נדחי ישראל/פרק י

פרק י

בו יבואר כי התרשלות למוד התורה גורמת להריסת כל הדת.
ועתה נדבר אודות הסיבה הרביעית שהזכרנו בפ"א שהיא גורמת להסיר מעל האדם קדושת ה', וממילא נתרשל עי"ז קיום הדת בכללו, והוא מה שנתרשל בעו,ה בארצות ההם ענין לימוד התורה בכלל, כידוע בכמה מקומות בחז"ל בגמרא ובזוה"ק בפרשת ויקרא ועוד בכמה מקומות שעיקר הקדושה החופפת על ישראל הוא ע"י לימוד התורה, וע"י ביטול לימודה יסולק מעליו קדושת ה' וממילא אין בכחו להתגבר נגד היצה"ר, וכמו שאחז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ובלא זה בודאי אין שום עצה כלל לעמוד נגד היצה"ר הבוער בקרבו ועומד ומצפה בכל מיני ערמומיות על האדם להחטיאו ולהביאו לדרכי מות, וכמו שאחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק וגו'. כי מי יודע יותר את כחו של היצה"ר מהבורא יתב' שהוא יצרו ובראו, והוא אמר לנו שאין לנו תרופה אחרת להנצל ממנו בלתי בלימוד התורה וכנ"ל, והיא עיקר חיי הנפש כמו דאיתא בספרי פ' עקב, היה ר"ש אומר רק השמר לך ושמור נפשך מאד, משל למלך שצד צפור ונותנו ביד עבדו, א"ל הוי זהיר בצפור זה לבני, אם אתה אבדתו לא תהיה סבור צפור כאיסר אבדת, אלא כאלו אבדת את נפשך, וכן הוא אומר כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, וכעין זה מוכח ממה שאחז"ל [ברכות ס"א ע"ב ובכמה מקומות]. שאיש הישראלי שנפרש מן התורה הוא כמו דג שנפרש מן המים, אף שיש לו קצת חיות עדיין מ"מ ברור הדבר שודאי ימות לבסוף ואי אפשר להדג לחיות כ"א איזה שעה כל זמן שלחלוחית המים יש בו, אבל כשנתיבש תיכף מת כי נפסק לגמרי החיות. כן עצם קדושת ה' החופפת על עמו ישראל שע"י יזכו לע"ל להיות קיימים נצחיים, כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו'. וכמו שאחז"ל על הפסוק הזה, הוא רק ע"י אמצעות התורה וכשבני אדם פורשין עצמן מן התורה, כל זמן שלחלוחית התורה יש עדיין עליהן הם עסוקים עדיין קצת במצותיה אשר הורגלו בה מכבר, אבל בהמשך הזמן משמתחיל הלחלוחית להתיבש מתחילין להפסיק גם ממצות הרגילין עד לבסוף יבטל ח"ו כל התורה וכל המצות ומי יודע למה נבוא עי"ז. ובאמת מקרא מלא הוא בפרשת בחקותי, ואם לא תשמעו לי [פירוש להיות עמלים בתורה כפירש"י שם] ולא תעשו את כל המצות האלה [משלא תלמדו לא תעשו] ואם בחקותי תמאסו [מואס באחרים העושים] ואם את משפטי תגעל נפשכם [שונא החכמים] לבלתי עשות [מונע אחרים מעשות] את כל מצותי [כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי ולא את כל המצות] להפרכם את בריתי [כופר בעיקר, הרי שבע עבירות הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, ואלו הן כו' כ"ז פירש"י שם והוא מהתורת כהנים]. ובזה פירשתי מה שאנו אומרים בכל יום בפרשה ב' של ק"ש, והיה אם שמוע וגו'. דלכאורה הלא הדרך הוא כשאדם מצוה לבנו שיתנהג בדרך הישר מצוה לו לפי ענינו אם הוא הולך בדרך תמים, מצוהו שיוסיף אומץ ולא יסור מזה הדרך, ואם הוא הולך שובב בדרך לבו ורוצה לנסוע מאתו הוא מצוהו שעכ"פ לא יסור מדרך השם לגמרי ח"ו, ואם יחליף הענינים שיצוה לבנו ההולך בדרך הישר שלא יסור מדרך ה' להמיר דתו ח"ו, לא לכבוד יהיה לו, וגם לבנו בצווי הזה והכא הלא ראש פרשת והיה מדבר באנשים יראי ה' ואוהבי שמו בכל לב ונפש, כמה דכתיב לאהבה וגו'. ומה שייך בזה הסמיכות פן יפתה ועבדתם וגו'. ותו תיבת וסרתם לכאורה יתר הוא. אבל האמת הוא כפשוטו, דמתחלה כתיב בפרשה ולעבדו בכל לבבכם, ואחז"ל איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ולזה אמר הכתוב השמרו לכם פן יפתה לבבכם, היינו שהיצר יפתה לבכם לומר למה לי תו ללמוד תורה מאחר שיש לי אהבת ה' וב"ה אני מתפלל בכל יום ודי בכך, ומה בכך אפילו אם אסור עתה לגמרי מן התורה או שאסיר את בני מן התורה, הלא הוא מתפלל בכל יום, ולזה בא הכתוב והודיע לנו שסוף דבר יהיה ע"י הסרה מהתורה, ועבדתם אלהים אחרים, וכמו שכתבנו בתחלה שדבר זה דומה לדג שנלקח מן המים שנעקר עצם חיותו בזמן קצר, כן הוא איש הישראלי הסר מהתורה לגמרי ומטה את עצמו מדרך המוסר לדרך אחר, לא רחוק הוא מעבודת אלהים אחרים [וב"ה שכן נמצא בספרי על זה הפסוק, פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם, כיון שהאדם פורש מן התורה מיד נדבק בע"ז]. ולזה אמר הכתוב אח"כ ושמתם את דברי אלה על לבבכם, היינו שיכנסו דברי בעומק לבכם, מה שאמרתי לכם שבסור האדם מן התורה יבוא ח"ו לבסוף לע"ז, וע"כ ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ולא תספיקו עצמכם בקיום מצות תפלה לבד, וע"ז מסיים הכתוב לבסוף למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וגו'. כמאמרם ז"ל בחלק, אין הגליות מתכנסין אלא בזכות התורה, שנאמר וגו'. ואנו רואין בחוש בעו"ה שהאנשים שסרו לגמרי מן התורה [היינו שאינם לומדים בעצמם כלל ומרחיקים עצמם לשמוע דברי תורה בימי חייהם] בהמשך הזמן נעשה אצלם הפקר כמה איסורי תורה, וגם איסור שבת החמורה, ע"כ אבוא לבאר בפרקים הבאים לפני הכל את גודל חיוב לימוד התורה וקצת מגודל קדושתה, ועי"ז יזכה להתגבר על יצרו הרע וישמור מצות ה' כראוי ויזכה לכל טוב בעוה"ז ובעוה"ב.