ועתה כבואי באזהרה זו, כי כתב השל"ה בסוף דף ק"ח, שהרבה אינם נזהרים וגם הוא בא באזהרה גדולה, אשוב אבוא באזהרה זו, דכשם שתשמרו לשוניכם משיחות אשר לא כתורתו, והמה פתיחו"ת לרעה, כן תשמרו מלה"ר ומניבול פה, שאין כמוהו הנותן כח לס"מ ומשליטו עליו. וכן כתבו חכמי האמת שס"מ מלא גימט' לשו"ן, עיין מקדש מלך בראשית דף ס' ע"א. ואחז"ל הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה, אבל כל המנבל פיו וכו'. ומר אבי ז"ל היה מדקדק בזה, שלא אמרו הכל יודעים למה חתן נכנס לחופה וכו'. כי החתן נכנס לחופה לקיים מצות פריה ורביה, וברוך טעמו מטעם המלך מלכו של עולם ב"ה, אבל אשה אינה מצווה על פו"ר ויצרה מבפנים, ורוצה אשה בקב ותפלות וכו'. ואומרת טב למיתב טן דו. הכל יודעי' למה נכנסה לחופה, והאומרו בפיו הוי ניבול פה וענשו גדול, וכמה וכמה הזהירו חז"ל על ערות הדיבור, אין לדבר סוף, ואמרו לא יראה בך ערות דבר. ערות דיבור, כי כביאה יחשב, יען ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, כמ"ש בס' יצירה. והצרפית שאמרה לאליהו באת אלי להזכיר את עוני. ואיתא בפר"א שא"ל באת אלי. בתשמיש המטה וכו'. כלומר שנתן פתחון פה לעולם לחשוב כן, ואמרה כן כדי שיתפעל במיתת בנו משום חילול ה', ופירשו המפרשים דלאו תשמיש וביאה ממש קאמרה, אלא איזה הרהור כביאה יחשב, וכן פירשו משחז"ל בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, שביאה זו היתה הדיבור שדיבר עמה בברית הלשון, ושלזה רמזו במ"ש ולמחר כריסה בין שיניה, דוקא בין שיניה, בבין השינים בברית הלשון, עיין כלי יקר שם דף ת"ס ע"א, ובזה מיכרעא מילתא דמר אבי ז"ל במ"ד ביבמות פ"ו, א"ר אלעזר מ"ד זאת הפעם וגו'. מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה, שהרבה נתחבטו המפרשים בהבנתו, והחזקוני כתב שצ"ל שנתעברו קודם שבא עליהם, דהא מתעקרין בביאת האדם, ומהרש"א כתב דאין זה מספיק כי משנתעברה אינה מקבלת זכר, והעמיד דבריו שנתעברו וילדו בו ביום קודם שבא עליהן, אבל בעל עיון יעקב תמה עליו, דאישתמיטיה מימרא דרבא בסנהדרין דף פ', ולד הנרבעת אסורה היא וולדה הנרבע, וגם בקמייתא דהרב חזקוני שהכריח שנתעברו קודם לפי שמתעקרין בביאת האדם, נ"ל שאינו הכרח כלל, שהרי במס' ע"ז דף כ"ד ע"ב, אר"י גבול יש לה, פחותה מבת ג' שנים נעקרת, בת ג' שנים אינה נעקרת, וכיון דאמרי' בפ"ק דר"ה, כל מעשה בראשית בקומתו בצביונו נבראו, א"כ בהמה וחיה נבראו כשהם גדולים כבני ג' שנים, כדמשמע מתוס' שם ומרא"ם בפ' בראשית, וכ"כ מהר"ש יפה בב"ר פ' י"ד סי' י"א, שכל ב"ח לא נבראו אלא כשהם מגודלים, שודאי כשב או עז וכן האילנות היו גדולים ופירותיהם שלימים עי"ש. וכ"כ מצת שמורים הל' תפילין דף מ"ח ע"ד. ונתן סימן ולפועלי אתן צד"ק. צ"ביונם ד"עתם ק"ומתם עי"ש. ומעתה אין דבר עומד מנגד שיכריחנו לדוחקי' בפירושו, ומיהו אכתי אינו מתיישב לשכל שאה"ר יציר כפיו של הקב"ה ינהוג מנהג תשמיש ממש בב"ח, ולכן היה מפרש מר אבי ואלופי ז"ל, שבא על כל בהמה וחיה, ר"ל שבא בדעתו ובמחשבתו וחקר אם זיווגו באלו עולה יפה, וראה והכיר שמכוער הדבר ואין בהם נחת רוח, ולא שמה ביאה אלא בחוה, ודייק לישנא דלא נתקררה דעתו אלא בחוה, דאילו בא ממש על בהמה וחיה, היל"ל ולא טעם טעם ביאה אלא בחוה, אלא לא נתקררה דעתו ומחשבתו בחקירתו כי אם בחוה. ובזה הבנתי בבר קפרא בפ' הנודר, שאמר מאי תבל דכתיב גבי אשה הנרבעת לבהמה, תבלין יש בה בתמיהה, דהאי לישנא אמר הכתוב להכירנו מה שהכיר בחקירתו אה"ר, שאין בביאת ב"ח תבלין, שלא נתקררה דעתו כי אם בחוה, ונמצא מכוון מה שפי' שבא אדם וכו' ביאה במחשבה, ולא בתשמיש ממש, במה שפירשו לשון פרקי ר"א בדבר הצרפית כי באת אלי, וכמ"ש שבא נחש על חוה כנז', ועוד אני מחזיק במעוזו שכמוהו מצאתי הרב של"ה דף רנ"ה ע"א, שפי' מ"ד בברכות דף ל"א, היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין לבו כנגד בית הכפורת. שר"ל עומד במחשבתו, דלא מסתבר דקאי דוקא אכ"ג ביום הכיפורים אלא על כל אדם. ומדרכו של מר אבי ז"ל עשיתי לי דרך לפרש ולומר שהיה אה"ר חוקר אם המשגל הוא בהמיי או מדעיי, כי נחלקו בו הראשונים. והרמב"ם ז"ל כתב, חוש המישוש חרפה היא לנו. אבל הרמב"ן באגרת הקדושה במעלת הזיווג הוכיח כי שאני זיווג האנושי מזיווג בעלי חיים. כי גדולה דעה שנכתבה בו, וידע אדם את חוה אשתו, וכיון שחוש המישוש דעה קנה מן הפסוק, מה חסר תפארת לו מן האדם כשהוא באשתו. עיין בזה יפה תואר ב"ר פ' כ"ח סי' ד' דף שצ"ה. וס' החיים חלק ב' פרק א'. והנה כי כן אני אומר שאה"ר היה נבוך ושוקל בשכלו שתי הדיעות הללו, וז"ש בא על כל בהמה וחיה ולבסוף לא נתקררה דעתו, דוקא דעתו, שבשביל שהדבר תלוי בדעת ובהשכלה, ובדעת ידבר הכתוב, זאת היא שלא נתקררה דעתו אלא בחוה, ולא תברא ברייתא דפ"ד דפסחים דף נ"ד. ר' יוסי אומר ב' דברים עלו במחשבה ליבראות בע"ש ולא נבראו עד מ"ש, נתן הקב"ה דעת באה"ר מעין דוגמא של מעלה, והביא ב' אבנים וכו'. והביא ב' בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהם פרד וכו'. דדעה זו לא נאמרה על משגל הבהמה אלא על אה"ר, שנגלה לו מה שעלה במחשבת הבורא והוציאו מן הכח אל הפועל, וז"ש מעין דוגמא של מעלה, ובס' טייעא אליהו שלי על ע"י בפ"א דחולין ס"ס ה' כתבתי מה שנ"ל דהרכיב לאו דוקא, דלא יתכן שיציר כפיו של הקב"ה ירכיב מין בשאינו מינו דאסור, רק שהכניסם בחדר אחד דמותר, כמ"ש בי"ד סי' רצ"ז. ועוד עמדתי שם על דברים אחרים שנראים קשים להולמם לשיטת ברייתא זו. וכי תימא והא כתיב באנשי סדום הוציאם אלינו ונדעה אותם, וכן באנשי פלגש בגבעה, הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו, שתבעו למשכב זכור, ונאמר בהם לשון ידיעה, אף אני אשיב שלפי דבריהם נאמר כן דהוו קרו לביאה זו בהמית ומכוערת בלשון שבח, שכן היו סוברים דכל אפייא שוין נגד האמת, וגם כתב רד"ק די"מ ונדענו להריגה, כמ"ש האיש הלוי אותי דמו להרוג, ויסבול לדעתי לשון ונדענו פי' זה, שכן מצינו באמציה במלכים ב' י"ד. ששלח אל יואש לכה נתראה פנים. וכתיב ויתראו פנים, ור"ל שיתודעו למלחמה להרוג או ליהרג, וגם יש לפרשו מלשון ויודע בהם את אנשי סוכות.
