בביאור משקל השמות הנקביים
א
עריכהדע כי השמות הבאים בלשון נקבה הם על הרוב בה"א בסוף, והאות שלפני הה"א בקמץ, וטעם התיבה באותה אות שבה הקמץ. כמו צְדָקָה, חָכְמָה, גְּזֵלָה, אֲכִילָה, שִׂמְלָה, עֲבוֹדָה, מְלוּכָה, בֶּהָלָה. ובסמיכות תשוב הה"א לתי"ו והקמץ לפתח. אבל התנועות האחרות לא ישתנו כלל, רק אותם שהם על משקל פְּעָלָה, כמו צְדָקָה, בְּרָכָה, תאמר בסמיכות "צִדְקַת יְיָ" (דברים לג, כא), "בִּרְכַּת יְיָ" (בראשית לט, ה) – הכ"ף בדגש קל כדין אותיות בג"ד כפ"ת אחר שוא-נח על הרוב. ובכנוי: בִּרְכָתוֹ – הכ"ף רפויה, צִדְקָתוֹ וכולי.
ב
עריכהוהסבה בזה לפי שהקמץ הראשון יהפך לשוא, על כן צריך להפך השוא הראשון לחירק כמו שכתבתי בעקר ששי. אבל המשקלים האחרים לא ישתנו. כמו חָכְמָה – חָכְמָתוֹ, גְּזֵלָה – גְּזֵלָתוֹ, אֲכִילָה – אֲכִילָתוֹ ודומיהם.
ג
עריכהוהכלל כי לה"א הנקבה בסוף השמות שני סימנים. האחד, תמיד יבא קמץ לפניה. והסימן השני הוא שצריך שיהיה הטעם באותה אות אשר בה הקמץ, רוצה לומר שתהיה התיבה בטעם מלרע. ואם יחסר לה אחד מאלו השנים אינה לנקבה, רק היא נוספת או שרשית. כמו "קָרָא לָיְלָה" (בראשית א, ה), "נַחְלָה מִצְרָיִם" (במדבר לד, ה), "אַרְצָה שֵׂעִיר" (בראשית לב, ג) ודומיהם, שהטעם בהם אינו בסוף, בכלן הה"א נוספת.
ד
עריכהוההאי"ן אשר הם שרשית הם מנחי למ"ד ה"א, כאשר אבאר במאמר הרביעי בעקר השביעי בסימן ב' וג', ושם אתן לך כללים איך תכיר הה"א הנוספת מהשרשיות.