דבר שאינו ברשותו עש"ך ס"ק א' רימז לתשובת הראנ"ח סי' ס"ו ושם מבואר דאפי' מחייב עצמו לקנות דבר ידוע שאינו ברשותו ואינו מצוי בשוק דלא חל החיוב ואין עליו חיוב לקנותו ולא מהני חיוב בדשלב"ל רק כשמחייב עצמו למכור אותו לכשיקחנה ואם חייב עצמו הקנס כשלא יעמיד לו אותו הדבר יש בו משום אסמכתא ואם הוא באופן המועיל המבואר בסי' ר"ז לסלק אסמכתא לו מ"מ אם א"א לקנות אותו הדבר כ"א ביותר משוויין הוי אנוס ופטור וקיימתי זה מסברא דנפשאי לעיל בסי' ס' ועכשיו בבוא לידי ספר הראנ"ח ונהניתי. עוד מבואר שם דאם התחייב עצמו בקנס באם לא יעשה טצדקאות שימכור לו ומת היורשין פטורין ע"ש עוד רימז הש"ך לתשובת רמ"א דמבואר שם באחד שקיבל ק"מ על פשרנים והפשרנים כתבו בהפשרה שפ' יירש יותר מחלקו אפי' לר"ת דמהני באומר שדה זו מ"מ כיון שאמרו הפשרנים בלשון ירושה אין בדבריהם כלום דהוי מתנה עמ"ש בתורה ע"ש ולענין הפקר אי יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כתב הב"ח בתשובה קכ"ד דיכול להפקיר אף כשאינו ברשותו דהפקר מטעם נדר וכמו דנדר מהני ה"נ מהני הפקר ובקצה"ח תמה עליו ניחא דב"ק דף ס"ט גבי צנועין ור"ד אמרו דבר אחד אלמא דא"י להפקיר דבר שא"ב למאן דס"ל דאין אדם מקדיש ע"ש ולפי ענ"ד לא קשה מידי דודאי מודה הב"ח דבזמן שהדבר הוא אינו ברשותו אין ההפקר חל דהא כתב זה לענין ביטול חמץ כשמבטלו כשיתחמץ וכשהוא כבר חמץ ודאי דמודה הב"ח דאין הביטול מועיל דש"ס ערוכה היא דבתר איסורי' אין בידו לבטל ולכך בהא דב"ק ג"כ אינו מועיל הפקר כשהוא כבר ביד הגזלן והב"ח לא כתב כן רק לענין אי מבטל התבואה לכשיתחמץ שלא יעבור על בל יראה דחמץ אינו ברשותו ורחמנא אוקמי ברשותו וכיון דמהני הגילוי דעת קודם פסח לומר שאינו רוצה במה שזיכה לו רחמנא החמץ בפסח ה"נ מהני כשאומר קודם שנתחמץ איני רוצה במה שזיכני רחמנא בהחמץ כשיתחמץ להעמידו ברשותי דמה לי קודם פסח או קודם שיתחמץ ואפילו קודם שהיה התבואה שנתחמץ תחת ידו יכול לומר כן כיון שהוא קודם שהעמידו רחמנא ברשותו ומביא ראיה ברורה לזה דכמו שיכול לומר אי אפשי בו קודם שהגיע המתנה לידו מהני לבטל המתנה ה"נ יכול לומר כן קודם שזיכהו רחמנא לבטל הזכות שזיכה לו רחמנא ושוב לא קשה כלל מה שהקשה הקצה"ח שם דדוקא במסלק עצמו מדבר שיבוא אח"כ ממילא לרשותו לא מהני בדשלב"ל או שא"כ כגון שמסלק עצמו מירושת אביו שירושה הוא ממילא וכן במפקיר פירות שיבואו מדקל שלו אבל לומר אי אפשי לזכות במתנה שיזכה לי האחר ודאי דיכול לומר וכן בחמץ שרחמנא נתנה רשות לומר לא ניחא לי במה דאוקי רחמנא ברשותי כמו כן יכול לומר קודם לכן לא ניחא שיעמידנו רחמנא ברשותי כשיבוא לעולם:

שדה זו נלפענ"ד דאפי' לדיעה זו הוא דוקא באם אין יורש אלא הוא אבל אם יש הרבה אחים אף שנפל לחלקו השדה זו שמכר מ"מ לא קנה הלוקח דלא מיבעיא אם הגיע שדה זו שמכר לחלקו ע"י עילוי דמים דמי ממש לשדה זו לכשאקחנה קנוי לך אלא אפי' נפל לחלקו עפ"י גורל מ"מ כיון דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן דמי לשדה זו שאקחנה וראיה לזה מסי' קנ"ד סעיף י"ז בהתנה שבאם חלקו יפול אצל ראובן דלא יוכל למחות בו דאין תנאי זה כלום מטעם זה דאחין שחלקו לקוחות הן כמבואר בטור שם ע"ש. ואין להקשות מהא דב"ב דף קנ"ט בהא דשלחו מתם בכור שמכר חלק בכורה לשיטת ר"ת דמפרש בשדה זו ובכור כיון דאית ליה אחים לשדה זו שאקחנה דמיא כנ"ל נראה דלא קשה כלל דיש לומר דמיירי שמכר חלק בכורתו לאחיו דא"צ חלוקה ומ"מ לא דמי לשדה סתם דדוקא בשדה סתם שאין הלוקח יודע איזה שדה יתן לו אבל כשמכר חלק בכורה לאחיו שאין להמוכר ברירה ליתן לו זו אי זו לשדה זו דמיא והנה הפני יהושוע הקשה לשיטה זו דר"ת דהא אשה כשדה זו דומיא וקי"ל כרבנן דר"א במקדש אשה לאחר שימות בעלך דדמי לשדה זו שאירש מאבא ולפענ"ד נראה דלא קשה דהא בנדרים דף ל' אמרינן דיכול להקדיש אחר שיפדה מ"מ בפדאן אחרים אין יכול להקדיש וקאמר התם בנותן שתי פרוטות לאשה בחדא תתקדש מעכשיו ובחדא לאחר שאגרשך דאינה מקודשת דאשה כפדאן אחרים דמיא והקשה הר"ן דאדרבא כפדאן הוא דמיא דהא אשה מקדשת עצמה לאחר שתבוא לרשותה ותירץ דאם האשה היה מצי מקדשת עצמה להאיש וכו' אלא כיון שהתירה אמרה כי יקח ולא כי תקח לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל וכו' אלא שמשוי עצמה כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי הבעל כפדאן אחרים דמיא דבקידושין הראשונים היתה ברשותו וכשמגרש' יצאה מרשותו ולפ"ז בנדון דידן נמי דהא שם בנדרים גבי הבעל בידו לגרשה וכל שבידו לאו דשלב"ל הוא ומ"מ כשמקדשה אחר גירושין אינה מקודשת מטעם דדמי לפדאן אחרים והיינו מטעם דעכשיו אינה יכולה לעשות עצמה כהפקר ואחר הגט אימר לא תתרצה האשה לעשות עצמה אח"כ כהפקר שיקדשנה הבעל כמ"ש רש"י בקידושין דף ס"ב ד"ה בידו לקדשה דשמא לא תתרצה א"כ מכ"ש כאן דבשלמא בשדה זו שאירש לא חשיב דשלב"ל משום דירושה היא ממילא והוי כאלו הוא בידו יכול להקנות לאחר ועוד דדמי למ"ש הר"ן בר"פ הכותב דכיון דכל שעה ראוי ליירש הוי כאלו בא לידו יכול להקנות משא"כ אשה כיון דאין אנו דנין מצדה רק מצד הבעל הוי כמקדש אחר שימות בעלך ותעשה עצמה כדבר של הפקר יקדשנה א"כ נהי דמיתה הוא ממילא מ"מ עשותה עצמה כדבר של הפקר אינה ממילא ומש"ה אינה מקודשת ולענין אי יכול לחזור בו לר"ת בשדה זו שאירש מאבא קודם שמת אביו כשאמר מעכשיו נלפענ"ד דא"י לחזור בו דלא מיבעיא לדעת הרשב"א והרמב"ן בקידושין דף ס"ג דס"ל דלר"מ במקנה דבשלב"ל כשאמר מעכשיו דא"י לחזור בו ודאי דמכ"ש בכה"ג דקני אף לרבנן דא"י לחזור בו ועוד נלפע"ד דאפי' מאן דס"ל בדשלב"ל דיכול לחזור בו אפי' במעכשיו לר"מ מ"מ בשדה זו שאירש מאבא דיכול להקנות אפי' לרבנן דחשיב כדשלב"ל ודאי דאין לחזור בו וכן מוכח מהראיה שהביא ר"ת לסברא זו מהא דבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו דבן הבן מוציא מיד הלקוחות מטעם דמצי אמר מאבוה דאבא ומזה מוכיח ר"ת דבלאו ה"ט קני ולא חשיב דשלב"ל ע"ש בב"י סי' זה שהביאו ואי נאמר דיכול לחזור בו א"כ ע"כ שאין הקנין נגמר עד הזמן ולפ"ז ודאי דבעינן ג"כ שיהיה הקנין קיים בשעת גמר הקנין דהא בהא תליא כמ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דף ס"ג ומכ"ש דבעינן שיהיה המקנה קיים דאפי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס לא מהני אפי' לר"מ וכ"כ האו"ת בסי' ס' לענין המתחייב עצמו בדשלב"ל דיכול לחזור בו אם מת המתחייב דבטל החיוב ושם בב"ב מיירי במת הבן קודם אביו וא"כ כשמת אביו אח"כ המקנה כבר מת בשעת גמר הקנין אלא ודאי דלר"ת בשדה זו שאירש מאבא כיון דחשיב דבשב"ל מהני תיכף עכשיו הקנין:

וא"צ להחזיר הדמים עסמ"ע סק"ז דמיירי שנתעכלו המעות כו' ועיין ט"ז בהג"ה שם דה"ל מלוה ע"פ דגובה מהיורשים ע"ש ולפענ"ד אין לזה שייכות לומר שהוא מלוה של הזקן שמת כיון שהוציאו המעות אחר מותו לקבורה דאין חיוב למת אלא הטעם כיון דהוא אומר מאבוה דאבא קאתינא והוא יורשו והיורש שייך בקבורת המוריש ומלוה דידיה הוא דכיון דהבן מכר מה שאירש מאבא והמקח בטל ונשארו הדמים של לוקח ונמצ' שנלקח מעות הלוקח לצורך הקבורה שהבן חייב בה ומלוה דידיה הוא:

וע"ל סי' ס' עסמ"ע ס"ק י"ב עד משא"כ כאן דמיירי בידוע וכו' כוונתו לחלק דשם מיירי שכתב בלשון עבר נתתי שהוא לשון הודאה אבל הכא מיירי שאומר בלשון הוה אני נותן מקרקע ואגבו מטלטלים שאינו לשון הודאה רק לשון קנין צריך להביא ראיה ועמ"ש בסי' ס' בשם תשובת הרמ"א דנתתי שתי לשונות משמע ותולין דהוא לשון הודאה ע"ש ובל"ז אין פי' לדברי הסמ"ע דמה הפרש יש בין שידוע שהקנה לו באגב כמו בכאן או בק"ס כמו בסי' ס':

מי שהיה לו פקדון עש"ך ס"ק ה' שמביא מחלוקת הפוסקים אי יכול להקדיש כשיש לו משכון ביד חבירו המותר שעל חובו ומסיים דבמכירה יש לומר דלכ"ע יכול למכור ומסיים בצ"ע ולא כתב טעם החילוק שבין הקדש למכירה והנה הא שיכול למכור תוך זמן השכירות מבואר בסי' שי"ב סעיף א' ע"ש (ותיבת ולמכור בהי"ח שהביא הש"ך הוא ט"ס דלא מצינו מחלוקת בי"ד רק לענין הקדש ולפענ"ד נראה החילוק פשוט דהנה הא שכתב הש"ך די"א דאפילו המותר א"י להקדיש ע"כ אין הכוונה שגם המקדיש יכול לחזור בו מההקדש שאין ההקדש חל כלל דהא בעצמו כתב בי"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ד להרשב"א ור"ן דס"ל דא"י להקדיש בין בשכירות בין במשכונא אפי' שוה יותר על חובו והש"ך מסכים שם עמהם ומביא ראיה לזה מהירושלמי ולפי פירושו בהירושלמי שם כתב וז"ל דאם השוכר הקדים דמים דר בו חנם ואם לא הקדים שכרו מעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שא"י להקדישו להפקיע שיעבודו דהשוכר וכו' עד וכיון שהקדים גוף הבית גם השכירות בכלל אלמא דההקדש קיים נגד במקדיש וכן הביא שם בשם הריב"ש וז"ל דאין הדר בו במעילה לאחר ההקדש אלא לאחר זמן השכירות מוכח דלאחר זמן השכירות חל ההקדש רק נגד השוכר לא חל ההקדש והא דאמר בערכין הדר בו במעיל' קאי מיירי בהשכיר בית סתם או ביש לו תפיסת יד ע"ש בש"ך והכוונה בהא דא"י להקדש אפילו מה שיותר על חובו דמיירי במשכון בנכייתא ואם יהיה הקדש מה שיותר על חובו יהיה אסור לדור בו דבמעיל' קאי מטעם דההקדש שותף בו כמ"ש התוספות בערכין דף ך"א ולכך אין ההקדש חל כלל נגד המשכון ובכדי שלא יופקע שיעבוד של המלוה או השוכר אבל נגד המקדיש חל ההקדש ולפ"ז במכירה דאף כשהוא רק שותף יכול לדור בו ודאי דחל המכירה דבחלות המכירה לא נפקע דירת השוכר והמלוה עד הזמן וגדול' מזה אני אומר דאפי' להשכירו לאחר יכול אפי' בתוך זמן השכירות של ראשון כמ"ש הש"ך בסי' שי"ב סק"ג ואין המשכיר יכול לחזור בו אפילו קודם כלות זמן השכירות של ראשון דלא מיבעיא לשיטת ר"ת דס"ל בשדה זו שאירש דקנה וא"י לחזור כמש"ל מטעם דירושה ממילא ומכ"ש במחוסר זמן דהזמן ממילא קאתי אלא אפילו להחולקין וס"ל דבמה שאירש מאבא לא קני מ"מ במחוסר זמן ודאי קנה דהא בכתובות דף נ"ט בשדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים פלפולא דהש"ס הוא משום דמחוסר פדיון אבל משום מחוסר זמן לאו כלום הוא תדע דהא הזמן אין בידו לקרבו אלא ודאי דמחוסר זמן לא חשיב מחוסר כלל וכן כתב המשנה למלך בפ"ד מה' אישות ובודאי דעדיף מדבר המצוי לקנות דמהני ביה קנין אף שאינו בידו כמבואר בסמ"ע סי' ר"ט דמה לי שמצוי לקנות אחר שעה או אחר שנה ומכ"ש הכא דאחר הזמן ודאי דיהי' בידו ודאי דהוי קנין גמור כשאמר מעכשיו. אמנם נראה דאפילו במחוסר זמן בעינן דוקא שיברר מקחו ויאמר שדה זו כמו בשדה זו שאירש מאבא דבעינן דוקא שיברר מקחו ויאמר שדה זו וראיה לזה מהא שכתב הטור בסי' שי"ב בשם הרמ"ה וז"ל ומיהו אם היה למשכיר בית אחר שלא היה משועבד בשעת שכירות לאדם אחר חל הקנין דמשמע שאם היה מושכר לאדם אחר לא חל הקנין דשם מיירי בבית סתם דלא מברר מקחו ומש"ה אף דהזמן ממילא קאתי לא חל הקנין ואין להוכיח ולומר דלא מהני להשכיר בתוך משך זמן השכירות של האחר מהא שכתב הטור בסי' זה וז"ל בכותב לבנו מהיום ולאח"מ שהבן א"י למכור הפירות אף לאחר מיתת האב רק במהיום ולאחר מיתה פי' וכו' ע"ש וע"כ כוונת הטור בפירושו דצריך להקנות כל הגוף מהיום ולא סגי כשימכור הבן גוף לפירות לאחר מיתה דאלת"ה מה בא הטור למעט דהא לעולם א"א למכור פירות רק כשמוכר גוף לפירות וע"כ בא הטור למעט שאפילו גוף לפירות א"י הבן למכור לאח"מ כיון דגוף לפירות הוא של האב עכשיו א"כ ה"ה בשכירות אין יכול להשכיר גוף לפירות כיון שכבר מושכר לראשון גוף לפירות די"ל דשאני התם דלא תליא בזמן גרידא רק במיתת האב ונגד גוף לפירות לא הוי כירושה דממילא דנראה ודאי באם מכר גוף ופירות לאחר מיתה דנהי דהמקח קיים מ"מ אם מת הבן ואח"כ מת האב המקח בטל בודאי דהא דפליג ר"נ וס"ל דהמקח קיים הוא מטעם דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ הא כתבו התוספות ביבמות ר"פ החולץ דהיינו דאין הק"פ מבטל לקנין הגוף וזה שייך כשמוכר כל הגוף דאחר כך כשמת האב אחר מיתת הבן זוכה הלוקח בהפירות מכח שזוכה בהגוף ממילא זוכה בהפירות שעל הגוף כשנתבטל מי שיש לו זכות בהפירות נשאר זכות הפירות לבעל הגוף משא"כ כשלא מכר רק הפירות והגוף נשאר ליורשי הבן זוכה הבן גם בהפירות ממילא ואין הלוקח יכול לזכות בהפירות לאחר מיתת הבן ולכך הצריך הטור למכור כל הגוף כדי שלא יתבטל המכר כשימות הבן קודם לאב: (ונלפענ"ד) דאפילו השכיר לו סתם בתוך משך זמן שכירות הראשון גם כן כאומר מעכשיו דמי דדוקא באמר קני לאחר למ"ה או אל תקנו אלא לאחר ל' שתלה הקנין באחר ל' סתם לאו במעכשיו דמי אבל כשאמר סתם ואפשר להקנין לחול עכשיו סתם גם כן כאומר מעכשיו דמי וראיה לזה מהא שכתב הר"ן בנדרים דף מ"ח ע"ב וז"ל הוי ס"ד דר"נ דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צ"מ ואמר סתמא כמאן דאמר מעכשיו דמי ור"א דחי ליה דכיון שלא רצה להקנות וכו' מוכח מדבריו בסתם שלא גילה דעתו שא"ר להקנותו והוא דבר שהקנין יכול לתפוס בו מיד סתמא כמעכשיו דמי ומש"ה סתמו הפוסקים גבי שדה זו שאירש מאבא לר"ת ולא כתבו דבעינן מעכשיו משום דבכה"ג סתמא כמעכשיו דמי והא שכתב הרב בהג"ה בסי' קצ"ה דסתם כמעכשיו דמי משום דבכדי לא הוי עביד לא תימא דדוקא בק"ס דהדרא סודר למריה דהוי בכדי בלא מעכשיו לכך הוי סתם כמעכשיו מה שא"כ בקנין כסף י"ל כיון דבלא מעכשיו ג"כ קונה לאחר זמן סתם לא הוי מעכשיו דזה אינו דנראה דאפילו בקנין כסף קתני בכדי דכיון ששניהם יכולין לחזור בו עד הזמן הקנין של עכשיו קרוי בכדי ובנדרים שם ע"כ מטעם שגילה דעתו שא"ר להקנות הוא תדע דהא הר"ן כתב זה גבי משוך פרה זו והר"ן ס"ל בפ' הכותב דמשוך ותקנה לאחר למ"ד דקנה אפילו בעומד באגם וא"כ לא הוי בכדי ומה"ת נאמר דהוי כמעכשיו אלא ודאי דגם זה הוי בכדי כיון ששניהם יכולין לחזור בהן ונראה דגם הרמ"א בסי' קצ"ה ע"כ לא מיירי במכר לו והקנה לו בסתם דאי בסתם מה"ת נאמר דהוי כלאחר ומה קמ"ל הרמ"א אלא ודאי דכוונתו למעט בכה"ג שהקנה לו בסתם ואמר לו שעד ל' יום ישתמש בו הוא או אחר ולא תלה הקנין בלאחר שלא אמר לו ותקנה לאחר ל' או אל תקנה אלא לאחר ל' דהוי כמעכשיו רק שדעת ר"ג בנדרים דבעינן דוקא שיאמר אל תקנה עד לאחר ל' ולדעת רב אשי כל שתלה הקנין באחר ל' שאמר לו קנה לאחר ל' או שגילה דעתו שא"ר להקנות לו תיכף לא הוי כמעכשיו אבל בסתם אפי' אמר בפי' שעדיין ישתמש בו המוכר ל' יום והוא דבר שהקנין יכול לתפוס בו מיד סתמא הוי כמעכשיו: