נתיבות עולם/נתיב העבודה/יא
ענין הקדיש של יהא שמיה רבא בסמוך. הקדושה שאנו מקדשים את השם יתברך הם שלשה, ביוצר אור ובתפלת שחרית ובתפלת מוסף. והם מחולקים, כי ביוצר אור אין אומרים רק כלם אהובים כלם ברורים וכלם עושים באימה וביראה רצון קוניהם וכלם פותחים וכו', ואין אנו אומרים נקדש, אבל בתפלת שחרית ומנחה אומרים נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ובשבת ויום טוב במוסף אומרים נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש וכו'. אבל שחרית של שבת ושל יום טוב אף על גב שגם יש בקדושה תוספת, מכל מקום התחלת הקדושה שהוא עיקר הקדושה שוה ואנו אומרים נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. ולפיכך אין כאן רק ג' קדושות שנתקנו ביוצר ובשחרית ובמוסף, והם כנגד ג' קדושות שאמר הכתוב (ישעיהו ו, ג) קדוש קדוש קדוש ותרגם יונתן קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. ולפי תרגום יונתן אלו ג' קדושות כנגד ג' עולמות, האחד עולם הזה התחתון, והשני עולם השמים, והשלישי עולם העליון. ותרגום אונקלוס קדיש בשמי מרומא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא וזהו עולם העליון. ומה שתרגם קדיש הראשון בשמי מרומא דבר זה מפני כי יש לתת קדושה הראשונה אל עולם אשר הוא נראה לנו כי השמים נראים לנו, אבל עולם העליון אין נראה לנו. ובקדושה הראשונה תקנו והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו', וזה מפני כי כתיב (יחזקאל א, טו) וארא החיות והנה אצל החיות אופן אחד בארץ וגו', הרי זכר הכתוב ארץ אצל החיות ואצל האופנים. ואף כי בודאי פירשו המפרשים בארץ כמו שמבואר בפירוש שלהם מכל מקום אצל האופנים וחיות הקודש כתיב וראיתי אצל החיות והנה אופן אחד בארץ, ואנשי כנסת הגדולה שירדו לחדרי המרכבה הם הבינו הדבר כמו שראוי להבין והם תקנו ברכה זאת. ומפני שקדושה זאת היא כנגד שהוא יתברך קדיש בארעא, ולפיכך בקדושה זאת זכרו והאופנים וחיות הקודש, כי נראה מן הכתוב כי כחם מתפשט בארץ. ולכך בקדושה ראשונה אין צריך לומר כשם שמקדישים אותו בשמי מרום כי קדושה זאת נגד קדיש בארעא, וא"ל נקדש אותך כשם שמקדישים אותך בארץ, כי אדרבה בארץ עיקר הם ישראל לכן אין לתלות הקדושה בהם. קדושה שניה נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ולכך אנו אומרים נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, קדושה שלישית היא במוסף אומרים נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש המקדישים את שמך בקודש, כי קדושה הזאת הוא כנגד עולם העליון, ולפיכך אמר נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש הם המלאכים, ודבר זה מבואר. ומה שנושא אדם עצמו למעלה בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש, דבר זה מפני כי כל קדושה שהוא ית' נבדל בקדושתו מן התחתונים ואין לו יתברך חבור וצרוף אליהם, לכן האדם ג"כ כאשר יאמר קדוש קדוש קדוש נבדל קצת מן הארץ ומתנשא כלפי מעלה:
ועוד תקנו ובא לציון לתרגם הקדושה כמו שאמרו בסוף סוטה (דף מט.) משחרב ב"ה אמר רבא וכל יום קללתו מרובה משל חברו שנא' בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר הי בקר אילימא בקר דלמחר מי ידע מאי הוה אלא דחליף ואזיל אלא עולם על מה קאי אסידרא דקדושה ויהא שמיה רבא דאגדתא שנא' ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים וגו' הא איכא סדרים תופיע מאופל ע"כ. וביאור זה, כי העוה"ז הוא מקבל מן העולם העליון ודבר זה אין לו ביטול ולא יפול תחת הבטול כלל, ואף כי חרב ב"ה אין בטול אל מדריגה זאת העליונ'. ועל דבר זה קאי עלמא, כי כאשר בטל ב"ה שעל ידו היתה ברכה באה לעולם, אבל עדיין לא בטל דבר זה שעוה"ז מקבל מן עולם העליון, ולפיכך קאמר דקאי על סדרא דקדושה ואמן יהא שמיה רבא דאגדתא, כי עי"ז הברכה באה מעולם העליון לעולם הזה ובזה לא שייך הפסק כלל, ובשניהם אנו אומרים קדיש לעלם ולעלמי עלמיא וכן באמן יהא שמיה רבא אנו אומרים מברך לעלם ולעלמי עלמיא, ולא תמצא זה בשום שבח בעול' רק בשני שבחי' אלו, בעבור כי אלו שני שבחים בפרט משבחים הקב"ה מצד שהוא מברך לעלם ולעמי עלמיא, ועל דבר זה העולם עומד ולא היה הפסק לזה מה שמקבל עוה"ז מן העולם העליון, ומ"מ כיון שבטל ב"ה שעל ידו בא הברכה לעולם והוא היה צנור להביא הברכה כמו שידוע לכך אין הברכה מצויה כ"כ, ומ"מ העולם קיים על זה. ועל זה תקנו אלו ב' שבחים בפרט בלשון ארמי, כי לשון זה אינו לשון מיוחד שאינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים לכל אומה ואומה לשון אחד, וכבר בארנו דבר זה בפ' בעשרה גם בהרבה מקומות, ומפני כי השבח הזה הוא מגיע עד עולם העליון והוא כולל הכל הוא בלתי מיוחד, לכך ראוי שיהיה בלשון שאינו מיוחד ואינו ראוי שיהיה בלשון קודש שהוא מיוחד לישראל שהם קדושים. ובעונינו נתבטלה הקדושה ולכך אין הברכה באה ע"י קדושה שבתפלה שנתבטלה, אבל לשון תרגום שהוא לשון בלתי מיוחד כאשר אומרים בזה הלשון מקבל עוה"ז מן עולם העליון שמאתו הברכה והקיום והבן זה, וכן שאר הלשונות כלם הם מיוחדים חוץ מלשון ארמי, ודברים אלו מופלגים ועמוקים מאד מאד. ויראה מה שאמר יהא שמיה רבה דאגדתא, מפני כי ראוי שבח זה להגדה ביותר מן התפלה, מפני שכאשר באים להתפלל אין אסיפה זו רק להתפלל על צרכו, ועוד כי התפלה היא שייכית ג"כ ביחיד כמו ברבים, ולכך אע"ג דהוי התפלה ברבים אין זאת אסיפה לכבוד הש"י, אבל האסיפה והקבוץ כדי לשמוע הדרשה לדעת חקי ה' ותורתו דבר זה הוא כבוד הש"י. ועוד הרי התורה היא מעולם העליון. וע"י אמן יהא שמיה רבה שאומרים אחריה מביא הברכה מעולם העליון. כלל הדבר כי כאשר היה המקדש בעולם באה ברכה לעולם בשביל ב"ה כמו שאמרנו, ועכשיו שחרב ב"ה אין ברכה באה לעולם, וגם ע"י הקדושות שהם שלשה אין הברכה בא לעולם, רק העולם קיים ע"י אמן יהא שמיה רבה דאגדתא וסדרא דקדושא בהם העולם מקויים שעל ידם הברכה באה מעולם העליון, והבן הדברים האלו כי הם דברים עמוקים:
ובפרק כל כתבי (שבת דף קיט:) אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע שנ' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מאי אמן אל מלך נאמן. פי' בכל כחו כמשמעו, ואין הפירוש בכל כחו היינו בקול רם דא"כ היה לו לומר בקול רם, גם אין פירוש בכל כוונתו דלא אמר בכל כונתו, רק פי' בכל כחו ולא בשפה רפה רק בחתוך שפתים לגמרי. ומפני שאמר שפותחין לו שערי ג"ע, וכל פתיחה הוא דבר שהוא סגור ונעול, ולכך אל דבר זה שיהיו נפתחים לו שערי ג"ע דבר שהוא סגור בודאי כי לדבר זה צריך כח ולפיכך אמר ר"ל כל העונה אמן בכל