ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רז
שלא לבוא על אשה בעת שהיא נידה, שנאמר "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט). וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב "שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם טו, יט). ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה, נידה היא (נידה עג.). וכל זמן שלא תטבול, אף אחר השבעה היא נידה לעולם כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים "ורחצו במים" (שם טו, יח). ואמרו זכרונם לברכה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאה עד שיטבול (עי' רבינו בחיי מצורע טו יט בשם הגאונים). וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד:) "תהיה בנדתה" תהא בנדתה עד שתבוא במים.
וענין הנדות הוא כי יש בנשים ענין שיזוב דם מהן דרך ערותן בכל חודש וחודש, שני ימים או שלשה או יותר עד שבעה. וציוה הכתוב דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה, יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל [ה] שמחרתו יום שמיני וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה ואפילו דם טפה כחרדל, מצפה שבעת ימים ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה.
משרשי הנדה כתבתי בפרשת זאת תהיה על ענין זבה (מצוות קסו, קפב) מה שידעתי. וכלל הענין כי השם יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טומאה וכל לכלוך וכל נזק. גם כן אמרתי שם מה יהיה הענין לפי הדומה שהחליאן השם יתברך לנשים בחולי זה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה לב.) שהאשה מטמאה בנידה ואפילו ביום לידתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לענין זה (ספרא מצורע ה א). אבל (נידה לד.) הנשים של אומות העולם מן התורה אינן בכלל איסור נדות וזיבות אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו:) שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז, פירוש: נידה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן (תמורה כט:) חייב עליה מדאוריתא משום זונה, ולוקה עליה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נידה יט.) שחמישה מראות דמים הן שטמאה התורה ושאר מראות הדמים טהורים, הענין הוא לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמישה מראות אינו בא ממקום טמא. כי מקום ידוע באשה, שהדם הבא ממנו בלבד טמא, הוא הנקרא "מקור" ובלשון חכמים קרוי "חדר". ובימיהם היו בקיאים בכל חוכמה; היו הנשים מראות דמן לחכמים, ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן. ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים והנידה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל. ולפיכך עכשיו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות בין שהוא עמק הרבה או כהה, כלומר שאינו עמק טמא, אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור. ונאמנת (דף כ:) אשה לומר "כמראה זה ראיתי ואבדתיו". ואם אמרה ירוק או לבן היה מטהרין לה.
וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה, שהיו מונות ימי הנידה לנידה וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר. שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו. ואם אתה מנהיגה בדין תורה, הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי טובלת לערב כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי איסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא. והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה, והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנדה לזבה ומזבה לנדה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותקן (נידה סו.) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נדה הם, לסוף שבעה טהורה היא. ואם שניהן בימי זיבה הם, לא היתה צריכה אלא יום אחד. ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נדה, אין בכך כלום שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה ואף על פי שכלן בימי נדה הן, שהלכה היא ימי נידה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלשה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים מפני שיש לחוש שכל השלשה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה.
זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בענין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (דף סו.) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקיים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלשה ימים. ואין ענין החומרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לענין ימי נדות בין דם מועט לדם מרובה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים כמו שאמרנו. אבל החומרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחומרא זו שקבלו על עצמן היא מוזכרת בהרבה מקומות בתלמוד ונראה מתוך כך שחכמים ראו חומרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם.
ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת, דינן כזבות גדולות וצריכות לספור שבעה ימים נקיים. וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן (דף נח:) כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה, שנאמר "דם יהיה זבה בבשרה" (ויקרא טו, יט) כלומר שתרגיש אותו. אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד? ראתה שני ימים או שלשה בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית. אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספור שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלשה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כלו טמא, והחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות (פ"ו מהל' איסורי ביאה ה"כ), כלומר שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל בענין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת.
והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם. כלומר שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלשה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (נידה סח:) צריכה האשה בדיקה לכתחילה בכל יום ויום. ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחרת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה בשעת טבילה ודיה, שכבר הפסיקה בטהרה קדם לכן. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקדם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו מכיון שלא בדקה בהן לא בתחילה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה "וספרה לה... ואחר תטהר" (ויקרא טו, כח) ומכיון שלא בדקה לא בתחילה ולא בסוף אין כאן ספירה.
ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון או בצמר לבן נקי ורך או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך. וכולן יהיו לבנים, כדי שיהא נכר יפה בהן כל מראה אדמימות (דף יז.). ואלה הבגדים שבודקת בהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדום, טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה שאין זה קרוי אלא קינוח, וכל שכן שאין שנוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים, שלא תפסק טומאה ביניהם. אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספור אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין.
ודיני שעורי הכתם (דף נח:) ובאיזה ענין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, וענין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (דף סד:), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נידה (דף סה:), ודיני הוסתות רבים. ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" (ויקרא טו, לא), ובא הפרוש שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מותרין לשמש. וענין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא.) בענין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעבירה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נידה בקערה אחת ולא יושיט דבר מידו לידה (דף יג.) ולא ידבר עמה דברים של הרגל עבירה, וכיוצא בדברים אלו.
וענין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבול בלילה. ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כולן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כולן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפרש הענין בגמרא (נידה סז:). ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבול אפילו ביום. ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנידה במזיד, מכיון שהערה בה חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנידה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבוא ממזר נבאר זה בעזרת השם בסדר כי תצא (מצוה תסה).
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/207