סמ"ג לאו קסג
רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין עד שיבואו לבית דין וידונוהו למיתה, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והוא הדין לכל מחוייבי מיתות בית דין שעברו ועשו, שאין ממיתין אותו עד שיגמור דינו בבית דין. [מיימו' פ"ב דהלכות רוצח] אמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח. אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, זה ההורג את עצמו. ומיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר את חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו דרוש את נפש האדם, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינו מסור לשמים אעפ"כ [בפ' הנשרפי' דף פ"א] חייבין בית דין להכותו מכה רבה ולאסור אותו שנים רבות במצור ובמצוק לשבור את זרוע הרשעים. ואם היתה השעה צריכה לכך הרשות בידן להרגו להוראת שעה. [פ' יוצא דופן דף מ"ד]
ההורג את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו, הרי זה נהרג עליו. אמר רבא בפ' הנשרפים [דף ע"ח] ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם עד שיודע בודאי שהוא טריפה אבל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנ' ובערת הרע מקרבך והוא שהרג בפני ב"ד אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אין נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה בדיני נפשות אינה עדות [מימוני פ"ב דהלכות רוצח] אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הר"ז נהרג עליו שהרי העבד קבל עליו מצות והרי הוא נוסף על נחלת השם, חילוק יש בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכה את עבדו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אע"פ שמת מחמת המכה שנ' אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר זה מעת לעת אבל המכה עבד שאינו שלו אפי' מת לאחר כמה ימים מחמת המכה הואיל והכהו ויש בו כדי להמית הר"ז נהרג עליו בשאר בני חורין, נר' לרבי' משה [בפר' דלעיל] שהמכה עבדו בסכין ובסייף או באבן ובאגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו לכך נא' בשבט שלא נתנה לו התורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן בלא רציחה.
המכה חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין [בפר' הנשרפים דף ע"ט] דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו אם ראוי אותו חפץ להמיתו באבר זה או אינו ראוי שנא' באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד שיהא בהן מלא היד וראויה להמית ונאמר אשר ימות בה מכאן שאומדין מקום המכה וכח ההכאה וכח המוכ' וכח המכה שאינו דומה חולה וחלש המכה לפח בריא וגבור המכה, [שם דף ע"ו] תניא רבי אומר כלי ברזל לא נתנה תורה שיעור שממית בכל שהו שנ' אם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפי' במחט והוא שיהיה לו חד כמו מחט או שפוד או סכין ושאין כיוצא בהן אומדין אותו כמו העץ והאבן, ולא בכלי לבד אלא אפי' הכהו בידו או ברגליו והרגו אומדי' כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה, [שם] וכן אם דחפו מראש הגג ונפל אומדי' גובה המקום שהפילו מעליו שנ' או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה אע"פ שנ' בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה וכן לעניין הדחופה נאמר אם בשנאה יהדפנו וכתב רבינו משה [בפ"ג דרוצח] יראה לי שכל שאין בגובהו עשר טפחים אין בו כדי להמי' כדרך שאמרו בבור לעניין בהמ' [בב"ק דף ג']
תנא דבי חזקיה בפ' הנשרפי' [דף ע"ט] נא' מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הקיש מכה אדם למכה בהמה. מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד, בין מתכוין לאינו מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עליה, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין דרך עליה לדרך ירידה, בכל אלה לחייבו ממון אלא לפוטרו בממון. [כל הסוגיא בתו' שם] בשלשה ענייני ממון מדבר תנא דבי חזקיה כי בין שוגג למזיד מדבר בממון אחד עם המיתה ואומר שכמו שמזיד פטור שנ' ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש, כך שוגג פטור מן התשלומין ובזאת ודאי הלכה בתנא דבי חזקיה שעל זה מביאה בפרק אלו נערות [דף ל"ה] ובפ' המניח [דף ל"ה] ואומר שם בפ' אלו נערות [דף ל"ה] ומי איכא דלית להו לתנא דבי חזקיה אבל בין מתכוין לשאין מתכוין מדבר לפטור מדמי הנהרג שכמו המתכוין פטור שנ' אם כופר יושת עליו ולא על האדם כדדרשינן בב"ק [דף כ"ו] כך שאין מתכוין לזה אלא לזה ועל זה אומר שם [בפ' הנשרפים דף ע"ט] כי הך דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן כי רבי אומר שם נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ופטור מן המיתה. ורבנן אומרים כי מתכוין להרוג זה והרג את זה חייב מיתה ופטור מממון ואומר כי לתנא דבי חזקיה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא שאם היה חייב מיתה לא היה צריך להביא פסוק לפוטרו מממון. מאחר שרבי ורבנן חולקין עליו יראה לי שאין הלכה כמותו אלא כרבנן, ורבינו משה פסק [ריש פ"ד דרוצח וע"ש במגדל עוז] הלכה לגמרי כתנא דבי חזקיה. ובין דרך ירידה לדרך עליה בא לומר שכמו שהרגו במזיד בדרך עלייה שלא נתנה שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא ומפטריה מקטלא כך דרך ירידה אע"פ שנתנה שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא וניפטריה מקטלא. ובעניין זה אומר בכתובות [דף ל"ז]. [בסנהדרין דף ע"ה]
ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות וכל אחד יש בו כדי להמית ומת [כך משמע שם מברייתא שאחרי'] בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחד כולן פטורין ממיתת ב"ד שנ' כל נפש אדם שיהיה אחד שהרג כל הנפש והוא הדין לדחפוהו שנים לתוך המים או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג כולן פטורין כמו שאומר שם [דף פ'] אחר כך זרקו בו עשרה אבני' זה אחר זה וכל אחד מהן אין בו כדי להמית וזרק אחד אבן באחרונה ויש בו כדי להמית ומת הר"ז האחרון נהרג עליו, אמרינן בסנהדרין [דף פ"א] שההורג נפשות בעדות מיוחדת כגון שלא היו השני עדים רואים אותו כאחד אלא ראהו האחד אחר האחד או שהרג בפני שני עדים בלא התראה או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות כל אלו רצחנים הן וכונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצאו מעיהן ואחד כך מאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת מכובד החולי ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב"ד שכשאינם חייבין מיתה פוטרין אותן, אע"פ שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפי' ע"ז ואין צ"ל עריות או חילול שבת שאינו כשפיכות דמים שאלו עונות הם הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה מן הדין שנ' במשלי אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר רק לא היה כאחאב וגו' וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצאו דבר שחייבו כליה ולא היה דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנ' ותצא הרוח ותעמוד זו רוח נבות ויאמר לו תפתה וגם תוכל והרי אותו הרשע לא הרג בידו אלא סבב ק"ו להורג ביד' המינין ועושין עבירות להכעיס והאפיקורסין הם שכופרין בתורה ובנביאים מורידין לבור ולא מעלין אבל העכו"ם עובדי ע"ז והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל ישראל העושין עבירות להנאתן מצוה להצילן ואסור לעמוד על דמן כדאיתא במסכת ע"ז [דף כ"ו].