כחו כי אז נפתח לו דבר שהוא סגור כאשר עשה בכל כחו, וכן מה שאמרו (שם) העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו קורעין לו גזר דינו, זה מפני שצריך קריעה לגזר דין וכל קריעה צריך כח. ומ"ש פותחין לו שערי ג"ע, לפי שהעונה אמן אחר המברך נכנס במעלה עליונה וכמו שיתבאר בסמוך, ולפיכך אמר פותחין לו שערי ג"ע, כלו' שפותחין לו שער חדש. והשכל מחייב זה, כי הברכה אשר מברך האדם אין הברכה מצד הש"י שהוא מאמין בו כי הכל יכול רק שאמר שכך פועל הש"י, אבל העונה אמן שאמר שכך הוא מצד הש"י שהוא מאמין בו יתב' שהוא כל יכול, וכיון שהוא מצד הש"י שהוא מאמין בו לדבר זה אין קץ ותכלית כי אמונתו בו יתב' שהוא כל יכול ואין לו קץ ותכלית. כלל הדבר כי האמונה בו ית' מצד עצמו שמאמין בו, אבל מה שאמר המברך ר"ל שהוא פועל דבר זה בלבד והבן זה מאד. ותבין כי דוקא ג"ע ראוי אל מי שעונה אמן, כי מי שיש לו אמונה חזקה בו ית', הוא כמו יתד תקוע במקום נאמן אשר אין לו שינוי כלל כי זה הוא ענין אמונה בו יתב', ומצד שהוא מאמין בו יתב' הוא תקוע במקום נאמן, ובזה ראוי שיכנס לגן עדן אשר שם ארזי לבנון אשר נטע השם ית' בחוזק ושם יכנס בעל אמנה, כי ראוי שיהיה מקומו ומדריגתו שמה ע"י האמונה כאשר ידוע למשכילים. ועוד ראוי שיפתחו לו שערי ג"ע, כי באמונה ימצא ההנחה שמפני אמונתו הוא בוטח בו יתב', ולכן לא ימצא אצלו צער רק הנחה במה שהוא מאמין בו בכל לבו, וזה שאמרו כל מי שעונה אמן בכל כחו שמאמין בו יתב' בכל לבו אז מתחדש אליו ההנחה ופותחין לו שערי ג"ע אשר בו ימצא האדם נחת רוח ואין צער שם, והארכנו בזה במקום אחר:
ועוד יש לך להבין מלת אמן וההפרש שיש בין מברך ובין העונה אמן, כי העונה אמן צריך אל זה ההבנה והשכל שהוא מאמין דבר זה, ודבר שהוא בלא הבנה אין נקרא זה אמונה רק האמונה היא בלב, ולא כן המברך כי אף שראוי שיהיה לו כונת הלב מ"מ כיון שברך אם לא כיון יצא ג"כ. אבל אם עונה אמן בלא כונה אין זה אמן כלל וכמו שאמרו (ברכות דף מז.) העונה אמן יתומה כו', ואמר לא יזרקנה מפיו בלא כונה ואפי' אם מכוון ג"כ המברך כיון ששייך ברכה אף אם אינו מכוון לכך אמן יותר גדול שזהו אי אפשר רק ע"י אמונה שהיא בלב. ולפיכך שייך כל הדברים באמן שאמרו שפותחין לו שערי ג"ע כי האמונה היא בלב לכך הוא יוצא מן עולם הגשמי ונכנס בעולם הנבדל. ופי' זה ברור ג"כ ולפיכך ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שעונים במקדש ואמן שעונים במדינה קרובים הם זה לזה, כי כבר אמרנו למעלה כי מה שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו השם הוא שכלי כמו שהתבאר למעלה, וכן הוא עניין אמן כי האמונה מה שהוא מאמין בלבו דברי המברך, וההפרש שביניהם אין להאריך עוד במקום זה, ודברים אלו מופלגים בחכמה בסוד אמן. ואמר מאי אמן אל מלך נאמן, מאי שפירש מלת אמן יותר, מפני שאמרנו כי העונה אמן הוא מצד שמאמין ולכך הוא יותר מן המברך, ומפרש כי דבר זה מורה מלת אמן שהוא מתעלה אל המדריגה היותר עליונה. ולפיכך האל"ף בשם אל מורה על שהוא ית' התחלה, ולכך כתיב (ישעיהו מד, ו) אני ראשון ואני אחרון ולפני לא נוצר אל, כי אל שם הקדוש הזה מורה שהוא ית' ראשון והתחלת המציאות כמו שבארנו במקום אחר, והמ"ם שבמלת אמן מורה על שהוא מלך כי אחר שנמצאו מאתו הוא מלך אל הנמצאים, ולזה ראוי אות המ"ם שהיא באמצע אלפ"א בית"א כי כן מקום המלך שהוא באמצע כמו שתמצא בכל מקום וכתיב (במדבר ב, יז) ונסע אוהל מועד בתוך המחנות, גם המ"ם אות ראשון של מלך, והנו"ן מורה על הנאמנות כי אין לו יתב' שנוי ונאמנות שלו בלתי סוף וזה מורה המשך הנו"ן הפשוטה, שכבר התבאר כי זהו ענין הנאמנות שהוא משוך ואין לו הפסק, וכמו שאמרנו שצריך בשביל כך למשוך מלת אמן כי הנאמנות הוא משוך ואין לו הפסק וזה מורה ג"כ המשך הנו"ן כמו שהתבאר, ומורה זה כי הוא יתב' נצחי, הנה מלת אמן בכל ג' אותיות מורה על אמונתו ושאין לו שנוי, כי האל"ף מורה התחלה שהוא ית' ראשון והתחלת הכל וממנו נתהוו ונמצאו כל הנבראים, וכאשר נמצאו כל הנבראים ממנו לכן הוא יתב' מלך עליהם והמשך הנו"ן פשוטה מורה הנצחיות שהיא יתב' אחרון. הנה כל ג' אותיות אמן מורים כי אין לו שנוי ואין לו הפסק וכי הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין מלך מנהיג לכל בריותיו והבן זה. ועוד כי הפשיטות כנו"ן פשוטה מורה על שהוא נצחי, כי מפני שהוא ית' פשוט בתכלית הפשיטות זה מורה שהוא נצחי, וכן פירשו בפרק הבונה (שבת דף קד.) נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט, ופירש"י ז"ל אדם כשר צריך להיות כפוף וסופו פשוט וזקוף. ולי נראה שהנאמנים הם שנים יש נאמן שהוא כפוף שלבו נשבר בקרבו, ויש נאמן פשוט ר"ל שלבו פשוט, ונאמן כפוף הוא העובד מיראה ופחד אלקים נגד עיניו, ויש נאמן שלבו פשוט והוא עובד מאהבה. ודבר זה דומה למה שאמרו בר"ה (דף כו:) גבי שופר כפוף דכל דכייף לביה עדיף שופר פשוט דכל דפשיט לביה בתפלה יותר עדיף, ושם בודאי פי' כפוף שהוא בעל יראה והפשוט הוא שעובד מאהבה, וה"נ פירושו בנאמן כפוף ונאמן פשוט, וכן הנו"ן פשוטה מורה על שהוא פשוט בלי שנוי:
ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז.) תניא אין עונין אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא יזרקנה מפיו בן עזאי אומר חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו יתומה יהיו בניו יתומים קצרה יתקצרו ימיו ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו ובלבד שלא יאריך יותר מדאי. ר"ל כי יש אמונה שהוא מאמין באמונה שלימה וחזקה, ויש אמונה בחסרון, וכאשר עונה אמן קטופה או חטופה מורה על חוסר אמונה ובלתי שלימה, ולפיכך אמר בן עזאי כל מי שעונה כו' הכל מדה כנגד מדה רק צריך שיאריך באמן שאריכתו מורה על אמונה שלימה לגמרי בתכלית שהוא מאמין בכל לבו. ואמר מאריכין לו ימיו, כי זהו ענין אמונה שהוא כמו יתד נאמן תקוע בלי שנוי רק עומד באמונתו, וכשהוא מאריך בה מורה על אמונה שלימה בלי חסרון לפיכך מאריכין לו ימיו ושנותיו עד שיהיה שתול כעץ על פלגי מים, וכל הרוחות בעולם לא יזיזו אותו ממקומו כמו שהוא נאמן ואינו זז מאמונתו. ואמרו (ברכות דף מה:) העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה בור, כי העונה אמן הוא יותר עליון כמו שאמרנו, ודבר זה לא שייך רק כאשר עונה על ברכת אחר שבא להוסיף עליו אבל הוא עצמו אין שייך בו תוספת כלל. ומה שכאשר הוא סוף ברכות יש לומר אמן אחר ברכת עצמו, כי הסוף הוא נבדל מן הדבר עצמו במה שהוא סוף. וכמו שיש לומר אמן אחר ברכה ששמע מאחר כי השומע הוא נבדל מן האומר לכך הוא מוסיף על ברכת המברך ויכול לומר אמן, כך יש לענות אמן על סוף ברכה שלו מפני שהסוף הוא בפני עצמו. ומזה תבין מה שאמר כאן אין עונין אמן חטופה, פי' חטופה שמחטף הנקודות כאשר לא יקרא המ"ם בצר"י כי צריך להמשיך הצר"י ביותר, וכן הקמ"ץ שתחת האל"ף. אמן קטופה פי' שאינו גומר המלה עד שלא נשמע הנו"ן. אמן יתומה שלא שמע הברכה, ולא יזרקנה מפיו פי' שלא בכונה. וכל הדברים האלו כאשר אמרנו, כי ענין אמן הוא שמקבל ומאמין בחוזק ולכך אין לו לקצר ולחטף המלה, כי האמונה בו ית' מגיע עד אין סוף והמקצר הוא מקצר במקום שראוי להאריך, והמקטף הוא מקטף במקום שאין קטוף. ומכ"ש שאין עונין אמן יתומה שהרי כל ענין אמן שמקבל הברכה שאמר ומאמין שהוא כך, וזהו שהוא יותר מן המברך, אבל אם לא שמע הברכה אין כאן קבלה ומכ"ש שאם זרקה מפיו בלא כונה שכל ענין אמן שצריך כונה שהוא מאמין בו ית'. ואמר ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי ר"ל כי אם יאריך בה יותר מדאי כאלו רוצה להאריך כפי אשר ראוי למדריגת ומעלת אמן וזה אי אפשר, אבל יאריך בה להורות על האריכות בלבד שיש אריכות במדריגה זאת, ולא ירמוז רק שאריכות במלת אמן, אמנם העיקר כי האריכות יש בו זמן, ובמלת אמן מגיע למדריגה שאינה תחת הזמן הוא עולם העליון כמו שהתבאר למעלה, ולכך אל יאריך יותר מדאי שזה מורה על זמן, וזה נכון ג"כ כאשר תבין:
ובפרק כל כתבי (שבת דף קיט:) אמר ר' יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו קורעין לו גזר דינו כו'. לא אמרו העונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד או האומר ברכו או קדושה רק העונה אמן יהא שמיה רבה. וזה שכבר אמרנו כי ברכה זאת מגיע עד עולם העליון שהוא נקרא עוה"ב, וזה מבואר במה שבברכה זאת נאמר בה לעלם ועלמי עלמיא, זכרו ג' עולמות כמו שתרגם יונתן קדיש בשמי מרומא וכו' קדיש על ארעא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, והוא נאמר על עוה"ב שהוא עולם העליון ולפיכך תקנו לשון יהא שמיה רבה מברך ביו"ד מפני שהוא נאמר על עוה"ב שהוא לעתיד, גם היו"ד הוא יסוד עוה"ב כי ביה ה' צור עולמים ולכך אמרו (מכילתא בשלח ט"ו) אז שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה. וכן בפ"ק דברכות (דף ג.) אמר שם ולא עוד אלא כל שעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים אמן יהא שמיה רבה הקב"ה מנענע בראשו ואמר אשרי המלך שמקלסין בביתו כך, ומה ענין השבח הזה מכל שאר שבחים, אבל ביאור זה כי שבח זה בפרט הוא על כל השבחים שמגיעים בו ישראל עד עולם העליון ולכך אומרים יהא שמיה רבה מברך וכו':
במדרש (ילקוט משלי תתקנא) ברוב עם הדרת מלך אמר רבי חמא בר חנינא להגיד שבחו וגדלו של הקב"ה אע"פ שיש לו אלפי אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי שרת שישרתוהו וישבחוהו אינו רוצה אלא בשבחן של ישראל שנא' ברוב עם הדרת מלך אין עם אלא ישראל שנא' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כו' ואמר ר' ישמעאל באותה שעה ששומעין אגדה מפי חכם ואח"כ עונין יהא שמיה רבה מברך באותה שעה הקב"ה שמח ואמר למלאכי שרת באו וראו עם זו שיצרתי לי במה הן משבחין אותי באותה שעה מלבישים הקב"ה הוד והדר לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך כו' ובאפם לאום מתחת רזון אם הפסיקו עצמם מדברי תורה אף אני אפסיק מהם ראיות של תורה. ר"ל כי המלאכים אינן יכולים לשבח באמן יהא שמיה רבה, רק ישראל אשר מעלתם מגיע עד עוה"ב הוא עולם העליון, ובעוה"ב מעלת ישראל על המלאכים. ובמדרש (תנחומא בלק) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ראתה עיני בלעם שישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו ומבררים כל פרשה ופרשה למה וכן הוא אומר כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה (ואתננה) לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ומלאכי השרת שואלים מה הורה לכם הקב"ה לפי שאינם יכולים לכנוס למחיצתם שנא' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ע"כ. ולפיכך הש"י מקבץ המלאכים ואמר ראו שבח זה שמשבחים אותי בעולמי, אשר שבח זה מגיע אל מדריגה ומעלה אשר אי אפשר להגיע שם המלאכים. ויפה אמרו המפרשים שלכך תקנו השבח הזה בלשון ארמי שלא יקנאו בנו המלאכים שאנו משבחים שבח כזה שהמלאכים אינם יודעים לשון ארמי. אבל בודאי אין הפי' שלכך אומרים אותו בלשון ארמי שלא יקנאו בנו המלאכים שאין קנאה במלאכים, רק מפני שהשבח הזה מגיע למדריגה עליונה שאין מגיע שם מדריגת המלאכים, יש לומר אותו בלשון שאין שייך למלאכים. וכבר התבאר בפרק בעשרה שכל אשר אינו שייך למלאכים תקנו אותו בלשון ארמי שהוא הלשון שאינו שייך למלאכים, לכך י"ל מה שאמר שלא יקנאו בנו המלאכים, ר"ל שאם היה השבח נאמר בלשון הקודש היה קנאה אחר שגם המלאכים מספרים בלשון הקודש ויהיה לישראל שבח אשר אינו למלאכים, אבל כאשר השבח נאמר בלשון ארמי כמו שאין למלאכים לשון ארמי כך אפשר שיהיה לישראל שבח שאין למלאכים, והבן זה ואין להאריך כאן, וכבר התבאר דבר זה בסדר קדושה. לכן מה שאמרו בשבח זה יהא שמיה רבה אין צריך לפרש השם שיהא רבה, רק מפני כי שבח זה מצד עולם העליון, לכך יש לומר יהא שמיה רבה שהוא תרגום של הגדול כאילו אמר שם הגדול. וזה שאמר כאן שקורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ופי' זה אף אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה דהיינו כל עולמו של אדם שהוא שבעים שנה ונגזר גזירה עליו שיהיה עני כל ימי עולמו או מה שנגזר עליו, מ"מ כיון שהשבח הזה הוא עד עולם העליון ומבי' הברכה מעולם העליון וכמו שהתבאר בסדר קדושה, דבר זה מבטל ממנו גזר דין של עולם התחתון ודבר זה מבואר. ומזה תבין כי תקנו ביתברך ח' שבחים יתברך וישתבח וכו', כי השבח הזה הוא מגיע למעלה מן עולם הזה, כי עולם הזה עד שבעה ימי בראשית אבל השבח הזה מגיע למעלה מן עוה"ז, וכן אמן יהא שמיה וכו' יש בו ח' תיבות בשביל זה ולכך קורע גזר דין של שבעים שנה כי ע' נכלל בשבעה, ועוד יתבאר בסמוך שבח זה. ואמר עוד אפילו יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו, כי שם מסולק הכל אף המלאכים ונשגב שמו ית' לבדו, ולכך אף אם חטא בדבר ע"ז ונתן כחו אל כחות החיצונות מסלקין ממנו שמץ ע"ז ודבר זה מבואר. ומה שאמר בכל כחו, כבר פרשנו שצריך להראות כח שיתגבר הנשמה שבאדם שבו משבח להקב"ה על גופו החמרי ובזה אפשר שיתדבק במדריגה העליונה הנבדלת ומבטל הגזירה, ודבר זה בארנו למעלה, מ"מ אין צריך קול רם רק שיוציא בחיתוך הפה לגמרי לאפוקי בשפה רפה ודבר זה ענין מופלג ואין להאריך יותר: