ורוח מבינתי יענני פי׳ אחר טוב ונכון, והוא בהעיר הערות אחרות, הראשונה שכבר כתבתי למה דוקא בסיום ספר איוב הוה אמר הכי, כדרך שמקשי׳ המפרשים אדאמרינן בפ״א ד(סוטה ב, א) "כד פתח ריש לקיש בסוטה הוה אמר הכי, אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו". וגם אני בחידושי למס׳ סוטה כתבתי מה שחנני ה׳ בזה, הא חדא, ותניינא דאמרינן בריש (כתובות ח, ב) "בינוקא דר׳ חייא בר אבא מקרי בני דריש לקיש דספדיה ספדנא, רבים שתו, רבים ישתו, כמשתה הראשונים כך משתה אחרונים, ואמר אביי רבים שתו לימא, רבים ישתו לא לימא, משתה ראשונים לימא, משתה אחרונים לא לימא". ואנן נמי נימא לר׳ מאיר סוף האדם למות לא לימא, שאין פותחין פה וכו׳. ומה״ט כתב עיון יעקב בפ׳ המפלת (נדה כד, ב) בלישנא דאבא שאול "קובר מתים הייתי". שלא אמר קובר מתים אני, דרבים ישתו לא לימא, איברא שכתבתי בחידושי שם דלא מסתבר, ושיותר נראה לומר שאמר הייתי לשעבר ולא עכשיו, שלא היה עוד, ומה גם שקצת קשה על העיון יעקב דנראה סותר אדידיה כמ״ש בפ״ג ד(ברכות יט, א) גבי "אל יפתח אדם פיו לשטן". דרבים שתו לא לימא, מיירי בשעה שמדה״ד מתוחה עליו, ובדוחק יש ליישבו אפילו למדקדק בריש דבריו דמ״מ סיפיה לאו רישיה. אמנם אעיקרא דמילתא דאביי איכא למידק ולמיפרך, שהרי אחז״ל כדאיתא בילקוט, "ואין מקוה (דברי הימים א כט, טו). אין מי שיקוה שלא ימות, כולם מודים ואומרים בפיהם שימותו, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר. יצחק אמר ואברככה לפני ה׳ לפני מותי. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי. אימתי, כשנטה למות" ע״כ. הא קמן שהאבות אמרו בפיהם שימותו ולא חששו לפתיחת פה לשטן. ועוד יש לי לדקדק בדברי רש״י שם שכתב וז״ל, "כמשתה ראשונים הוא" עכ״ל. והוא דיבור קשה ההבנה, וגם לכאורה חוץ למקומו הראוי, שהיה ראוי ליכתב למעלה אמילתיה דספדנא, ולא בפי׳ מילתיה דאביי. ונלע״ד ליישב הכל ולבאר הענין בתכלית, כי מילתיה דאביי רבים ישתו לא לימא, מוסב ההוא ספדנא שאמר כך גבי ההוא ינוקא שמת ילד, והקשה נהי שדרכם של בני אדם למיתה, מ״מ אין דרכם למות ילדים, ובכה״ג איכא פתיחת פה לשטן, אבל לא כן למי שהוא זקן ושבע ימים, שהרי אין מי שיקוה שלא ימות, ובהכי מה מאד יומתק לשון רש״י הנזכר, "כמשתה ראשונים הוא" ע״כ. בא לומר שמה שצווח אביי על דברי הספדן, דאיכא משום פתיחת פה וכו׳. הוי טעמא משום שהשוה מיתת אחרים למיתת אותו הילד קודם זמנו, וכמ״ש כמשתה הראשונים, אע״פ שמשתה הראשוני׳ לשון רבים, כיוון ורימז לאותו התינוק שכמוהו משתה אחרונים, ועל זה דוקא צווח אביי וקרא תגר ואמר, דרבים ישתו ומשתה אחרונים לא לימא, משום פותח פה וכו׳. אבל למיתה בזמנה כולם מודים ואומרים בפיהם שימותו. והיינו שדקדק רש״י לפרש כך על תוכחת אביי ולא על דברי הספדנא, כי שמר את הדבר לבסוף, ונטריה עד הכא על דברי אביי, ללמדנו שעיקר תוכחתו של אביי היא זו, דמשתה הראשונים הוא לימא, ולא לימא שכמוהו משתה אחרונים של אותו ילד.
ובהכי עולה על נכון מדוקדק המדרש הנזכר, שמסיים "אימתי כשנטה למות". כלומר שלא אמרו זה בפיהם אלא בשעתם ובזמנם, בעת שכל א׳ מהם נטה למות והיו בזמן הנטייה והירידה, כצל בנטותו נהלכו. וכבר כתבו התוספות בפ״ק ד(ברכות ז, ב), "דאברהם בן ע׳ שנה היה כשאמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב)". והגם שמן המדרש משמע לכאורה "דאימתי בזמן שנטה למות" קאי איעקב לבד. וכן הבינו הר״ב יפה תואר, מ״מ אפשר דקאי אכל חד וחד, וגם אוכל לפרשו איעקב לבד, ונחית אמאי דאמר "אף יעקב אמר ושכבתי וגו׳". דמ״מ מאי "אף", אלא ה״פ לענ״ד לא מבעיא אברהם ויצחק שלא היו להם אותן השנים שנות שלוה, אלא אף יעקב שחיה י״ז שנים אחרונים חיי שלוה והשקט, כמשאחז״ל על פסוק "ויחי יעקב" (בראשית מז, כח), אעפ״כ אמר שימות, ולא נמנע משום פתיחת פה וכו׳ בעת שלותו. אמנם אימתי היה זה, בסוף ימיו כשנטה למות, שאז אין שום חשש פתיחת פה וכו׳. ולזה נ״ל שרימז בר קפרא לרבי בחידה ששם בפיו של בן אלעשה, בירושלמי פ׳ אלו מגלחין (מועד קטן י, ע״א), "שאול משמים נשקפה הומיה בירכתי ביתה מפחדת כל בעלי כנפים, ראוה נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו וכו׳". ירצה שהנערים ראוה ונחבאו, שאין להם לפתוח פה, אבל ישישים עמדו לקראתה, כי לא יכלו להסתר ממנה, עיין יפ״ת פיסקא ב׳.
ומעתה יוצא לאור מזוקק ומלובן פירוש מאמר דר׳ מאיר (ברכות יז, א), "דכד הוה מסיים ספרא דאיוב דוקא הוה אמר הכי, סוף האדם למות". משום דבסיפיה דאיוב מה כתיב, "וימת איוב זקן ושבע ימים" (איוב מב, יז). וכד מטי להתם דוקא הוה אמר הכי, שאין שום חשש פתיחת פה, וזה ינחמנו, "אשרי אדם שעמלו בתורה וכו׳". ועוד לאלוק מילין בספרי כורסיא דאליהו ובשאר קונטריסי׳ שלי בס״ד.