נדחי ישראל/פרק יב

פרק יב

בו יבואר גודל החיוב לקבוע עתים לתורה.
ומי שאין לו פנאי ללמוד תורה בתמידות, מחוייב עכ"פ לקבוע לו עתים לתורה, שכן אחז"ל בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, ואפילו אם היה עני ביותר וטרוד במזונותיו, ג"כ מחויב לקבוע עתים לתורה, כדאמרינן (ביומא ל"ה) ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אומר עני הייתי, אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל הזקן, אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (חצי דינר), חציו נתן לשומר בית המדרש (שהיה בה"מ שלהם בשדה והיה צריך שמירה) וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, פעם א' לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בהמ"ד ליכנס, עלה ונתלה וישב עפ"י ארובה כדי לשמוע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון, אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היה וירד עליו שלג מן השמים וכסהו, כיון שעלה עמוד השחר א"ל שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי בעל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום מעונן הוא, הקיצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום ג' אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו השבת. לעשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה וכו' לרשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה, אם אמר נאה היה וטרוד ביצרו היה, אומרים לו כלום היית טרוד ביצר יותר מיוסף הצדיק, אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו השמע לי, א"ל לא, אמרה לו הריני חובשך בבית האסורין, א"ל ה' מתיר אסורים, א"ל הריני כופף קומתך, אמר לה ה' זוקף כפופים, הריני מסמא עיניך, ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככר כסף לשכב אצלה ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, לשכב אצלה בעוה"ז להיות עמה לעוה"ב, נמצא הלל מחייב את העניים, יוסף הצדיק מחייב את הרשעים וכו' עי"ש. וכן נפסק (ביו"ד בסימן רמ"ו) דאפילו בעל יסורין וזקן גדול ועני המחזיר על הפתחים חייב לקבוע עתים לת"ת וכנ"ל בתחלת פרק י"א. וענין הקביעות הוא שיקבע לו זמן ידוע לתורה שלא לשנות אותו הזמן אפילו הוא סבור להרויח הרבה, כמו שכתב הטור אורח חיים בסי' קנ"ה אם לא שהוא אנוס. ולא לחנם נמשלה התורה ללחם, דכתיב לכו לחמו בלחמי. לומר לך כשם שלחם הוא סועד הלב, כמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד. ואם לא יאכל לחם יום או יומים נחלש לבו וכ"ש אם לא יאכל לחם שבוע שלם נחלש לבו מאד, וקשה לו להשיג אח"כ הכחות שאבד עי"ז, כן ממש למוד התורה הוא סועד את נפש הקדושה שיש באיש הישראלי, ואם לא ילמוד איזה ימים וכ"ש שבוע שלם נחלשת עד מאד ע"כ צריך להזהר האדם מאד שלא לבטל הקביעות יום אחד אם לא שהוא אנוס.

