ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקכז
שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות, שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו. ואם לא ישלימו עמנו על העניין הנזכר, אנו מצווים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו, וניקח לנו הטף והנשים וכל שללה. ועל זה כולו יאמרו זכרונם לברכה "מלחמת הרשות". ואמרו בספרי (דברים כ, יא): אם אמרו "מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד", "שעבוד ולא מסים" – אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו.
משרשי המצוה. לפי שמידת הרחמנות היא מידה טובה וראוי לנו זרע הקודש להתנהג בה בכל ענייננו, גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד. וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו, להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום. ובהמיתנו אותם לא יהיה בדבר תועלת אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במידת האכזריות, ויחסדנו שומע, ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ו מהל' מלכים) שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקיבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקיבלו עליהם שבע מצוות; אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו. אבל כשלא השלימו, יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות – שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך. וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, וכדאיתא בספרי (במדבר לא, ז) וילפינן זה מדכתיב "ויצבאו על מדין כאשר צוה יי וגו'" (שם). ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם, הרשות בידם.
וכן מעניין זה מה שאמרו גם כן, דבין מלחמת רשות או מצוה, מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגויים והם רעבים ואין בידם צידה לאכול אוכלין, אפילו מאכלות אסורים כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך. וכן דרשו זכרונם לברכה (חולין יז.) "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו, יא), אפילו קדלי דחזירי התירו לנו. ועל זה נאמר "כי תקרב אל עיר וגו'" (דברים כ, י) עד גמר הפרשה. ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, בזכרים, שהם ראויים למלחמה. והיא מן המצוות המוטלות על הציבור ויותר על המלך ועל ראשי העם. ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרות אליה לשלום ולהתנהג עמהם על העניין שזכרנו, בטלו עשה זה.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/5272