נדחי ישראל/פרק יא

פרק יא

בו יבואר גודל החיוב ללמוד תורה וגודל שכרה.
מצות עשה מן התורה ללמוד תורה, שנאמר ושננתם לבניך. וכתיב ולמדתם אותם. וכתיב והיה עקב תשמעון. וכיוצא בו פסוקים הרבה, ולכן כל איש ישראל בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול אפילו עני המחזיר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים שאין לו פנאי ללמוד תורה בתמידות, מחויב לקבוע לו זמן לת"ת ביום ובלילה, שנאמר ובגית בו יומם ולילה (יו"ד סי' רמ"ו). ושכר ת"ת גדול מכל המצות, כמו שאחז"ל אלו דברים שאדם אוכל וכו' ות"ת כנגד כולם. ואיתא בירושלמי דפאה, שכל המצות אינן שוות לדבר אחד מן התורה. והיא חמדה גנוזה שהקב"ה משתעשע בה תמיד, כמה דכתיב ואהיה שעשועים יום יום. ואין קץ לקדושת התורה, כמ"ש חז"ל שיש ששים רבוא פרושים לכל פסוק ופסוק שבתורה, ואיתא במדרש אותיות דר"ע, דאור שמותיו הקדושים של הקב"ה למעלה הוא עשרים ואחד אלפים רבבות פרסאות, כמנין שם אהי"ה. ואחז"ל (והוא בילקוט תהלים), אמר ר' אלעזר לא נתנו פרשיות התורה על הסדר, שאלמלי נתנו על הסדר כל מי שהיה קורא בהן היה יכול להחיות מתים ולעשות מופתים, לכך נתעלם מהן סדרן של התורה, והוא גלוי לפני הקב"ה, שנאמר ומי כמוני יקרא. ובאמת מי יוכל למלל את גודל קדושת תורתנו הקדושה אשר היא שורש הבריאה וראשית כל המציאות, כמו שאמר הכתוב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. ואיתא בספרי פ' עקב, יפוצו מעינותיך חוצה, נמשלו ד"ת למים, מה מים חיים לעולם אף ד"ת חיים לעולם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ומה מים מעלים את הטמא מטומאתו, כך ד"ת מעלים את האדם מטומאה לטהרה, שנאמר יראת ה' טהורה. (וממילא כשם שהמים מטהר את האדם אף שהטומאה מתפשטת בכל אבריו, כן התורה מטהרת את האדם מטומאת עונותיו אפילו אם נתפשט עליו מכף רגלו ועד ראשו). ומה מים משיבים נפשו של אדם, כך ד"ת משיבים נפשו של אדם מדרך רעה לדרך טובה, שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש. ומה מים חנם לעולם אף ד"ת חנם לעולם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. אי מה מים אין להם דמים אף ד"ת אין להם דמים, ת"ל יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. ולא נברא האדם אלא לתורה, שכן דרשו חז"ל בפ' חלק, אדם לעמל נברא, שנאמר אדם לעמל יולד, ואיני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו. הוי אומר לעמל פה, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא. ואין העולם מתקיים אלא בשביל התורה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וז"ל הזוה"ק פרשת בראשית, כל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא יזכה למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי ויתחשב ליה כאלו בני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הדא הוא דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. וכל דאשתדל בה שכלל עלמין וקיים ליה, ותא חזי ברוחא עביד קוב"ה עלמא וברוחא מתקיימא, דא רוחא דאינון דלעאן באורייתא וכו' עכ"ל. וז"ל בפרשת צו, פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו'. תנינן כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא ושפתיה מרחשן באורייתא, קוב"ה חפי עליה ושכינתא פרשא עליה גדפהא כו'. ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא וקוב"ה חדי עמיה כאלו ההוא יומא נטא שמיא וארעא וכו'. גדולה תורה יותר מכל הקרבנות, שכן דרשו ז"ל, אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה. בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בד"ת. וכן הכתוב אומר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו'. ואמרו במנחות ק"י, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה, כאלו הקריב מנחה, כאלו הקריב חטאת, כאלו הקריב אשם, כאלו הקריב שלמים. וזוכה בה לעוה"ב, כמו שאז"ל בב"מ (דף פ"ה) מאי דכתיב קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו. כל המקטין עצמו על ד"ת בעוה"ז, נעשה גדול לעוה"ב, וכל המשים עצמו כעבד על ד"ת בעוה"ז, נעשה חפשי לעוה"ב. ובפרק חלק כל המשחיר פניו בעוה"ז בד"ת, הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים. וכעין זה איתא ג"כ במדרש רבה, ר"י פתר קריא בת"ח, כתוב אחד אומר שחורות כעורב. וכתוב אחד אומר מראהו כלבנון כברקים ירוצצו. אלא אלו בני תורה שהם נראין כעורין ושחורין בעוה"ז אבל לעתיד מראיהן כלפידים. אמר ר' תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על ד"ת בעוה"ז, הקב"ה משביעו לעוה"ב, שנאמר ירויון מדשן ביתך וגו'. ואיתא במדרש תהלים, למנצח לבני קרח מזמור שמעו זאת כל העמים. זה שאמר הכתוב ומתוק האור וטוב לעינים. מה מתוק הוא אורו של עוה"ב, אשרי אדם שיש לו מעשים טובים כדי שיראה אותו האור, שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ר' אבא אמר מה מתוקים הם דברים הנמשלים לאור, שנאמר כי נר מצוה וגו' אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג (ר"ל שיודע ומשיג דבריה על בוריין) שאין סוף למתן שכרה כשיבוא הקב"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלי תורה וישפיע להן בזכותה מן האור הצפון, אותה שעה הן אומרים לאו"ה לכל זה זכינו על שעסקנו בתורה, ואתם הייתם אומרים לנו לריק רתם יגעים, ראו מתן שכרה, שנאמר זאת התורה עיי"ש עוד. ובזוה"ק פרשת וישב, ר"י פתח ואמר תורת ה' תמימה משיבת נפש, כמה אית לון לבני נשא לאשתדלא באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא ליהוי ליה חיים בעלמא הדין ובעלמא דאתי, וזכי בתרין עלמין, ואפילו מאן דאשתדל באורייתא ולא אשתדל בה לשמה כדקא יאות, זכי לאגר טב בהאי עלמא ולא דיינינן ליה בההוא עלמא, כד נשמתא אזלא לאסתלקא למיתב לאתרא, איהי אזלא קמא דההיא נשמתא וכמה תרעין אתברו מקמא דאורייתא עד דעאלת לדוכתא וקיימא עליה דבר נש עד דיתער בזמנא דיקומון מתיין דעלמא ואיהי סנגורא עליה. ובפ' וישלח כמה חביבא אורייתא קמי קוב"ה, דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא, קב"ה מצית ליה למלוליה לא שביק ליה בהאי עלמא ולא שביק ליה בעלמא דאתי. ובפרשת אמור, זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהון מכל עממין ומגו רחימותא דלהון יהיב להון אורייתא דקשוט למידע אורחא דמלכא קדישא וכו' מאן דאשתדל באורייתא כאלו אשתדל בשמי' דאורייתא כולא שמיה דקוב"ה, ומאן דעסיק באורייתא כאלו עסיק בשמיה ומאן דרחיק מאורייתא רחיק הוא מקוב"ה. ובפרשת פנחס כל מאן דאשתדל באורייתא זכי דאתפתחין ליה כמה תרעין בהאי עלמא, וכמה נהורין בשעתא דנפק מהאי עלמא איהי אקדימת קמוהי ואזלת לכל נטורי תרעין ומכרזת ואומרת פתחו שערים ויבוא גוי צדיק. אתקינו כורסא לפלניא עבדא דמלכא קדישא דלית חדוה דקוב"ה אלא במאן דאשתדל באורייתא, ומכ"ש מאן דיתער בליליא לאשתדל באורייתא דהא כל צדיקיא דגניתא דעדן צייתין לקליה וקוב"ה אשתבח ביה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.