והנה מכל מה שהערכנו עד כה בגודל שכר לימוד התורה וגודל חיובה שהוא בכל אופן, נוכל ממילא להבין שאף איש המתנודד מחוייב ללמוד התורה בכל זמן שיש לו פנאי שהוא שובת מעסקיו, וגדולה מזו מצינו אצל יוסף, שאפילו בעת שהיה נמכר לעבד ומשועבד תחת ידי אחרים ג"כ היה לומד תורה, וכדאיתא בילקוט בשם המדרש על הפסוק ויבא הביתה לעשות מלאכתו. שביום שהיה שובת ממלאכתו היה יושב ושונה מה שאביו למדו, ולכך אמר הפסוק לעשות מלאכתו, שזו היא המלאכה המיוחדת לו לעצמו, משא"כ שאר קניני העוה"ז הוא קנין אשר לא לו יהיה לבסוף, ונכתב זה בתורה לכמה ענינים, אחד להורות לנו שזו היא שהצילתו מן החטא, וכמו שאחז"ל דתורה מגני מן היסורין ומצלי מן החטא, וגם להורות לדורות הבאים הנהגתו של יוסף והנהגת ה' אתו עבור זה, שלכך היה ה' את יוסף וכל אשר עשה הצליח ה' בידו ונתן חנו בעיני הכל, שאפילו בעודו בבור נתן ה' חנו בעיני שר בית הסהר, כי התורה היא מעלת חן על לומדיה, כדכתיב אילת אהבים ויעלת חן. ומעשה אבות סימן לבנים, שאף אנו אם ננהוג כן יתננו ה' לחן בעיני הכל, וכן נסיונו של יוסף בעת ההיא וגאולתו ורוממותו הוא ג"כ סימן לדורות הבאים שיעשו כן ויגאלם הקב"ה, וכמו שאחז"ל אין הגליות מתכנסין אלא בזכות התורה, שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ובאורו הוא כפשוטו, כי יתנו בגוים ר"ל בעוד שנפזרים ומתנודדים בתוך הגוים, ולכך סיים הפסוק כי עתה, להורות לנו שלימוד בעת דחק כזה הוא מקרב הגאולה עד מאד, ובאמת כאשר איש המתנודד יראה ללמוד תורה בעת שהוא פנוי מעמלו יצא מזה תועלת רבה לכמה ענינים. א) שהוא מקיים מצות למוד התורה שהיא נוהגת בכל זמן ובכל ענין ולפום צערא אגרא, ולהיפך הוא נענש בעון ביטול תורה שעונו חמור מאד. ב) שעי"ז ידע איך להתנהג בכל עניניו כי אפילו לאדם דעלמא, ידוע שהלימוד מביא לידי מעשה ובלתי הלימוד הוא כעור המתגשש באפלה, וכ"ש לאיש המתנודד שרגיל לבוא במקום שאין מצוי כלל ממי לישאל, וע"כ יהיה עיקר לימודו בדברים הנוגעים למעשה וכאשר נבאר לקמן. ג) שעי"ז ממילא יהיה ניצול מהאיסורים שרגלילם לבוא אצל המתנודדים ע"י התחברות אנשים רעים וכידוע שהתורה מגני ומצלי. ד) שעי"ז יתקדש ש"ש לעיני הכל, כי ממנו ילמדו שאר חבריו להתנהג ג"כ בדרך ה', ואף שיוכל להיות שבתחלה יקשה לו הדבר הזה מאד מפני העו"ג וגם יהודים חבריו הרעים שילעגו עליו, אבל כבר ידוע מה שכתב הרמ"א שאל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודתו ית"ש, ובפרט אנשים כאלו אם יבואו לחוש ללעג, ח"ו יתבטלו מכל התורה כי בודאי ימצאו במדינות ההם אנשים שילעגו עליו ג"כ ממה שמתפלל וממה שמניח תפלין וממה שאינו אוכל עמהם אכילת איסור וממה שנוטל ידיו לאכילה ומברכת המזון, וממה שיושה בסוכה ותוקע בר"ה וכן משאר כל התורה תרי"ג מצות שצונו הבורא ית', וכי בשביל זה יפרוק מעל עצמו עול מלכות שמים ויבטל כל התורה ויהיה רשע גמור לפני המקום, אלא כלל מסרו לנו חכמינו ז"ל, מוטב לו לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום, ומה טוב הוא לאדם לעוה"ב אם קבל בימי חייו עלבון עבור מצות הש"י, שעבור זה נחשב לעתיד מאוהבי הש"י, ובפרט אם היה שמח בזה יזכה עבור זה להיות פניו מאירים כאור השמש, וכמו שאחז"ל הנעלבין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ואפילו בעוה"ז לא ילעיגו עליו רק בתחלה, אבל לבסוף כשיורגלו בזה לא ילעגו ממנו כלל, והעיקר שלא ישיב להם בדברים קשים רק בדברים רכים וטובים, ובזה יתן ה' שימצא חן בעני הכל. גם הלעג ההוא אשר ישנו בתחלה איזה זמן מועט לא ימצא רק אצל ההמונים אבל בין הנכבדים אפילו מן האומות בודאי יהיה חשוב בעיניהם איש הישראלי השומר דת תורתו, כי נבחן בעיניהם שמי שהוא שומר דת תורתו אינו לא גנב ולא רמאי ולא בעל מחלוקת. [וגם נכון להגיד אף לנכרים את ענין תורתנו שהיא מלמדת דעת את האדם ומישרת מדותיו שלא לעשות עול לשום אדם בממון ע"י גנבה וגזלה וכיוצא בהם, ואפילו בלב שלא לחמוד ממון אחרים רק יהיה שמח בחלקו במה שהזמין לו הש"י בכל עניניו, וגם היא מצוה אותנו לאהוב איש את רעהו אהבה עזה ושלא לנטור שנאה עליו ושלא לבייש אותו ברבים, ואפילו אם יודע שלא טוב עשה באיזה דבר, יאמר לו מתחלה פעם ראשונה ושניה בינו לבין עצמו אולי ישמע לו, גם הזהירה אותנו ממחלוקת עד מאד, וכן מגנה בכתבי הקדש שכרות ושארי מדות רעות ומשבח את המדות הטובות) ובאמת דבר פשוט הוא שכאשר האדם מתנהג בדרך התורה ממשיך הש"י עליו חוט של חסד ונותן חנו בעיני הכל, כמו שנתן חנו ליוסף וכמו שאמרו בגמרא כל העוסק התורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום.