נדחי ישראל/פרק יג

פרק יג

בו יבואר עוד שהתורה מצלת לאדם מן היסורים ומכל פגעים רעים בעוה"ז ובעוה"ב ולהיפך גודל עונשו ח"ו.
בא וראה עוד כמה גדול כח התורה, שכן אמרו בברכות (ה' א') כל העוסק התורה וכו' מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר בחסד ואמת יכופר עון, ואמרו עוד כל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו. ואין רשף אלא יסורין, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי. ואיתא בתנא דבי אליהו אם ראית שיסורין ממשמשין ובאין עליך, רוץ לחדרי תורה ומיד היסורין בורחין ממך, שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. ולפעמים מצלת אותו גם אם נתחייב מיתה לשמים, כדאיתא במדרש רבה פ' קדשים, אם נכשל אדם בעבירה וכו' מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים וכו'. גם התורה מצלת מכל פגעים רעים בעוה"ז ובעוה"ב, כדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פ' י"ז) תורה מגינה על האדם, כל אותן השנים שהוא מוטל בעפר, שנא' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז, בשכבך תשמור עליך זו שעת מיתה בקבר, והקיצות היא תשיחך זה העוה"ב. וביאור הדברים נשמע ממה דאיתא בזוה"ק בשכבך בקבר תשמור עליך אורייתא תצור עליך מדינא דהאי עלמא, והקיצות היא תשיחך לעוה"ב כד יתער לאחר מיתה כדון היא תשיחך תהוי סנגוריא על גופך בגין דיקומון אינון בקדמיתא לחיי עלמא, כמו שכתוב אלה לחיי עולם בגין בעסקין בחיי עלמא, דא אורייתא וכל אינון מלין דאפיק מדאורייתא דאשתדל בהאי עלמא קיימי קמיה דקוב"ה ואמרין קליהון ולא משתכחין. גם התורה מגינה על האדם להנצל מעונשו של גהינם כדאיתא באגדת משלי, אין לך צדקה שמצלת מדינה של גהינם אלא תורה בלבד, אבות העולם משיבין הואיל ונתפסתם במצודת יום הדין אין לכם אלא לישב ולעסוק בד"ת שהיא מכפרת עון. גם מיום הדין הגדול שנאמר עליו הנה היום בא בוער כתנור, זוכה להנצל מי שעסק בתורה כדאיתא במדרש תהלים, לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה ודן בה את הרשעים, שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור. ומרפא בה את הצדיקים שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וכו'. אמר ר' יהושע צדקה עשה הקב"ה עם כל באי עולם כשלא נתנו ברקיע ראשון, שאלמלי נתנו בו לא היה צל לכל בריה תחתיו, שנאמר ואין נסתר מחמתו. אבל לע"ל מי נסתר מחמתו מי שעוסק בתורה, שהוא שכתוא אחריו תורת ה' תמימה. וכן כתיב כי הנה היום בא בוער כתנור. וכתיב אחריו זכרו תורת משה עבדי. וגם בעוה"ז ממלא הקב"ה לאדם חפציו עבור עסק התורה, כמו שאחז"ל כל העוסק התורה הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר וגו'. וכל זה שכתבנו בגודל שכרו הוא אפילו בעוסק בתורה בתוך ביתו, ובפרט לאלו אנשים המתנודדים בדרך שכרם יהיה חמשה פעמים ככה, כדאיתא במדרש על הפסוק האלך לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. האלף ללומדים שלא בביתם ומאתים ללומדים בביתם.

והנה מכל מה שכתבנו בגודל שכר העוסק בתורה בעוה"ז ובעוה"ב, נוכל ממילא להבין את גודל עונש הפורש עצמו מן התורה, ואיתא בספרי כשם ששכר ת"ת גדול מכל המצות, כך עונש ביטולה גדול מכל העונות. ואיתא באבות אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. ואיתא בזוהר חדש שיום הדין שיהיה לעתיד, כמו שכתוב הנה היום בא בוער כתנור וכו' זה היום שעתיד משה רבינו ע"ה לתבוע עלבונה של תורה, וכדאיתא במשנה אוי להם לבריות וכו'. כי באמת עלבון גדול הוא לתורה אשר שורש קדושתה הוא למעלה מהעולמות כולם, כידוע כשבני אדם קרוצי חומר אשר בעפר יסודם פורשים ממנה. וכתב בספר מעלות התורה שישים האדם אל לבו אלו היו מזכין לאיש שפל אנשים לעבוד עבודת מלך גדול ונורא, אותה העבודה עצמה שכל גדולי המלכות עושין אותה, בודאי היה אותו האיש שמח שמחה עצומה עד אין תכלית, אע"פ שאין מקבל שום שכר על עבודתו, וכ"ש שלא היה מונע את עצמו מלשרת לפני המלך חלילה, על אחת כמה וכמה איך צריך האדם לשמוח שזוכה ללמוד התורה הק' שכל מלאכי מעלה משתעשעין בה תמיד, וגם כל הצדיקים שבג"ע עוסקין בה, ואף כי לא למנוע עצמו ממנה. ואחז"ל כשאדם עוסק בתורה מקיפין אותו מלאכים הנבראין מהבל פיו כמלא עין והוא בתוכן, ממילא מובן עונש האדם העוזב התורה, עליו נאמר ועוזבי ה' יכלו. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה, מה יעשה האדם ליום פקודה, היש קץ לעונשו, כפי גודל השכר כן גודל העונש להפורש עצמו ממנה. עוד אמרו חז"ל כל המרפה עצמו מד"ת אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך, ואיתא בזוה"ק על פסוק זה וז"ל, בשעתא דב"נ איתרפי באורייתא ואזיל באורחין דלא כשרין, כמה בעלי דבבו זמינין לקבליה למהוי עליה קטגוריא, אפילו נשמתא דבר נש דאיהי חילא דיליה, איהי מריה דבבו לקבליה, דכתיב צר כחך. התרפית מאן דמרפי ידיה מקוב"ה דלא לאיתתקפא בקוב"ה, והאיך יכיל בר נש לאיתתקפא ביה בקוב"ה, מאן דאתקיף באורייתא אתקיף באילנא דחיי ויהיב תוקפא לשכינתא וכמה סנגורין קיימין עליה לאדכרא ליה לטב וכו'. גם עי"ז נתגבר עול העובדי כוכבים על ישראל, כדאיתא במדרש על הפסוק כאכול קש לשון אש, קש זה עשו ואש זה יעקב, הקש אוכל את האש, ואימתי כי מאסו תורת ה', שרשם כמק יהיה, שלא תועיל להם זכות אבות. עוד איתא במדרש הקול קול יעקב כל זמן שקול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין ידי עשו שולטות בו, אין הקול קול יעקב וכו'. וכה"ג כתיב בקרא אצל רחבעם בן שלמה, דכתיב וכחזקתו עזב את תורת ה' עליו עלה שישק מלך מצרים וגו'. ואמר לו הנביא בשם ה', וידעתם את עבודתי ואת עבודת ממלכות הארצות. ואיתא במדרש איכה, אימתי המלכות של עובדי כוכבים גוזרת גזירה על ישראל ומצלחת, בזמן שמשליכין ד"ת לארץ, שנאמר וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה. זו התורה דכתיב אמת קנה ואל תמכור. וכתיב זנח ישראל טוב אויב ירדפו, ואין טוב אלא תורה, וכתיב ויסעו וכו' ויחנו ברפידים. וכתיב אח"ז ויבא עמלק. ודרשו חז"ל בשביל שרפו ידיהם מן התורה. גם נידון בגהינם עבור זה החא, כמו שאמרו חז"ל כל הפורש עצמו מד"ת נופל בגהינם, שנאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, ואין רפאים אלא גהינם וכו'. גם הוא נזוף לפני המקום, כדאיתא באבות שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. וכתב רבינו יונה באגרת התשובה, כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות כשהם בטלים ומשיחים בדברים בטלים רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה שאלו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם ללמוד, הלא האדם זריז ואין ברגליו למלאכתו ולעסקיו ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי עוה"ב ולא יתן חלק ביום מן הימים או שעה מן השעות ללמוד, ואל יאמר בלבו עוד עת לעשות לה' לקרוא בתורה ולעשות צדקה ומעש"ט, אשם הוא אשם אשם לה'. ואחז"ל דמה שאמר הכתוב כי דבר ה' בזה וגו'. זה קאי על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק שהוא בוזה דבר ה'. על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו ללמוד שם הלכות או מקרא, כל אחד לפי ערכו וכאשר יפנה מעסקיו ומדי עברו ממלאכתו יסור שמה לשנות או לקרות, ובתקנה הזאת יפליא עצה לנפשו לחשוך אותה מני שחת ויחשוב על קצו ויבין לאחריתו, כמו שאחז"ל הסתכל בג' דברים וכו' עכ"ל ר"י הנ"ל.

והנה במה יהיה לימודו פשוט הוא דלאנשים טרודים שאין להם הרבה שהות ללמוד רק איזה זמן, צריך ללמוד בהלכות הנוגעים לו למעשה המבוארים בשו"ע או בחי אדם וחכמת אדם, ולהתבונן בהם על הענינים שמזדמנים לו איך להתנהג, וביותר צריך להיות בקי בהלכות שבת כי הוא יתד שהכל תלוי בו, ולהתבונן בעצמו בעת הלימוד איך יתן עצה לעצמו אם יזדמן לו זה הענין למעלה. ואם הוא איש שאינו יכול ללמוד שו"ע או ח"א לעצמו, יראה לשכור רב לעצמו לזה, ובזמן שגם זה אין ביכלתו ילמוד עכ"פ מקרא או שיאמר תהלים ולא לישב בטל כי בטלה מביאה לידי כמה מדות מגונות, והמרגיל עצמו שלא לישב בטל בעתות הפנויות אשרי לו.