וכשם שאיסור הזכרת ש"ש הוא מבחינת היראה, כן אני מוצא בהפכו, כשאנו מחוייבים להזכירו בברכות ובתפלות, כמ"ש (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ואמרינן (ברכות לג, ב) אטו יראה מלתא זוטרתי היא וכו'. ואמרו חז"ל (מנחות מג, ב) אל תקרי מה אלא מאה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. וכתב הבחיי פ' עקב, (תהלים קכח, ד) כ"י כ"ן יבורך גבר ירא ה'. כ"י כ"ן בגימטריא מאה, אלו ק' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, וכתיב בהם ירא ה'. וגם הרמב"ם כתב בפ"א מהל' ברכות, שהברכות שלשה מינים, ברכת הנייה, ברכת מצות, וברכת הודאה. כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו ע"כ. ולזה נ"ל שאמרו ב(בבא קמא ל, א) האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות. משום דתנינן (עבודה זרה כ, ב) יראת חטא מביאה לידי חסידות. וכיון שמקיים מילי דברכות שהם מסוג היראה יבא לידי חסידות.
בינו נא זאת, חומר איסור הזכרת ש"ש לבטלה, וחומר איסור מי שאינו מזכירו לטובה במקום שאמרו להזכיר, וגדולה מזו שהרמב"ם ובעל הל' גדולות מנו 'ובשמו תשבע' ממנין המצות, וכן הוא בהדיא ברעיא מהימנא פ' יתרו צ"א ז"ל, פקודא לאומאה בשמיה באורח קשוט ע"כ. ומן התימא על הרמב"ן שהוא מגדולי המקובלים שדעת אחרת היתה אתו לומר שאינה מצוה אלא רשות, ולא כן דעת האר"י ז"ל ש"ר המסכי"ם לדעת הרמב"ם, דקאי כשיטת הרעיא, כמ"ש בשמו המקדש מלך פ' יתרו דף ס"ט ע"א, ואם זכרוני אינו מכזיב, עוד רבות כזו שהרמב"ם כיוון לדעת המקובלים אעפ"י שאינו מזה הכת, וההפך מהרמב"ן לא עת לדבר עתה. והבא על הזכו"ר דאיתיה בזכירה לעת עתה, הוא מ"ש במורה חלק ג' פ"א, שמ"ש פני שור ופני אריה ופני נשר, הם כולם פני אדם נוטות אל הצורות של אלו המינין, כי מצורות בני אדם דומים לצורות משאר בעלי חיים יע"ש. והבנתי בזה בחידושי מ"ש (תהלים מט, יג) אדם ביקר וכו' נמשל כבהמות נדמו. כי 'נדמו' לכאורה מיותר, וכתבתי שר"ל שנמשל כבהמות שנדמו אליו, ובמקום שאדם הוא הפרצוף העיקרי, ופניו נוטות לצורות ב"ח, כיון שבל ילין, הבהמות נעשות עיקר ונדמו אליו, וכדבר הרמב"ם מבואר בזוהר פ' תזריע דף מ"ח ע"א, וכתב מהרח"ו הובא במקדש מלך שם שהיא סברת הרמב"ם, ושכן איתא בתיקונים עי"ש. וכן הרמב"ם לא הזכיר חתימה בתפילת הדרך ושיתפלל משיאחז בדרך, וכמוהו במדרש הנעלם דף קכ"א בפ' חיי שרה כמ"ש הרמ"ז שם ומקדש מלך בדפי הספר דף קנ"ז ע"א. וכן ס"ל דהטיבו דקרא בנרות, ר"ל הדלקה דלא כהרשב"א, וכיוון למ"ש הזוהר בפ' ויחי דף ר"ל ז"ל, וע"ד כהנא כד אדליק וכו'. עיין מקדש מלך בדפי הספר דף רכ"ד ע"ב. והרמב"ם כמו כן בעי קידוש מעומד, וקיים האר"י ז"ל סברתו, כי דין קידושי' מעומד, מעלמא דדכורא כדלקמן בסוף פרק ל"ז. וכן בפ"א מהל' גזילה, בלאו דלא תחמוד ולא תתאוה. עפ"י המכילתא כתב כמ"ש בזוהר ואתחנן דף רס"א ע"א, כמ"ש המקדש מלך שם, ועוד רבות הובאו בס' יוחסין על רשב"י בחברה הג' דף מ"ב, כמו אמן של גאל ישראל, קידוש של סעודה שלישית, איסור תפילין בחולו של מועד, ברכת המזון ביחיד שאינה טעונה כוס, שבכולם הרמב"ם ז"ל כיוון לדעת הזוהר הקדוש, והרמב"ן להפך. וכן כיוון לדעת רשב"י בקדושת יוצר של יחיד, עיין ס' תולעת יעקב בסוד ברכת יוצר דף מב ע"ב. וכן לברך מעומד שהצריך (הברכה) על הסוכה, ובעל תולעת יעקב דף ע' ע"ב בסוד הסוכה מביא ראיה גמורה לדבריו, מרב המנונא סבא בזוהר פ' אמור, שהיה עומד ברגליו ומברך. וכזה ראיתי מחדש בס' מחודש מחזיק ברכה, מקרוב בא אל הדפוס מפאר הדור מהררחי"ד נר"ו בא"ח סי' תר"ח ס"ד, בדין תוכחה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות, עד הכאה כרב דלא כר' יוחנן, שכמוהו נמצא מבואר בזוהר פ' נח דף ס"ח ע"א, ורוח ה' דיבר בו. וכהנה וכהנה שאיני זוכרן עכשיו, ואע"פ שהן ממדבר קדמות, קדומו"ת נתנו מאור קדשו, כיון שרוח ה' דיבר בו וכיוון אל דרך הזוהר, מסתייעא מלתייהו של האומרים שגם הרמב"ם זכה בסוף ימיו לזאת החכמה, עיין שומר אמונים ויכוח א' סי' י"ג וס' נובלות חכמה, ודעו שהיה אחריו ר"מ בר מיימון אחר, מקובל גדול שחיבר ס' היכל הקדש, הובא הרבה פעמים מבעל עבודת הבורא, עיין בריש שער ג' שער יחוד ה', וע"ע בשפתי ישנים על ס' היכל הקדש, וברוך היודע שלא יהיה הוא עצמו בסוד הגלגול למען שיהיה מושלם בכל גם בחכמה זו, והענין של עניית אמן אחר גאל ישראל, נ"ל שיש במקומה הכוונה שמכוונים בה במניינה של ס"ת דברכה שעולה צ' ועם אל"ף של אדנ"י שפתי צ"א, גימ' אמן, וגם הכוונה אחרת שר"ת שלה כ"ו, וסמיך לה אדנות של אדני שפתי וכו'. היינו אמן שהוא הוי"ה אדנות, וכמו זר לא יהיה נחשב, כי גדולה מזו כתב בעל המפה א"ח סי' ס"א ס"ג, שר"ת אל מלך נאמן, עולה ליחיד במקום אמן שיש לענות אחר הבוחר בעמו ישראל.
והדרן להזכרת הברכות, שמי שאינו חפץ בברכה קללה תחשב לאיש ההוא, וגם גדול עוונו מנשוא ח"ו שמקלל עצמו ואחרי' עמו, תקולל חלקתם בארץ, וכענין שאמרו בפ"ו דברכות, אר"ח בר פפא כל הנהנה מעה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכ"י, שנא' (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. מאי חבר הוא לאיש משחית, אר"ח ב"פ חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. פירש"י גוזל להקב"ה את ברכתו, וגוזל לכ"י שבחטאו הפירות לוקין, ואומר אין פשע לפי שהוא מיקל ורואין האחרים ולומדי' ממנו לעשות כן ליהנות מעה"ז בלא ברכה, לכך נקרא זה המיקל חבר לבעל משחית, לירבעם שחטא והחטיא את ישראל, כך הוא חוטא ומחטיא עכ"ל. וקשה במה שפירש שגוזל להקב"ה ברכתו, אטו סאניה ליה לפרש שגוזל להקב"ה הדבר שנהנה מעה"ז בלא ברכה, דהוי כאוכל מקדשי שמים דמעל, שנא' לה' הארץ ומלואה (תהלים כד, א) קודם ברכה (ברכות לה, א). ונ"ל לומר דעדיפא מיניה קאמר, הואיל שבא הכתוב להחמיר עליו עד לעשותו חבר לירבעם ולכן פי' כן, וזה כלפי מ"ד בפ' הזהב (בבא מציעא נח, ב), גדול אונאת דברים מאונאת ממון, דבאונאת דברים כתיב ויראת מאלקיך. ואין שום ספק שכשם שאונאת דברים הוי לומר דברים שלא יאותו לאמרם, כך הוי הונאת דברים לאידך גיסא לשתוק ולגזול דברים שראוי לאומרם, וכן מצינו לרז"ל בפ' (בראשית טז, ה) חמסי עליך. דברים אתה חומס ממני, שאתה שומע בזיוני ושותק ע"כ. וכן בפ"ק ד(ברכות ו, ב), א"ר חלבו א"ר הונא וכו'. ואם נתן לו שלום ולא החזיר לו שלום נקרא גזלן, שנא' (ישעיה ג, יד) ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם ע"כ. וכיון דאמרי' דנהנה בלא ברכה הוי כגוזל להקב"ה, לכך מפרש שגוזל ברכתו, דגוזל דברים גדול מגוזל ממון, כדין הונאת דברים דגדול מהונאת ממון משום ויראת מאלקיך. וכ"ש כפי מה שהוכחתי דאמירת הברכה היא מבחינת היראה, וכשאינו מברך פורק ממנו יראה ועובר על ויראת מאלקיך, וגם נ"ל דמסתבר ליה טפי לפרש כן, שהרי אמרי' בפ' הספינה (בבא בתרא פח, ב), א"ר לוי קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא. פירש"י דכתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל, דמיד בתחילת הגזל קרי ליה חטא משעת כפירה, וגבי הקדש כתיב תמעול מעל וחטאה וגו'. לא מיקרי חוטא עד שנהנה עכ"ל. והשתא כיון שהכתוב אומר גוזל אביו ואמו, משמע שחומר איסורו שוה, ואם היינו אומרים שגוזל להקב"ה מה שנהנה, הי' לפ"ז גדול גזל כ"י מגזל שעושה להקב"ה, ולאו כי הדדי נינהו באיסורייהו. אבל השתא דמוקמינן ליה שגוזל ברכתו, הגם שאיסור ביטול הברכה אתי משום שנהנה, מ"מ כיון שחיוב הברכה הוא קודם שיהנה, מאותה שעה שהסיח דעתו מלברך הוי חטא, כמו בגזל הדיוט משעת כפירה דומה בדומה, ולכן יותר ניחא ליה לפרש שגוזל להב"ה ברכתו, שוה לגזל הדיוט בגודל האיסור, מלפרושי שגוזל דבר שנהנה דלא מיקרי חוטא עד שנהנה, וק"ל. והבינו היטב. וגם נ"ל דרש"י עשה עיקר מגזל הברכה, ע"ד מ"ד בפ' שתי הלחם דף צ"ט, תני דבי ר"י, משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, א"ל כמדומה אתה שאם אתה מאבדה איסר אני נוטל ממך, נשמתך אני נוטל ממך ע"כ. והאמת דתרוייהו איתנהו גזל הברכה וגזל הדבר שאכל, כמ"ש הינוקא בנו של רב המנונא דשופריה משופריה דמרע"ה ברעיא דפ' עקב דף רע"ג ע"א, דעמי הארץ וכו' שפחה בישא בידהון בגזל דבידהון, בגזל דברכאן דגזלין לקב"ה. ופי' הרמ"ז שם שני מיני גזל, אחד כמשמעו שנהנים ממה שאינו שלהם, והב' הברכה שאינם מברכים שנקרא גוזל או"א כדאי' בגמ'. ואז דוחים י"ד ה' העולה מ', בגזל העולה מ' עכ"ל. ובס' כנפי יונה חלק ב' סי' ק"ה כתוב דאם אכל בלא ברכה מעל באותה נשמה ומעל בקדש דוקא, כי הוא מוסיף פגם בניצוצות הגנוזות בדבר הנאכל. ואפשר שכן ניצוצי אביו או אחיו שנזדמנו לו לתקנם קלקלם ולא ידע כי בנפשו הוא, והאריך שם בסוד הגלגול ע"ע. ולפי זה יש מקום לפרש אביו ואמו ממש, שאפשר שגוזל ומקלקל ניצוצות שלהם שנזדמנו לו לתקנם.
ואכתי איכא למידק במ"ש מאי חבר הוא לאיש משחית, דכפי האי לישנא נראה שנמשכה איזו קושיא מן הקודם, ומאי קושיא, ועוד מ"ש רש"י ז"ל, ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולומדים ממנו לעשות כן וכו'. מאי שנא עון זה מכל שאר עונות דעלמא, בשלמא אם היה מפרש שאומר אין פשע, היא מילתא באנפי נפשה, ומדבר במי שלא בלבד שאינו מברך כי גם אומר ומפרסם לכל שאין פשע, אז ניחא שהוא חוטא ומחטיא, אבל במיקל על עצמו לבד, חשש הרואין הוא חשש רחוק, ואפי' תימא חשש קרוב בכל העונות שייך לומר כן, ואמאי דוקא בעון זה עשאו חבר לירבעם ולא בכל שאר האיסורים שמיקל, ונ"ל לומר לפי שדרך אכילה ושתיה על הרוב בחבורה, ובימיהם היו קובעים עצמם גם על היין ועל הפירות, כדאי' בטור וב"י א"ח סי' קע"ד וסי' רי"ג. ובפ' על אלו מומין ב(בכורות לט, א) בהיכר המומין של הבכור אי קבועים או עוברים, אמרינן עם חבירו ודאי מעלי. ופירש"י דניחא ליה בצוותא ומהניא ליה אכילה ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח סי' י"ד. וצריך שתאכל אותן בכל יום אחר שתיה ותהיה מותרת בשדה בעת אכילה, ולא תהיה לבדה אלא היא ובהמה אחרת לצוות עמה וכו' ע"כ. ובודאי כ"ש באדם שהוא מדיני בטבע וניחא ליה בצוותא דאכילתו בחבורה, והיא דמהניא ליה, וכמ"ש חכמי הטבע ורשב"ם במתני' דאבות, ג' שאכלו על שלחן א'. כתב דה"ה לא' או לב', ונקט ג' משום דבסתם שלחנות איכא שלשה לזימון ע"כ. והשתא ניחא דהואיל ועל הרוב איכא אחריני בהדיה, ולפחות בני משפחתו. ילפי מקלקלתא וחבר הוא לירבעם חוטא ומחטיא, וכיון דאתינן להכי דמי שאינו מברך מחטיא אחרים ומסית אותם כנגד אבינו שבשמים כירבעם, כנוגה יאיר לנו פי' המסרה של ב' כנפשך, א' כי יסיתך אחיך וגו' רעך אשר כנפשך. והב' כנפשך שבעך. דהמסית רעך אשר כנפשך הוא האוכל ושבע עמך, ורואה מעשיך כנפשך שבעך. וביותר יומתק פי' המסרה, כי איתא בפ"ק ד(חולין ד, ב), אין הסתה בדברים, ולא והכתיב כי יסיתך אחיך, ומשני באכילה ושתיה, אלמא ההסתה היא באכילה ושתיה. והיא היא המסרה, זאת אומרת כי יסיתך וגו' רעך אשר כנפשך, ההסתה של רעך כנפשך היא באכילה ושתיה, כנפשך שבעך. ואכתי פש גבן לברורי לישנא דמאי חבר הוא לאיש משחית, ונראה משום שכבר אמר שגוזל לכ"י, דהיינו שבחטאו הפירות לוקין, כי הכופר בטובת מטיבו גוזל ממנו טובה, כמו שהאריך בזה בעל העקידה בשער נ"ב. וקס"ד דמשחית דקרא ר"ל השחתת הפירות שלוקין על ידו, לכך מקשה מאי חבר הוא וגו' הלא הוא עצמו המשחית, ומאי חבר הוא לשון חבר, משמע שיש לו דימוי והתייחסות עם המשחית ואינו הוא עצמו המשחית, שכן לשון 'חבירו' נאמר על הבלתי דומים בכל הצדדים, כמ"ש התוס' בפ' לולב הגזול (סוכה לט, א) ד"ה הלוקח, דלחנם דחק רש"י לגרוס הלוקח לולב מע"ה, מטעם דמוקי לה בגמ' בעם הארץ, וע"ה לגבי חבר לא מקרי חבר, וכתבו דאינו הכרח דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חבירו, דתנן בפ' הניזקין, משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, וכן בפ' בכל מערבין דף ל"ב, האומר לחבירו צא ולקט לי תאנים מתאנתי, אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי, וקתני סיפא בד"א בע"ה, ואפי' נכרי בישראל קרי ליה חבירו בפ' שואל דף ק"ן, לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים, ומוקי לה בחבירו נכרי, וכן מצינו בלשון ריע וריעות, דהגם שאמרו ב(זהר חלק ג עח, ב) פ' א"מ סוף ע"ז, תאנא ההוא מלה דלא אתעדי לעלמין אקרי ריע, כד"א רעך ורע אביך. היינו ודאי במידי שיש בהם התייחסות יחדיו אבל בעלמא לא. כמ"ש ושאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, דקרי למצריים לגבי ישראל ריעים, ובשיטה מקובצת דמס' ב"ק דף ל"ח, ד"ה מה נפשך. דלעולם נכרי איתיה בכלל רעהו כיון דהדיוט הוא, והגם שרז"ל אמרו בש"ר, ויאמר לרשע למה תכה רעך. רשע שכמותך ששניהם רשעים, התם י"ל דמיתורא דרעך יליף ולא ממשמעותו, שהיה די לומר רשע למה תכה, וכי תימא דשאני ריעות וריע מחבר שהוא לשון חיבור וחברה, ומה שמצינו חבר על הבלתי שוה בהחלט, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד, וגם דוד אמר חבר אני לכל אשר יראוך, הרי פי' רד"ק שם, הרשעים אני שונא, אבל יריאיך ושומרי פקודיך אני אוהב עד שנעשיתי להם חבר וריע עכ"ל. ואיך שיהיה המקשן כפי הס"ד שלו נאמר שכך הוא אומר, בשלמא אם אב ואם דקרא הוא כפשוטו, אביו ואמו ממש, ניחא חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לאיש דעלמא שאינו בניהם, אבל השתא דאמרת אביו הקב"ה ואמו כ"י, שבחטאו הפירות לוקין, הא איהו גופיה המשחית וגרמא בנזיקין, ולמי הוא חבר בהשחתה זו, ואם הכוונה כלפי מעלה שהליקוי בא מן שמיא והוא בחטאו גרם, איך אמר חבר לאיש משחית, ומשני לא כדסליק אדעתיך, אלא הכתוב מדבר בהשחתת הנפש לאחרים עמו, שחבר לירבעם שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, דוקא לאביהם שבשמים, ולא קאי אלקותא דפירות שגוזל לכ"י, ולולא פירש"י הייתי מפרש דמאי דדמינן ליה לירבעם משום מ"ד בפ' הספינה, א"ר לוי קשה ענשן של מדות יותר מענשן של עריות, ומסקינן מאי חומרייהו, התם אפשר בתשובה, הכא לא אפשר בתשובה. וכתבו שם התוס' דאע"ג דאמרי' דיעשה בהם צרכי רבים, מ"מ לאו תשובה מעלייתא היא ע"כ. וכן הוא בדקדוק לשונו שכתב שם, משום דמידות גזל רבים וכו' עד הילכך א"א בתשובה מעלייא, דכל ימיו בוהשיב את הגזילה קאי ע"כ. וא"כ גם זה שגוזל לכ"י אין גזל רבים גדול מזה, וכל צרכי רבים שיעשה אין מספיקין לגזל שהזיק לכל ישראל, והכא א"א ודאי לתשובה מעלייתא, וכמעט אפי' לתשובה קלה, ונמצא היותו חבר לירבעם שחטא והחטיא את ישראל, שכל החוטא ומחטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה. וגם זה שאינו מברך וגוזל לכ"י, אי אפשר לו בתשובה, והגם שמצינו שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך וכו'. כבר הקשו המפרשי' קושיא זו, ואני באתי לכלל יישוב קושיא זו בחידושי, משום דישראל גרירי בתריה, ושחטה שטים העמיקו (הושע ה, ב). שהעמיק עד שחיטה לכל מי שעולה לרגל ומניח את העגלים, ובשובו מרשעתו כל ישראל היו שבים, וכיון שתשובת כל ישראל תלויה בתשובתו, תפסו בבגדו שישוב ויהיה הוא ותלמידיו בג"ע, ומכל הצדדים שצדדנו אלו ואלו נצרפי"ם להכביד חומר איסור מי שאינו מברך, דסוף סוף כל הנהו מילי דאמרי' כולהו איתנהו ביה, וז"ש הכתוב ואומר אין פשע, שחושב שאינו עון גדול, פשעים אלו מרדים ואין האמת כן, כדמסיק חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם וכו'. ועוד לי בזה בחידושי למס' שבועות פ"ו סי' ט"ו ד"ה מלמד.