נתיבות עולם/נתיב כח היצר/ג
בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג:) כל הזובח יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקב"ה בעה"ז ובעה"ב שנאמר זובח תודה יכבדנני יכבדני לא נאמר אלא יכבדנני בעה"ז ובעה"ב. במאמר הזה בא לבאר המעלה לאדם כאשר כופה וגובר על יצרו הרע. וזה שאמר כל הזובח יצרו ומתודה עליו דהיינו שמתודה על חטאו שהלך אחר יצרו. ואמר כאלו כבד את הקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא, והכבוד הזה שנתן אל הש"י שהוא ית' אחד גמור, כי כאשר בעולם יצר הרע שהוא הפך יצר טוב, נראה ח"ו בעולם שיש כאן שתי התחלת האחת לטוב והאחת לרע, וכמו שהיו המינים אומרים שאי אפשר שיהיה התחלה אחת יוצא ממנו הטוב והרע, ולכך אמרו שיש כאן שתי התחלות האחת התחלה לטוב והשני התחלה לרע, לכך כאשר יש בעולם יצר הרע שהוא כנגד יצר הטוב נראה שיש כאן ב' התחלות ח"ו. ולפיכך אמרו בפ"ק דברכות (דף ה.) אמר רבי לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אי אזיל מוטב ואי לא יזכור לו יום המיתה שנא' ודומו סלה. ומה ענין ק"ש לסלק יצר הרע, אבל הפירוש הזה כמו שמבואר למעלה בנתיב התפלה, כי לכך יקרא ק"ש כי השם ית' שהוא אחד מסלק היצר הרע ואם כן לא נשאר רק היצר הטוב, ומורה על שהשי"ת אחד והוא ית' טוב הגמור בודאי, ואדם כמו זה מכבד הקב"ה שהוא אחד לגמרי והוא יתב' הטוב הגמור. אבל כאשר היצר הרע בעולם כאלו ח"ו אין הש"י אחד וגם יש רע בעולם, ולכך כאשר זובח יצרו מכבד הש"י בעולם הזה ובעולם הבא, כי אף שלא יהיה יצר הרע לעוה"ב ולא יהיה הרע הזה, מ"מ דבר זה שמסלק האדם עצמו מן יצר הרע הוא יותר מורה שהוא כולו טוב והכבוד לעה"ב שהוא יתב' אחד, ולכך אמר הזובח יצרו מכבד הש"י בעולם הזה ובעולם הבא:
ובפרק אלו עוברין (פסחים דף נ.) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אטו עד האידנא לאו אחד הוא אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אמי לא כעוה"ז עולם הבא בעוה"ז על שמועה טובה אומר הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר דיין אמת ולעולם הבא הכל טוב ומטיב. ר"ל בודאי הש"י בעולם הזה הוא אחד, רק מפני שיצר הרע בעולם ויצר הרע על ידו הפורעניות בא אל העולם, ולפיכך לא נראה אחדותו כאשר יש רע בעולם כמו שאמרנו. ולפיכך הזובח יצרו ג"כ כאלו כבדו להקב"ה בעה"ז ובעה"ב. ומזה התבאר כמה גדול במדריגה העליונה מי שזובח יצרו ועושה הש"י אחד כאלו מכבד הקב"ה בעה"ז ובעה"ב ששם אחדותו:
ובפרק עושין פסין (עירובין דף כא:) דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ועל פתחינו כל מגדים אלו בחורות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן ל"א שאוגדות פתחיהן לבעליהן. בא לבאר המעלה העליונה אותם אשר מתגברים על יצרם, ואמר שעתידים בחורי ישראל אשר היצה"ר גובר בהם והם גוברים על יצרם, וכן בחורות שיתנו ריח לפני השם ית'. ופירוש ענין הריח הזה כי הריח מורה על שאלו הכובשים יצרם הם החשובים והם בעלי שם של תפארת, כי הדבר שיש לו ריח נודע למרחקים, ובשביל כך מציאותו נודע בעולם הפך מי שאין נחשב לכלום לא נודע כלל בעולם. ואמר שיתנו ריח לפני הקב"ה, כי חשיבותם יהיה נגלה לפני הקב"ה בריח טוב שלהם ולא יהיו מסותרים ממנו ית'. ולא שיהיה דבר זה ענין גשמי רק כמו שאמרנו כי יהיו בעלי שם טוב לפני הש"י, כי