חזרנו להאמור שהדיבור וניבול פה נחשב כביאה, והוי ערוה ערות האר"ש, ות"ל מובטח אני שאין זה בבני ביתי, והאזהרה טובה כדי שיתרחק ממנו האדם בתכלית הריחוק, אפי' רמיזא דלאו כלום היא לא ישמע על פיכם, וכמו"כ השמרו מכל דבר מגונה, ותדברו לשון נקיה וקלה, ולשוניכם תיזהר לדבר צחות להשביע בצחצחות, כדאשכחן בפ"ק דפסחים, בהנהו שמדבורם הכירו מה טיבם אם לטובה אם לרעה, ואם אדם ניכר בקולמוסו, יותר ויותר יהיה ניכר בחתיכת ועקימת שפתיו, ובדבור היוצא מפיו, וכן שמעינן משותא דינוקא דפ' בלק דף קפ"ז ע"א, מפומיה דב"נ אשתמע מאן איהו ע"כ. דהגם שכיוון לומר דר' יצחק ור"י היו מושרשים בגדולה וגבורה שהם ב' הידים, ולכך הי' קשה להם מהו מציאות ידים בצד מערב, דא"כ יהיו ד' ידות כמ"ש הרמ"ז, מ"מ יש במשמע יותר ויותר גם בעלמא, כדקאמינא שאדם ניכר בדיבורו. וז"ש פתח פיך ויאירו דבריך, שהדברים יאירו ויודיעו מה שהוא נעלם. ואיכו השתא הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת קלו"ת וחרפה, ומכ"ש שתשמרו מהזכרת ש"ש לבטלה ומברכה שאינה צריכה, כי קללת אלקים תלויה גם בזה, יען במקום שהזכרת ש"ש מצויה שם עניות מצויה, כדאמרינן בפ"א דנדרים. וכתב רש"י ז"ל שם, מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר, הזכרה לשוא גורמת עניות ע"כ. ולא מיבעיא במקלל בשם דקעביד תרתי, דקא מפיק ש"ש לבטלה ומצער ליה לחבריה, דקס"ד בפ"א דתמורה דף ג', דלא תסגי ליה במלקות, כי אפי' הזכרת ש"ש לבטלה גרידא עביד איסורא רבה, ואפי' השדים שסורם רע גמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה, כדאי' בפ' מי שאחזו, וס"מ איהו נמי חייש ליקרא דשמא דא כמ"ש בזוהר פנחס דף רל"א, ושם דינא קדמאה דכלא מאן דלא יוקיר לשמה דקב"ה ע"כ. ואציג פה מה שחדשתי בס"ד בכורסיא שלי פ' לך לך, שייך לעניינינו בביאור פסוקי הגר, וימצאה מלאך ה' וגו' ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי ע"כ קרא לבאר באר לחי רואי הנה בין קדש ובין ברד. דיש לדקדק שם ה' למה לי, היל"ל ותקרא ה' הדובר אליה, וקריאה זו מאי היא, ועוד כי אמרה הגם הלום וגו', בתמיהה מה זו תמיהה, אם שיהיה פירושו הלום כמו עתה, או שפירושו כמו פה, כדעת הראב"ע, ומה נתינת טעם כי אמרה וגו'. על כן וגו'. ולאיזה תכלית מודיענו שהי' בין קדש ובין ברד, ועוד דקדוקים אחרים מובנים מעצמם מתוך הביאור שמתבאר לי, ממ"ד בפ' י"ו דיבמות דף קכ"ב ע"א עלה דמתני', ומשיאין עפ"י בת קול, מעשה בא' שעלה לראש ההר ואמר פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאוהו והשיאו את אשתו, ודילמא שד הוה, אר"י אמר שמואל שראו לו דמות אדם, הנהו נמי דחזו ליה בבואה, הנהו נמי אית להו בבואה, דחזו ליה בבואה דבבואה, ודילמא הנהו נמי וכו'. אר"ח א"ל יונתן שידא בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו. וכתבו שם התוס' ד"ה דחזו. בירוש' הדא דתימא בשדה, אבל בעיר אפילו לא ראו, והא תניין מי שהי' מושלך בבור וכו'. א"ר בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות, והא דאמר אל יתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא, היינו בשדה וכו' ע"כ. וכן איתא בפ"ו דגיטין דף ס"ו. וכ"כ התוס' שם ד"ה וליחוש. וגם המלאך אין לו בבואה דבבואה, כמשאז"ל אך בצלם יתהלך איש, איש ולא מלאך. וכ"כ בעל עיר דוד בחידושיו על פ' וירא, בן אדם יש לו צל, ומלאכים אין להם צל עי"ש. ולכאורה קשה מ"ד במ"ר פ' נשא, שאשת מנוח נקראת שמה צללפוני לפי שראתה המלאך, ואין צלל אלא מלאך, כמה דתימא כי על כן באו בצל קורתי ע"כ. ומלבד דאיכא למימר שהוא ענין אחר, עוד נ"ל דלא קשיא, כי כתב הרמ"ה בפ"ג דהוריות דף י"ב. אדאמרי' אי חזי בבואה דבבואה נידע דהדר שהם ב' צללים, א' חזק וא' חלוש, החזק נק' בבואה והחלוש נק' בבואה דבבואה עי"ש. ונ"ל דס"ל למדרש כדעת רד"ק דמלה כפולה לחזק כמו אדמדם ירקרק שחרחורת וכיוצא. ואפי' כפל אות אחת באה לחזק ולהפליג הדבר במלכים ב' י"ט, וישעיה ל"ז. ושאננך עלה באזני. שהשרש שאה. וכתב רבינו יונה והראוי ושאונך, וכפל הנו"ן להפלגת השאון, וכן מתורגם התרגשך, וכן הביא הרד"ק המסרה כל שאנך לשון השקט בר מן דין וחבריה. כלומר ההוא דמלכים, דאינון לשון קול שאון מעיר. והראב"ע ואביו של רד"ק שפירשוהו לשון השקט, ושבקו למסרה, אבל הוא נגד הכלל שבידינו, דבתר המסרה אזלינן. וכותבים כקבלתם ומניחים תלמודא דידן והירושלמי כמ"ש מהר"י מינץ בסי' ח'. ומנחת שי על תיבת כדרלעומר מלה חדא, ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ג. וכפי מה שנ"ל ה"ה בכתיבה ה"ה במשמעות המלה. ואמר לפי זה שהמלאך נק' צלל לפי שיש לו הצל החזק, ולפי דעת הראב"ע בפ' תזריע דהכפל למעט, נאמר שהמיעוט הוא שאין לו כי אם צל אחד, כמו בצלצל דמש' ג' פ"א דכלאים, שפירשו רש"י ורע"ב, בצל מדברי קטן משאר בצלים, שלכך נקרא בצלצול עי"ש. וכמו כן המלאך נק' צלל מטעם שאין לו אלא צל א', ולכל הדיעות כך הוא. ותדע שכן המדרש מייתי פ' בצל קורתי, צל א'. ועיין בס' מצרף לחכמה מאמר עולם קטן דנ"ב. נמצינו למדים דלהבחין בין אדם לשד, צריכות שתי ראיות בבואה ובבואה דבבואה, ובשדה דוקא או בבורות בעינן הכי, דילמא שד הוא, והא ניחא להכיר בין אדם לשד, אבל כשהוא בשדה להבחין בין מלאך לשד, דבתרוייהו ליכא בבואה ובבואה דבבואה, איך נעביד אכתי במלאך אפשר דשד הוא, דאין חזותו מוכיח עליו דכי הדדי נינהו, אמנם במלאך דיהושע בפ"ק דמגילה דף ג', דויפול יהושע על פניו ארצה, אמרי' היכי עביד הכי, והאמר ריב"ל אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דא"ל כי אני שר צבא ה'. ודילמא משקרי, גמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה ע"כ. אנו למדין מהכא ג"כ שאין לו למלאך בבואה ובבואה דבבואה כמו השד, והואיל שכן הו"ל למיחש דילמא שד הוא, ומשני אביי דההבחנה היתה הזכרת ש"ש, דלא מפקי השדים ש"ש לבטלה, ולא משני דחזא בבואה דבבואה, משום דגם למלאך לית ליה, וזהו לע"ד דכתיב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה. דלמאי אצטריך כאשר ראם, אך ר"ל שיעקב היה בדרך ופגע באלו, וכאשר ראם שלא היה להם בבואה ובבואה דבבואה, א"כ לא היו בני אדם ושדים נמי לא היו, שהרי עם יעקב היו נשיו ובניו וכל מחנהו, ואמרי' בברכות, שנים נראה ואינו מזיק, שלשה אינו נראה כל עיקר. וז"ש דוקא כאשר ראם אמר מחנה אלקים זה, כי ממה שראם הכיר שלא היו בני אדם, שראה שאין להם בבואה דבבואה, וגם ממה שראה אותם שדים לא היו, כי לשלשה השד אינו נראה כל עיקר, ובהכרח היו מלאכים, ולכן אחר שראם אמר מחנה אלקי' זה. ובכל מה שהקדמנו נמשך משך חכמה, פירוש המשך הפסוקי' דהגר, כששמעה מן המלאך שם ה', כמ"ש בכל פעם ויאמר לה מלאך ה'. דודאי ר"ל שאמר לה שהוא מלאך ה' ובשליחותו אמר לה שובי אל גבירתך, וכן שנית ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה וגו'. שאל"כ הוה יתור נפיש כיון שכבר כתיב וימצאה מלאך ה', כיון ששמעה הזכרת שם ה', אז קראה לשם ה' הדובר אליה אתה אל רואי, כלומר אתה הוא המודיע ומבחין אותי שאל רואי, שמה שאני רואה הוא אל מלאך ולא שד, והשם ששמעתי הוא עומד במקום הראיה, דגמירי דשד לא מפיק ש"ש לבטלה, דאלמלא שם ה' ששמעתי שהוציא מפיו איך הייתי יכולה לברר אם הוא אל רואי מלאך ולא שד, האם יכולה הייתי לראות ראיה אחר ראיה, דהיינו ראיית בבואה, ועוד ראיה אחרת בבואה דבבואה, כמו שעושים לברר בין אדם לשד, הבחנה זו לא שייכא גבי מלאכים. וז"א כי אמרה הגם הלום בתמיהה, ראיתי ראיה שניה של בבואה דבבואה, אחרי רואי ראשונה של בבואה זה א"א, ואין לו מציאות הלום, וא"כ שם ה' ששמעתי הוא המברר אל רואי, על כן קרא לבאר באר לחי רואי, כי בין המלאך בין השד נק' חי, כמשחז"ל כי לא יראני האדם וחי, וחי אפי' מלאכי השרת, וכן אמרו מכל החי אפי' שדים, דשניהם לית להו בבואה דבבואה, וע"כ קרא לבאר באר לחי רואי, באר שראיתי החי והבחנתי מהב' שנקראו חי, מי משניהם מכח שם ה', וכל כך למה ומה צורך לכל זה, משום דהוה בין קדש ובין ברד, דהיינו בשדה, דבשדה דוקא צריך ברירה ולבדוק אחריו ולא בעיר כמ"ש התוס' בשם הירושלמי. ועוד לי בדרושי דרוש מיוחד על חומר הזכרת ש"ש, ותפסת מועט תפסת, וכ"ש מפיק ש"ש ח"ו לעשות מעשים אשר לא יעשון, כמה דכתיב בגחזי חי ה' כי אם רצתי אחריו וגו'. ומכותלי דבריו משמע אשר ידע לעשות רע, ולבו נוקפו אבל יצרו תקפו שישבע להרע ולא ימיר.
ואזהרת עשה להזכרת ש"ש לבטלה, אתיא מפ' את ה' אלקיך תירא. כדילפינן התם בתמורה, וכ"כ רש"י שם בנדרים. אבל הרמב"ם בסוף הל' שבועות מפיק לה מפ' את ה' הנכבד והנורא. אע"ג דמסוגיא דתמורה לא קאי הכי למסקנא דההוא למקלל בשם אתא, וכבר העיר על זה מהרש"א בפ"ק דנדרים. אמנם לאו חדתא היא בהרמב"ם דכמה פעמים מייתי חד דרשא אע"ג דלמסקנא נפקא לן מפסוק אחר כמ"ש הכ"מ פ"א דהל' חמץ ומצה, גבי חמץ בפסח שאסור בהנאה, וכזה וכזה ראיתי והבאתי בכללים שלי, כמו בהל' פרה אדומה פ"א סי' ז', שפסק ששאר עבודות אינן פוסלות, ויליף מעגלה ואילו בגמ' דסוטה דף מ"ו אמרי', דמאן דאית ליה הכי מייתי לה מגופא דפרה ולא מעגלה, ובריש הל' בית הבחירה מ"ע לבנות בית הבחירה מפ' ועשו לי מקדש, ולא מפ' דמייתי הספרי ותלמודא פ' כ"ג. ובפ"ו דהל' אבל יליף ל' יום מפ' ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. ותלמודא יליף מפרע פרע דנזיר כמ"ש הראב"ד. וגם בפ"ו מהל' יבום בלימוד אשר יבנה, וגם בשבת פ' ך' מביא אזהרת עבד מהול מוינפש בן אמתך, דלא כתלמודא, וכמ"ש הרב המגיד שם, וכן ברפ"ב דסנהדרין מייתי יחס לסנהדרין מפסוק והתיצבו שם עמך. אע"ג דדחי ליה תלמודא דהתם משום שכינה, ויליף מפסוק דיתרו ונשאו אתך, והגם שהר"ב כ"מ שם כתב דאפשר דס"ל להרמב"ם דקושיית הגמ' לא הוי אלא לר"י ולא לרבנן, אין כאן קיום כמו שהשיגו עליו רבים, ובכללם השירי כ"ג דף קמ"ח, והעלה בשם באר שבע דף י"א, שכן דרך רבינו הרמב"ם לתפוס הדרשה יותר פשוטה, וכ"כ פר"ח בי"ד סי' ס"א ס"ק ל"ח. בדין שותפי' שחייבים במתנות, דמפיק ליה הרמב"ם מפ' מאת זובחי הזבח. אפ' דדחוי הוא מתלמודא פ' ראשית הגז דיליף מג"ש דנתינה נתינה. וע"ע ס' פרי האדמה בפ"א דסנהדרין דין ג', וגם בפסקים שלי בפסק שני שעשיתי בוא"ו קטיעא דשלום הארכתי בזה, ואל תתמהו על החפץ שהרי ארחיה דתלמודא נמי הכי, כמ"ש התוס' בפ"ב דמגילה דף כ' ע"א ד"ה דכתיב. דבגמ' יליף דלא מלין אלא ביום מפ' וביום השמיני. ומקשו התוס' דבפ' ר"א דמילה דריש האי קרא לומר אפי' בשבת, ומבן שמונת ימים דריש ביום ולא בלילה, וכתבו דמייתי הדרשה פשוטה יותר, והרב הליכות עולם בשער ג' מביא כמה מקומות אחרים בגמ' דמייתו הדרשה שאינה לפי האמת, מפני שהיא פשוטה יותר, וכ"כ הבאר שבע בפ"ק דהוריות ד"ה הלכה וקלקלה. שכן דרכו של רש"י ז"ל בארחא דתלמודא בכמה מקומות. ובכללים המיוחסין למרן מוהריק"א שם דף כ"ד כתוב שהר"ן ז"ל בריש קידושין והרמב"ן ז"ל שם הביאו כמה מקומות בגמ' כיוצא בזה, והתוס' עצמם בסוכה פ' הישן דף כ"ד ע"ב, ד"ה בכתיבה מתגרשת, מרבים להביא יע"ש. וגם התי"ט בפ"ג מש' ג' דבב"ק ד"ה ההיפך. כתב דנקט הירושלמי פ' בעל הבור ישלם, דלא כגמ' משום דדרשה פשוטה היא. נמצא שהרמב"ם ז"ל הלך אחרי עקבות רבותינו הקדושים בעלי הגמ', ודרכו דרך הקדש יקרא לה. ועוד אני אומר שכמו שמצינו באמוראים מי שמפיק דרשה מפסוק אחד, דלא כמאן מהתנאים דמפקי לה מפסוק אחר, כדאמרי' בריש פ"ב די"ט גבי ערובי תבשילין, ותנא מייתי לה מהכא וכו'. וכתב רש"י שכן דרך שיטת התלמוד להוציא טעם מן המקרא, והאמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן וכו' עי"ש. וכ"כ נמי במס' חגיגה, ואעפ"י שאין כח לאמורא לחלוק עם התנא מהטעם שכתב מרן בכ"מ רפ"ב מהל' ממרים, אינו כלום כיון שאינו חולק בעיקר הדין, ולא אמרינן בכגון דא דלאו כל כמיניה לחלוק עם התנאים, דכוותא נימא בגאונים ורבנים, דלא מיקרו חולקים אאמוראים כיון דליכא נפקותא ומחלוקת לענין דינא, והויא כמילתא דחידושא דאמרי דחביבא להו כן נ"ל. ועיין בחידושי על ע"י בפ"ק דחולין סי' י' בד"ה דגים שהבאתי שם מ"ש הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה, דחגב אינו טעון שחיטה, דכתיב ואסף החסיל. ותמה עליו הרשב"א בתורת הבית, דלא כתיב ביה אסיפה במקום שחיטה דאחריני, כמו הצאן ובקר ישחט להם אם כל דגי הים יאסף להם. דמהאי טעמא יליף תלמודא דלשון אסיפה ממעט דגים משחיטה, משא"כ גבי שליו אעפ"י שכתוב בו ויאספו את השליו. משום דלא כתיב גבי שחיטה דאחריני, ושערי התשובות לא ננעלו מהרב הכ"מ וממהר"ש יפה בב"ר פ' ז' ומאחריני. והנלע"ד כתבתי שם נוטה בקצת להאמור כאן, אבל בתוספת השייך לאותו ענין שאינו מן הדומה לדברים האמורים לעיל. ואגב חדא תרתי, מהודענא לכון בני ותלמידי, דמקרוב האיר אל עבר פני ס' יד מלאכי שחיבר ושלח אלי מר חביבי ושארי כהנא רבה ז"ל, ומצאתי בכללי הרמב"ם סעיף ד' שהביא גם הוא כלל זה ממקומות אחרים, הא חדא ותניינא דבכללי הגמ' שם באות ח' כלל רפ"ג הביא מ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' מתנות עניים ז"ל, והקב"ה קרוב לשועת עניים, שנאמר שועת עניים אתה תשמע, אעפ"י שאין פסוק זה בכל המקרא, וכתב דאית לן למימר שנקט משמעות איזה פסוק אחר, כי דרך קדמונינו לשמור כוונת העניינים לא המלות עי"ש. ואני אף כי מודינא ליה בהאי כללא, מוסכם מכמה מקומות כתבו ג"כ הראב"ע בפ' יתרו, בעשרה הדברות בדבור ראשון בהיתר קושיותיו. וגם אותו הוכחתי מקדמת דנא בחידושי על מס' סנהדרין, אדאמרי' בדף צ"ג בדוד כתיב כל אשר יפנה יצליח, שכתב שם מהרש"א שפסוק זה לא נמצא עי"ש. והאמת דבפ' כתיב ישכיל, אך יצליח הוא פי' ישכיל, וגם בזוהר ויקרא דף ו' ע"א, מייתי קרא שא קינה על בתולת ישראל. וכתב שם הרמ"ז אין מקרא זה בכל הנביאים אלא על נשיאי ישראל, וז"ל שאין זה אלא כוונת הפ' ופירושו, ע"ד מ"ש בגמ' שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה עי"ש. וגם בסוכה דף ל"ח ע"ב, גבי שומע כעונה, מביא פסוק את הדברים אשר קרא יאשיהו. ואין הכתוב כן אלא את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה. והמשמעות אחד, ולזה אפשר דנחית רש"י בפירושו שם. וכן בברכות פ"ז דף מ"ח, סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך. שכתבו התוס' בפ' הדר דף ס"ה ע"א ד"ה בצר אל יורה. בשם הירושלמי שהוא כתוב בבן סירא, ונ"ל לפי שהיא כוונת הענין של סיפא דקרא, תכבדך כי תחבקנה, וגם נ"ל דלזה נחית רש"י שם בברכות שכתב סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה, לומר דכוונת הענין היא, ופי' סיפיה דקרא, ולא שרש"י כיוון להגיה ולגרוס כן בגמרא כמו שהגיהו המדפיסים, דלענ"ד ליתא, ותדע שהתוס' שם לא השיגו עליו ולא כתבו כלום, ובעירובין שרש"י כתב גבי בצר אל יורה, שמא בספר בן סירא הוא, עשו חיזוק לדבריו גם מפ' סלסלה וגו'. אך לבבי לא כן יחשוב, כמו שחשב בעל זהרי חמה בריש פ' מקץ, שכתב דיש כמה מקראות שהיה לחכמים הקדמונים גירסא אחרת כמו בפ' בחוקתי, את משפטי תשמרו. ובקרא כתיב מצותי, וכה"ג הרבה מקראות שמביא שם, שהרי תא ס"ת ונחזי, והרב יד מלאכי כללא כייל במקום הנ"ל, גם הוא דלא שייך חילוף גרסאות בתיבות שבפסוקים, אך לא ראה שהרב זהרי חמה כתב איפכא כי לא נשאר על שפתיו, ועיין ריב"ש סי' רפ"ד, ועיין עוד מנחת שי בתהלים סי' פ"ו ע"פ לכו חזו וגו'. ובזה ג"כ ספר אספקלריא המאירה סוף בראשית, והרמ"ז מיישב עי"ש. וגם בפי"ד דזבחים דף קי"ח מייתי תלמודא פ' לו תאנה שילה. כתב רש"י חפשתיו ולא מצאתיו במקרא, אבל מצאתי בספר יהושע ונסב הגבול מזרחה תאנה שילה והיא היא. והתם נמי בדף קי"ט ע"ב דמייתי תלמודא מנוחת הארון מפ' ויהי כנוח הארון. כתב רש"י חפשתיו ולא מצאתיו, ואם אינו בכתובים יש לי מקרא אחר בד"ה קומה ה' אלקי' וגו'. והתוס' כתבו דהוה מצי להביא פסוק דיהושע ג'. והיה כנוח כפות רגלי הכהני' נושאי הארון. א"נ פסוק ויהי בנסוע וגו' ובנוחה וגו' ע"כ. ואיך שיהיה עמו הסליחה מהרב יד מלאכי, לא מחשבותי מחשבותיו שחשב הוא על מ"ש הרמב"ם שנאמר שועת עניים אתה תשמע. דלפי דעתי לשון שנאמר אינו מן ההכרח שלעולם יהיה פסוק, אלא נאמר במקום שנאמר, ובלבד שיהיה בר סמכא, כדאמרי' שנאמר על כתובים של בן סירא, ומי לנו גדול ממסדרי תפלות שלנו, והם סידרו בנוסח שקודם יוצר ספרדי של ש"ק, שועת עניים אתה תשמע וכו', ועליו נ"ל ודאי שכתב הרמב"ם שנאמר, וכן עד"ז נ"ל שיש להבין מ"ש רש"י בפ' בחוקתי, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל. דר"ל מה שאמור ביוצר, והיא מילתא דמתאמרא מאותם שרוח ה' דיבר בם. ואין לומר שרש"י חיבר ב' פסוקים, עושה שלום עם פסוק אחר, אני ה' עושה כל, כמ"ש גבי ונתן הכסף וקם לו. שהרי רש"י כתב ובורא את הכל, והכתוב אומר עושה כל, אלא שלשון מסדרי תפלות נקט ככתבו וכלשונו, ועליו קאמר וכן הוא, ויש לי מקום עיון בזה, במ"ש הזוהר תרומה דף קנ"ה ע"א כפי הגהת הזוהר מוגה, שכתב המ"מ שם, ואין כאן מקומו. ועלה בידינו דמ"ש רמב"ם שנאמר אמ"ש ביוצר ש"ק קאי. ומן התימא שלא זכר שר עם היותו ספרדי הנוסח שלו, וזה נ"ל ברור.
ומאיזה משני הכתובים האמורים בהזכרת ש"ש, למדנו שאיסור הזכרת ש"ש הוא מסוג היראה, וכן אמרי' שם בנדרי' מ"ד וזרחה לכם יראי שמי. אלו בני אדם שיראים להזכיר ש"ש לבטלה, ולעמת זה נראה שאליהו אמר חי ה' אשר עמדתי לפניו, דמאי אשר עמדתי לפניו, אך ר"ל שיראת ה' על פניו. ואעפ"י שמזכיר ש"ש, לא שבקיה לחסידותיה ולדחילו דשמא קדישא, שכן משמעות לשון אשר עמדתי לפניו, כמ"ש רש"י בפ' לו ישמעאל יחיה לפניך. לפניך ביראתך. וכמה הזהירו חכמים על ברכה לבטלה, או ברכה שאינה צריכה, ואמרו ספק ברכות להקל, וגם אני מזהיר אתכם בזה, ומודיעכם שתשגיחו כשאתם מברכים ברכת האילנות בימי ניסן, שלא יהיו אילני סרק שאין מברכים בהם, כמ"ש הלקט ח"ב סי' כ"ח. ובשל ישראל שלא יהיו אילנות של ערלה, שהן איסורי הנאה כמ"ש הרמ"ז בפ' בלק דף קפ"ו ע"ב. ובגמרא אמרי' האי מאן דנפיק ביומי ניסן וראה וכו'. משמע לכאורה שאינו חובה אלא כי איקלע למיחמי מברך, אבל לקושטא נראה דמצוה לצאת ולברך, ויש ללמוד זה ממ"ש כי האי לישנא, היוצא לקראת מלכים מברך, וקייל"ן דמצוה לרוץ לקראת מלכים ולברך. והכא נמי דכוותא, ומכאן סייעתא למ"ש מור"ם בסי' תרע"ז בנר חנוכה, דאמרי' הרואה מברך שתים. דר"ל שחייב לראות, דלא כפר"ח שכתב דהך סברא לאו בר סמכא הוא עי"ש, ונ"ל שיש לה סמוכות ממה שכתבתי, ולפחות אם לא לחובה למצוה, דרמי עליה למיעבד מצוה. והשמרו לכם שלא להשתמש בתגא, בשמות הקדש וההשבעות מאיזו בחינה שיהיו, לא מפיכם ולא ע"י אחרים לגלות ערוה, רצוני לומר לגלות מסתורים, גנב כי יגנוב מנה קבור וכיוצא, כי ישעיה נענש לפי שאמר שם ואיבלע בארזא כמ"ש העיקרים, כי מה בצע – מה ממון לאטרוחי שמייא, ונמצא כתוב מאחד שנגנב לו שה מהעדר, ועשה פעולה לגלות מי שגנבו להוציאו מתחת ידו, וימצאהו אריה עודנו השה בין שיניו, ונפלה אימתו עליו ואמר מי יתן ולא ידעתי ולא אמצאהו, ואחזתו פלצות מפחד פחד שכמוהו, כשה לטבח יובל, והיה כל מבקש באופן זה, רעה זה מבקש, וקשתו זו בתער עריה תעור, תגלה רעתו ותבא בלט להט החרב המתהפכת אליו תשוב, כשה אובד בקש עבדיו שמעי בן גרה חוץ () אדאביד בחיש ולא שבועה ירא, בא וראה מה היה סופו, מצא כדי מיתתו ונאבד מן העולם הזה רחמנא ליצלן, ובפ' חלק דף ק"ו אוי מי יחיה משמו אל, אוי מי שמחיה עצמו בשם אל.