נדחי ישראל/פרק ט

פרק תשיעי
דין נטילת ידים (מלוקט משו"ע וה"א הלבנה נ"י) וברכת המזון.

א) כל האוכל פת אסור לאכול עד שיטול ידיו ברביעית, ושלמה המלך ע"ה וב"ד תקנו נטילת ידים. אחז"ל כל המזלזל בנ"י ברצונו נעקר מן העולם והוא אחד מהדברים שמביא את האדם לידי עניות ואיתא בתנחומא פרשת בלק מעשה בשעת הגזרה בחנוני ישראל שהיה מבשל בשר חזיר ובשר טהורומכר כדי שלא ירגישו בו שהוא יהודי וכך היה מנהגו כל מי שהיה ננס בחנות שלו ולא נטל ידיו יודע בו שהוא נכרי ונותן ללפניו בשר חזיר וכל מי שהוא נוטל יודיו ומברך יודע בו שהוא יהודי והאכילו בשר טהור. פ"א נכנס יהודי אחד לשם ולא נטל ידיו היה סבור בו שהוא נכרי ונתן לפניו בשר חזיר אכל ולא בירך בא לעשות חשבון עמו על הפת ועל הבשר ובשר חזיר הוא ביוקר א"ל יש לי עליך כך וכך מבשר שהחיתיכה אלי עשרה מנה א"ל אתמול אכלתיה בשמונה והיום אתה רוצה בעשרה א"ל של חזיר היא שאכלת כיון שאמר לו כך עמדו שערותיו ונבהל א"ל בצנעא יהודי אני ונתת לי בשר חזיר א"ל תיפח רוחך כשראיתי שאכלת בלא נט"י ובלא ברכה הייתי סבור שאתה נכרי מכאן אמרו חכמים מים ראשונים האכילוהו בשר חזיר, ומצוה זו של נטילת ידים מסייע שמי שזהיר בה תמיד כראוי ואין שאר מעשיו מעכבים היא מסוגלת לעשירות דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא:

ב) חמישה כללים נאמרו בדין נטילת ידים לסעודה:

א. איזה דבר חייב בנטילה. ב. שהיה הכלי כשר לנטילה. ג. שיבואו המים מכח גברא. ד. שיהו המים ראיים לנטילה. ה. כיצד דין נטילה ונבאר פרטיהם: דבר שחייב בנטילה כיצד. לא הצריכו נטילה אלא לפת שמברכין עליו המוציא שהוא חיי נפש שא"א לחיות בלעדו אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא כגון אלו שמברכין עליו בורא מ"מ אם אינו קובע סעודתו עליו א"צ נט"י אבלכשקובע סעודתו עליו וא"כ הוא דומה לפת וצריך לברך המוציא צריך ג"כ נטילת ידים:
ג) האוכל פת פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך. ופחות מכזית יש אומרים דאין צריך נטילת ידים ויש אומרים דדינו כפחות מכביצה:
ד) אין נוטלין לידים אלא בכלי וכל הכלים כשרים ובלבד שיהיו עשויין לקבל משקה אבל כובעים של לבדין שקוראין (קאפלושין או יארמעלקע) אפילו מעור והם קשים שיכולים לקבל משקה כיון דאין אלו כלים נסורין להשתמש בהן וגם שאין עשיין לקבל משקין אסור ליטול בהם הידים.ואם הוא בדרך ואין לו כלי אחרת נ"ל דיטול ידיו ולא יברך ומ"מ יאכל ע"י מפה דהיינו שיכרוך ידיו במפה כדי שלא יגע באוכלין:
ה) הכלי צריך להחזיק רביעית לפחות וישתדל שלא יהיה בו שום נקב ומ"מ אם אין לו כלי אחר אם הנקב רק כמוציא משקה ונשאר מהנקב ולמטה רביעית מותר ליטול בה ואם הוא ככונס משקה דהיינו שאם ישימו אותו על משקין יכנסו בו המשקין דרך הנקב שהוא גדול קצת אם נשאר מהנקב ולמטה מחזיק רביעית סמכינן על הפוסקים דמהנקב ולמטה לא נתבטל מתורת כלי ומ"מ מה שלמעלה מהנקב ודאי אינו כלי ולכן יטול דרך הנקב:
ו) שבר כלי שמחזיק רביעית אין עליו דין כלי אא"כ יחדו לתשמיש ומקבל רביעית שלא במסומך דהיינו שאין צריכין לסמוך אותו כדי שלא ישפכו המשקין ואז אם אין לו כלי אחר מותר. ונ"ל דאם יש בו נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה כיון דבלא"ה הוא שבר כלי אין נוטלין בו אפילו אין לו כלי אחר:
ז) כלי שישלו ברזא למטה שקורין (האגדפאס) או מן הצד (הענטיל) כיון שתחלת תיקונו כך מיקרי כלי רק שצריך להחזיר הברזא או השרויף בכל שפיכה בדלקמן:
ח) כלי שיוצא ממנו דד שקורין (ניס קאן) דהיינו שצד אחד יותר גבוה משאר הכלי אסור ליטול ממנו דרך בדד דאין זה כלי אבל כלי שיש לו (שנויץ) הוא כלי גמור:
ט) כלי שנסדק מצד אחד אע"פ שאינו אלא כמוציא משקה אין ליטול בו אלא בשעת הדחק:
י) אסור ליטול ידיו (מפלומפ) דאין כאן כלי. לא יהן מים לחזרו בחפניו וה"ה אם נטל ידו אחת לא יקח בה מים וישפוך על היד האחרת שאין נוטלין אלא מן הכלי: