:
מגבהת חלתה - תקנת חכמים היא בעיסה טהורה למהר להפריש חלה בטהרה, שמא תטמא העיסה, דעיקר מצוה היא להמתין עד אחר גמר לישה:
ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח - שנתערבו במים, דבפחות מהן לא הגיעה העיסה לכלל חיוב חלה. ואית ספרים דגרסי ובלבד שלא יהיה שם חמשת רביעית קמח, כלומר שלא ישארו חמשת רביעיות קמח שלא נתערבו במים, דאם נשארו חמשת רביעיות לא נפטרו בחלה שהפריש קודם שנתגלגלו. ובירושלמי מוכיח שאם אמר ה"ז חלה על השאור ועל העיסה ועל הקמח הנשאר לכשתתגלגל העיסה כולה תתקדש זו שבידי לשם חלה, הרי זה מותר ג. וכן ילמד אדם בתוך ביתו לנשים לומר כן כשמפרישות חלה מיד אחר גלגול העיסה קודם עריכת הלחם:
שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב"ם פרק ח' מהלכות בכורים:
[ותטמטם בשעורים. לשון הר"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא"ש בפ' חלה וז"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]:
ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח. [עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ"ד]. וכתב הר"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר"ש אע"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח"כ. מ"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי:
(א) (על המשנה) ותטמטם בשעורים. והכוסמין כחטין. ושבולת שועל ושיפון כשעורים. הר"ם:
(ב) (על הברטנורא) ולפ"ז לשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונין פלשתאי בפרשת תולדות. ויותר נ"ל מ"ש הרא"ש לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום:
(ג) (על הברטנורא) ואע"ג דחלה זו לא הוי מוקף לקמח המתערב בעיסה אח"כ מ"מ כיון דהוי עיקר העיסה מוקף סגי בהכי. הר"ש:
עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים: והכוסמין כחטים ושבלת שועל ושיפון כשעורים כך כתב שם הרמב"ם ז"ל ודלא כירוש' שכתוב שם דכל שאר הדברים את מהלך בהן אחר הטמטום וכבר נתן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל בבית יוסף שהוא סובר שהתלמוד שלנו חולק על הירוש' ע"ש וכתב הרשב"א ז"ל ואם עשה עיסה מן החטים ומשאר מינים נראה שהולכין אחר הטמטום להחמיר ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא מסתברא שהולכין בי' להקל ככל ספיקי דרבנן ואוכלין עראי עד שתתגלגל עכ"ל ז"ל בקיצור:
גלגלה בחטים וכו': פי' ה"ר יהוסף ז"ל בערוך פי' דגלגול הוי גמר לישתה ונ"ל דגם הטמטום הוי כן אך נראה דעיסה של חטים יכולין לגלגלה כשלש אותה כי אינם נדבקין בידי האדם אבל עיסת השעורים אי אפשר לגלגלה אלא גמר לישתה הוי כשנסתמו נקביה דהיינו הטמטום שרגילין לטמטם בעיסת השעורים עכ"ל ז"ל:
האוכל ממנה חייב מיתה: דהגלגול לחלה כמו המירוח לתרומת גרן. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח וכן הגרסא בספרים ישנים והכי משמע בירושלמי דכשאינו נילוש כיון דאין בו שיעור במקום שנפל בו המים ועשוי פירורין פירורין דמי לקמח ודמי לעיסה דמי לעיסה דראוי להפריש ממנה חלה ודמי לקמח דמצטרף שאר הקמח ויכול להגביה מן הנילוש על שאינו נילוש אבל אי בנילוש איכא שיעור אינו יכול להגביה חלתה על שאין נילוש דחשיב באפי נפשיה ולא מצטרף וראי' דאית לן למיגרס הכי דבירושלמי פליגי בה אמוראי דאיכא מ"ד ר' עקיבא היא דתנן לקמן בפ' בתרא הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה והכא נמי כשנתן מים בקמח כיון שלא גלגל ולא טמטם פשיטא דאין כאן אלא מעט קמח נילוש כדקתני ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח והיכי הוי חיוב חלה והא אין בנילוש כשיעור אלא ר"ע היא ור' יוחנן מוקי לה ככולי עלמא דכתיב ראשית עריסותיכם כלומר בראש עריסותיכם דהיינו משתטיל לה המים וכתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל לא שיהא עיקר הרמתה משתתן המים דא"כ יהא אסור באכילת עראי מן העיסה משתטיל לה המים ותנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו' גלגלה בחטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראוי' לחלה שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה ומ"מ הוקבעה לחלה ובאכילת קבע אסור אבל לאכול עראי שרי ולא אסיר באכילת עראי עד שעת גלגול או טמטום האי כדיני' והאי כדיני' שהיא ערס גמורה וכענין שאמרו בגרן שאינו קובע לתרומה ולמעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח ע"כ עכ"ל ז"ל. ועיין בפי' ה"ר שמשון ז"ל שכתב ונ"ל דטעות סופר הוא בירושלמי דאדרבה מתני' רבנן ולא ר"ע ע"כ ע"ש. ובירושלמי פליג ר' יהודה בן בתירא אמתני' וס"ל דאפי' אחר גלגול מותר לאכול ממנה עראי עד שתעשה מקרצות מקרצות והתם מפ' טעמי':
כיון שהיא נותנת וכו': עיין בהר"ן ז"ל פ' האומר דקדושין דף תרמ"ט:
ובלבד שלא יהא שם: גרסי' ועיקר דלמאן דגרס ובלבד שיהא שם קשה דהא תנינא לה חדא זימנא בפירקין דלעיל ה' רבעים קמח חייבין בחלה:
יכין
אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים: שתהי' העיסה נלושה יפה:
ותטמטם בשעורים: עיסת שעורים מתפררת ואינה מתדבקת יפה כחטין ולהכי סגי במתדבקת קצת כשדחקה ומטמטמ' בידו. ואע"ג דגם קבע הו"ל למשרי ליה דהרי אכתי לא נתחייב בחלה דלא נתגלגלה עדיין אפ"ה אסרוה אחר שהתחיל בלישה שלא יערים [ירוש']:
וטמטמה בשעורים האוכל ממנה: קודם הפרשת חלה:
כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה: כך תקנו חכמים למהר להפריש חלה שמא תטמא העיסה:
ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח: שלא יהא נשאר בעריבה קמח שלא נילש עדיין כדי שיעור חלה. אבל בהתנ' מקודם שמפרשת חלה גם אקמח שיתדבק אח"כ בעיסה מהני תנאה. מיהו חלה דידן דא"צ למהר להפרישה מחשש שמא תטמא העיסה אח"כ דהרי בלא"ה טמאה לא יפריש החלה עד אחר גמר לישה [י"ד שכ"ז ש"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת