נתיבות עולם/נתיב העבודה/י

<< · נתיבות עולם · נתיב העבודה · י · >>

בפרק אין עומדין (ברכות דף לד.) תנו רבנן אלו ברכות שהאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. אמר ר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרו כ"ג בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה א"ר יצחק בר נחמני לדידי מפרשי ליה מיניה דריב"ל הדיוט כמו שאמר כ"ג כורע תחלת כל ברכה המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו. וטעם ההפרש שיש בין כל אדם והמלך ועוד מה בכך אם ישחה בכל ברכה וברכה וקושיא זאת הקשו התוס'. ויש לך לדעת כי ברכה ראשונה שהיא נקראת ברכת אבות אשר האבות הם השתלשלות העולם, ראוי שיתן הש"י ג"כ צרכו של עולם, וכמו שמסדר את העולם כך הוא ית' מסדר צרכו מה שצריך אליו. לכך קאמר שם אמר ר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד כאן. ומפני מה אמרו שתהיה כיון תפלה באבות ולא שאר ברכות, אבל הפירוש כמו שאמרנו כי בכח הברכה הזאת הוא כל התפלה כי ברכה זאת נזכר שהוא יתברך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, והאבות הם השתלשלות העולם כי הם התחלה לעולם ובכח ההתחלה הוא הכל ובפרט ישראל אשר הם זרע האבות, ולפיכך בברכה זאת האדם קרוב אל השם יתברך ואז הוא לפניו, כי אין האדם כורע לפני המלך ואינו לפני המלך אבל כאשר מתקרב אל המלך כורע לפניו, לפיכך קודם שמזכיר השם שאז הוא קרוב אל השם יש לו לכרוע לפניו ולמסור נפשו אל השם יתברך כי אין נמצא עם השם יתברך שום מציאות והכל אפס זולתו יתברך, כי זה ענין הכריעה שהוא כורע לפניו שמוסר נפשו אליו ומבטל מציאותו אליו. וכשמזכיר השם עצמו יש לו לזקוף, כי מצד השם יתברך קיום כל הנמצאים והוא יתברך זוקף כפופים. ובכריעה זאת שהוא לפני הזכרת השם ובזקיפה שהוא זוקף כאשר מזכיר השם, בו נרמז כי כל הנמצאים הם נמצאים מאתו וממנו קיום שלהם ואצל השם יתברך הם אפס. ולפיכך כאשר בא אל הזכרת שמו יתברך כורע ומוסר נפשו אל השם יתברך כי מציאותו של אדם אינו נחשב אצל השם יתברך, וזוקף כאשר מזכיר שמו מפני כי מן השם יתברך הכל והוא מעמיד וזוקף הכל לכך יש לו לזקוף כאשר מזכיר השם. וכן בסוף אותה ברכה, כי הברכה הזאת היא השתלשלות העולם מן השם יתברך כי האבות הם השתלשלות והתחלת העולם כמו שהתבאר. וכן במודים, וזה כי כשם שברכה ראשונה שהיא אבות הוא השתלשלות המציאות מן השם יתברך, וכן ברכת מודים הוראה על שכל המציאות הוא אליו. ושני דברים הם כי האב הוא סבה לבן ומשתלשל הבן מאתו ואין הבן בשביל זה קנוי לו כמו העבד, אבל העבד הוא קנוי לאדון שלו והעבד בפרט כורע לפני אדוניו שהוא שלו. ואלו שני דברים הם כנגד ב' דברים שאמר הכתוב (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך, כי אביך ר"ל כי מאתו יתברך השתלשלות ישראל כי הוא סבה להם כמו האב שהוא סבה לבן, קנך שקנה ישראל אליו לו לעבדים. ועל זה הוא כל ברכת מודים שאנו נותנים הודאה אל השם יתברך שאנו שלו ואין אנו מצד עצמינו שום דבר רק הכל להשם יתברך, ולפיכך אומר על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, וכל ענין הברכה הזאת היא הודאה ונקראת ברכה הודאה, ומפני כך כמו שהוא קרוב אל השם יתברך מצד השתלשלות שלו כך הוא קרוב אל השם יתברך מצד שהוא אל השם יתברך, ולפיכך גם כן בברכה זאת הכריעה מלפני השם יתברך קודם הזכרת השם וזוקף עצמו כאשר מזכיר השם מן הטעם אשר התבאר, כי מצד שהאדם קרוב אל השי"ת יש לו לכרוע ואין קירוב רק באבות ובהודאה מטעם אשר התבאר. ודע כי יש הפרש שהוא ית' סבה ואב לכל הנמצאים לכל אחד וא' בפני עצמו ולפי' כל א' כורע בפ"ע באבות, אבל מה שהכל הוא אפס ואין זולתו יתברך אין בזה הבדל בין איש לאיש ואינו כמו ההויה שהיא לכל אחד ואחד בפ"ע, ולפיכך כשמגיע שליח צבור למודים הכל ביחד כורעים לפניו, כי מצד הכריעה שהיא כהודאה אין הפרש כלל ולפיכך הכל כורעין עם השליח צבור, והבן הדברים האלו. ואמר כי הכהן גדול כורע בתחלת כל ברכה וברכה, דבר זה ידוע כי יש לכהן גדול דביקות בו יתברך מצד כי יש לו קירוב אל השם יתברך מצד ההתחלה כי הכהן גדול הוא קודם והתחלה אל שאר אדם. לכך כהן גדול נוטל חלק בראש ומברך בראש להקדוש ברוך הוא, שמה יש לך לדעת ולהבין כי הכהן גדול קרוב אל השם יתברך מצד שהוא תחלה וראש, ולפיכך ראש כל ברכה כורע לפניו כי הוא קרוב אליו מצד ההתחלה כמו שאמרנו. והבן זה היטב ממה שאמרו במדרש (ב"ר פמ"ו) אמר רבי ישמעאל אברהם אבינו כהן גדול היה שנאמר נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם וגו', ואברהם היה התחלת הכל שהוא אב הראשון אל הכל, ולפיכך אמר כהן גדול כורע בתחלת כל ברכה וברכה. והמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, כלומר שבכל הברכות הוא כורע ואינו זוקף, כי הפרש בין המלך ובין העם, כי המלך בעם נחשב כמו הכל, ומפני מדריגה זאת המלך קרוב אל השם יתברך בכל ולא תוכל לומר אצל המלך כמו אצל שאר בני אדם שיש להם קירוב אל השם יתברך מצד מה, רק כי מלכות דארעא כעין מלכותא דרקיע ולפיכך הוא קרוב אל השם יתברך בכל, ומיד שהוא בא להתפלל לפני השם יתברך יש לו לכרוע לפניו, כי הכריעה מצד הקירוב הגמור שיש אל האדם אל השם יתברך ומצד אותו הקירוב יש כאן כריעה, ולפיכך המלך בשעה שכורע אינו זוקף, כי המלך מפני שהוא מלך ראוי אליו לבטל חשיבותו לפני השם יתברך שאין מלכותו לפני השם יתברך נחשב לכלום ולכך יהיה תמיד בכריעה, וכל אלו דברים הם דברים הם ברורים מאוד:

ובפ"ק דב"ק (דף טז.) תניא שדרו של אדם לאשר שבע שנים נעשה נחש וה"מ דלא כרע במודים. ודבר זה, כי הנחש היה הולך בקומה זקופה שהיה מלך שבחיות ונטל השם יתברך זקיפה שהיה לו מתחלה מפני כי היה מסית האדם עד שהיה מין וכופר בעיקר לגמרי, כמו שאמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (דף כט.) והיה מסיתו שלא יכרע האדם אל השם יתברך כלל, ולכך כאשר נתקלל הנחש, קללה שלו על גחונך תלך שיהיה בטל זקיפה שלו, ולכך מי שאינו כורע לפני השם יתברך נעשה גם כן שדרו שלו נחש שבטל זקיפתו בשביל זה. ודוקא שדרו שלו מפני כי זקיפת האדם היא בשדרו שלו ולכך שדרו שלו נעשה נחש, שגם הנחש בשביל שהיה מסית האדם שלא יהיה נכנע אל השם יתברך ולא יכרע לפניו נתקלל בשביל זה על גחונך תלך שילך שלא בזקיפה. ויש לך לדעת כי ראוי האדם שיהיה נחש כאשר לא כרע במודים, וזה כי האדם יש לו שייכות אל הנחש, שאם לא היה לאדם שייכות אל הנחש לא התחבר הנחש אל האדם להיות מסית אותו ולא היה בא הנחש על חוה. וראיה לזה שיש לאדם שייכות אל הנחש כי האדם היה מלך על התחתונים, וכן הנחש היה מלך בחיות בתחתונים קודם שנתקלל והיה האדם בלבד הולך בקומה זקופה, וגם הנחש היה הולך בקומה זקופה קודם שנתקלל. וכך אמרו במסכת סוטה (דף ט:) אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי הנחש יהא מלך על כל בהמה וחיה עתה ארור מכל בהמה וחיה אני אמרתי שילך בקומה זקופה על גחונך תלך הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה ולפיכך ואיבה אשית, הרי שהיו דומין עד שהיה רוצה לישא חוה, וד"ז קדם קללה שהנחש יש לו דמיון וקירוב אל האדם והאדם אל הנחש. וכאשר מת האדם שדרתו של אדם נעשה נחש, וכאשר היה האדם חי והוא נחשב מלך בעולם כאשר ידוע ראוי לו הזקיפה, אבל כאשר מת האדם ובטל מלכותו והוא קרוב עתה אל הנחש שבטל מלכותו גם כן, ולפיכך אחר שבע שנים שנתרחק ממדריגה שלו שהיה מלך כאשר היה חי ואז שדרו שלו נעשה נחש. ודוקא שדרו של אדם לפי שהשדרה בפרט יש לו קירוב אל הנחש, כי הדמיון שיש לאדם אל הנחש העיקר הוא השדרה, כי אין דבר שהוא בזקיפה כמו השדרה ובדבר זה היה האדם דומה לנחש, שאין נברא שהלך בזקיפה רק אדם ונחש מפני שהיו שניהם מלכים, ולפיכך כאשר מת אדם ואין ראוי לו עוד הזקיפה נעשה שדרה שלו נחש. וזה כאשר לא כרע במודים, כי ההבדל אשר בין שניהם הוא, כי האדם אף על גב שהוא בקומה זקופה והוא דומה למלך מקבל את השם יתברך עליו לאלוה וכורע לפני מלכו ומבטל מלכותו מפניו, ולפיכך דוקא דלא כרע במודים שאז דומה לנחש שהיה מלך, אבל אם כרע אין כאן דמיון שהרי ביטל מלכותו וזקיפתו אל השם יתברך, וכרע לפניו כעבד לפני אדונו ולא היה לו שום מלכות שיתבטל אחר מותו עד שיהיה נחש, ולפיכך אמר כי חוט השדרה מן האדם אשר הוא זקיפתו של אדם נעשה נחש מצד ההיקש הזה. ויש לך עוד להבין בעמקי החכמה, כי חוט השדרה הוא בין שני צדי האדם לכך החוט הזה בפנים של אדם מאחר שהוא קו ההולך בשוה תוך הצדדין באמצע אשר האמצע נחשב בפנים ומן הפנים מתחייב הנחש שהוא בחוץ כי אי אפשר זה בלא זה עד שחוט השדרה שהוא בפנים קרוב אל הנחש, וכאשר מת האדם ונתבטל צורתו נעשה נחש מחוט השדרה כי הם מתקשרים זה בזה לגמרי, והדברים האלו ידועים לבעלי חכמה. וקאמר ה"מ דלא כרע במודים, אבל אם כרע במודים בזה שכרע במודים מוסר עצמו להשם יתברך כמו שהתבאר מענין מודים, כי בזה שב העלול הוא האדם אל העלה:

וזה אמרם בפרק המפלת (נידה דף ל:) כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה עד כאן. ודבר זה כי לכך נקרא יום המיתה כריעה שהאדם בטל חיותו ושב אל העלה, שהכורע יש לו נפילה על ברכיו ומוסר עצמו אל אשר כורע אליו, וזהו ענין הכריעה במודים. תשבע כל לשון הוא יום הלידה, שהשבועה נקרא קימא וכשיולד האדם והוא מקויים בעולם יש לו שבועה וקיום בו יתברך, והשבועה הזאת והקיום הזה אין כאן מקומו. מכל מקום תדע ותבין כי הכריעה במודים למסור נפשו אל השם יתברך ושב אל העלה במה שהוא עלתו ואז הוא נצול מן הגלגול הזה, כי אף כי יש חבור לאדם אל הנחש יש חלוק והבדל ביניהם בעולם הזה, מצד שהאדם יש לו השבה אל העלה הוא השם יתברך, ובפרט בכריעת מודים שבזה מוסר עצמו אל השם יתברך ובזה הוא נבדל מן הנחש, ודברים אלו עמוקים בסתרי חכמה:

ובפר"ק דברכות (דף יב.) א"ל שמואל לחייא בר רב בר אוריין תא ואומר לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך הכי אמר אבוך כשהוא כורע בברוך כשהוא זוקף זוקף בשם רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי זקיף זקיף כחויא. ביאור זה כי הכריעה הוא מצד השם יתב' אשר לפניו יכרע הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחד כי הוא יתב' אינו גשם אשר פעולתו הוא בזמן כאשר הדבר הוא מצד הש"י, ולפיכך הכריעה שהוא לפני השם יתב' היה בפעם אחד כחיזרא. אבל הזקיפה שהוא זוקף אף כי הפעולה זאת הוא מן השם יתב' שהוא זוקף כפופים, מכל מקום הויה זאת היא אל האדם הוא מקבל ההויה בזמן, ולא בפעם אחד כמו שנברא העולם בזמן, שכל הויה צריך זמן רק הכריעה שאין זה הויה לאדם, כי אדרבא שבזה האדם מבטל עצמו אל הש"י עד שאינו נמצא, ולפיכך ראוי שתהיה הכריעה בלא זמן רק בפעם אחד רק דבר שהוא הויה באדם כי כל הויה היה בזמן, ותראה שכל הויית האדם הוא בזמן ובטול שלו בלא זמן כלל, ודבר זה הוא מבואר. ולכך אמר כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא, ודבר זה מבואר הוא וברור: