בביאור הקדמה אחת לכנויי השמות
א
עריכההנה צריך שאקדים לך כלל גדול בדין השוא, כי הוא עקר ויסוד בשמוש הכנויים ובפרט בשלמים. וכבר ידעת כי לא יבאו שני שואין זה אחר זה בראש התיבה לעולם, וכבר הודעתיך בעקר השני בסימן שני כי הקמץ והצרי ישובו לשוא בראש כל שם.
ב
עריכהוכן דינם לפעמים באמצע. ולכן כל שם שתחילתו שוא או כשיבא שוא בסבת אחת מארבע ההשתניות אשר ביארתי בראש עקר שני, ויהיה אחר השוא ההוא קמץ או צרי, ותקרה איזה סבה אחרת שצריך לשנות הקמץ או הצרי לשוא, ויהיה אז שני שואין בראש התיבה, וזה אי אפשר, לכן ישוב השוא הראשון לחירק. והמשל מן דְּבָרִים, זְקֵנִים, הנה כשיבואו בסמיכות תפול המ"ם, כמו שיתבאר במאמר זה בעקר אחד עשר, וצריך אז להקל התנועות ולהפך הקמץ או הצרי לשוא כדינם, ויהיו אז שני שואין בראש המלה, ותאמר דְּבְרֵי, זְקְנֵי, וזה אי אפשר, לכן נהפך השוא הראשון לחירק, ותאמר דִּבְרֵי, זִקְנֵי.
ג
עריכהוכן בכנויי הרבים תאמר כל הכנויים בשוא בראש, כמו דְּבָרָיו, זְקֵנָיו, דְּבָרֶיךָ, זְקֵנֶיךָ, חוץ מן אותם שבסופם מ"ם או נו"ן, שבעבורם צריך לחלק התנועות ולהפך הקמץ או הצרי לשוא, ויהיו אם כן שני שואין דְּבְרֵיהֶם, זְקְנֵיהֶם, על כן נהפך השוא הראשון לחירק ותאמר דִּבְרֵיהֶם, זִקְנֵיהֶם וכו'.