כל בעל שם טוב נודע שמו למרחוק לכך נקרא שהוא בעל ריח כי הריח נודע למרחוק, וכדכתיב (קהלת, ז) טוב שם משמן טוב. ודבר זה ראוי אל מי שגובר על יצרו, כי אין גבור אלא מי שכובש יצרו, וכל גבור הוא בעל שם כי הגבור שמו נודע כדכתיב ולו שם בגבורים, כי השם לפי מה שהוא נחשב בריאה בעולם ואינו נחשב שאין בו ממש. ולפיכך הגבור שאינו בריאה שאין בו ממש לפי גבורתו, לכך הוא בעל שם והשם הוא עצמו הריח כמו שאמרנו. ולפיכך אמר כי עתידים בחורי ישראל שיהיו נקראים גבורים ביצרם, ומצד הגבורה ראוי להם השם שאין לומר עליהם שאין בהם ממש, וזהו ענין שיתנו ריח שהריח מורה על התפשטות השם:
בפרק בתרא דפסחים (דף קיג.) ג' הקב"ה מכריז עליהם בעצמו על רווק הדר בעיר ואינו חוטא ועל העני המחזיר אבידה לבעלים ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעא ע"כ. ופי' זה כאשר הקב"ה מכריז עליו בעצמו, מורה זה על יראת חטא הגמור מבלי שיש ספק כי הש"י הוא ברור בעצמו, לכך אמר שהקב"ה מכריז עליו, ר"ל כי יראת חטא שלו הש"י מכריז עליו, ומה שהשם ית' מכריז הוא ברור ואין בו שום ספק כמו שהוא ית' ברור, וכך יראת חטא אשר מכריז עליו ברור עד שאין ספק ביראת חטא שלהם. ויש לך לדעת כי חטא בא בשביל ג' פנים, האחד מצד החסרון, והשני הוא מצד התוספת, והשלישי מצד התנגדות, ודברים אלו מביא את האדם לידי חטא. ולפיכך אמר כי מצד הטבע ראוי שיהיה נמשך העני אחר החטא מפני שהוא חסר ואין לו לאכול, וכאשר הגיע עבירה בסתר לידו שאין שום אדם יודע מזה, ואם אינו חוטא הדבר הזה מורה על יראת חטא לגמרי, והעשיר המעשר פירותיו בצנעא, זה שיש לו תוספת עושר וצריך לתת הרבה מאוד מן עשרו, ואם הוא מעשר פירותיו בצנעא כראוי אז אינו בעל חטא, והג' רווק הדר בעיר ואינו חוטא ביצר הרע המתגבר לאדם ומסית כמו שהתבאר איך יצה"ר הוא המתנגד לאדם ומסית האדם על חטא, וכאשר הוא רווק אין בטבע שיכול לכבוש את יצרו, ובפרט כאשר הוא דר בעיר שיושבי כרכים בעלי הנאה ובעלי תאוה דרים שם יותר מן יושבי כפרים, ולפיכך אם אינו חוטא הוא ירא שמים ברור. ובארנו דבר זה ג"כ פעמים הרבה כי ימצא החטא מצד החסרון ומצד התוספת ומצד התנגדות, ואלו ג' דברים מגיעים עד הש"י כי הם עצם היראה ולפיכך אמר שהקב"ה מכריז עליהם בעצמו:
ובמסכת תמיד (דף לב.) אמרו חכמי הנגב לאלכסנדרוס מוקדן כששאל אותן מה יעשה האדם ויחיה עצמו אמרו לו ימית עצמו מה יעשה האדם וימית עצמו אמרו לו יחיה עצמו ע"כ. ופי' זה כי כאשר הולך אחר יצרו הרע ודבר זה מחיה את גופו כאשר ימלא תאותו, אז באין ספק ימית עצמו, כי שולט בו אז היצר הרע והוא יצר הרע הוא ס"ם הוא מלאך המות. והפך זה מה יעשה האדם ויחיה עצמו ימית עצמו, כאשר אינו רודף אחר תאותיו אז מסלק יצר הרע שהוא מלאך המות. ואין הכונה פה על ענוי לגמרי כי דבר זה אינו שאז אין נפשו בשלימות ג"כ, אבל שאינו בעל תאוה יתירה שכל ענינו נמשך אחר תאוה הגופנית, שדבר זה בודאי מביא לו המיתה. ואפשר לפרש מה שאמרו מה יעשה אדם ויחיה עצמו ימית עצמו בעוה"ז מריבוי התאוות ואז יחיה לעוה"ב, וכן אם מחיה עצמו בעוה"ז בכל תאוותיו אז הוא מת לעוה"ב, כי לא נברא עוה"ב רק למי שאין לו עוה"ז כדאיתא בסוף ברכות (דף סא:). ומכל מקום ברור, כי ההמשך אחר תאוות עוה"ז מביא המיתה כאמרם הקנאה וכו' שדבק בו יצה"ר והוא מלאך המות, והפך זה כי סלוק התאוה הגשמית מביא עליו החיים: