משנה שבת כא ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כא · משנה ב | >>
האבן שעל פי החבית, מטה על צדה והיא נופלת.
היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת.
מעות שעל הכרח, נוער את הכר והן נופלות.
היתה עליו לשלשת, מקנחה בסמרטוט.
היתה של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.
האבן - שעל פי החבית,
- מטה על צידה - והיא נופלת.
- היתה בין החביות -
- מגביהה,
- ומטה על צידה - והיא נופלת.
- מגביהה,
- מעות שעל הכר -
- נוער את הכר - והן נופלות.
- אם הייתה עליו - לשלשת,
- מקנחה - בסמרטוט.
- היתה - על של עור,
- נותנין עליה מים - עד שתכלה.
נוער את הכר והן נופלות - זה הוא כשהוא צריך לכר, אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר והמעות עליו, ובלבד אם היה שוכח, אבל אם הניח המעות ערב שבת על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו.
לשלשת - לכלוך וטינוף.
מקנחה - ידוע, כלומר מקנח אותו הטינוף.
סמרטוט - בלויי הבגדים:
מטה על צדה - מטה החבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטול אותה בידים:
היתה בין החביות - ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם מגביהה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה אותה על צדה:
נוער את הכר והן נופלות - כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר, אבל אם צריך למקומו מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין נעשה הכר בסיס לדבר האסור ז ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו:
לשלשת - דבר של טנוף כגון רוק או רעי או צואה:
מקנחה בסמרטוט - ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים זהו כבוסו:
היתה - על כר:
של עור - דלאו בר כבוס הוא:
נותן עליה מים - עד שתכלה ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כבוס בעורות רכים, ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:
מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר"ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ' בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו' אע"ג דבגמ' אכר איתמר מ"מ הה"נ בחבית כדאיתא בטור ס"ס ש"ט:
מעות שעל הכר כו'. כתבו התוס' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה"א דאסור:
לשלשת. פירש הר"ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר"ן אבל ברש"י השמיט או רעי [א) וברש"י כ"י איתא] אך המגיד פכ"ב הביא לשון רש"י כהרב רבינו נסים:
מקנחה. כתב הר"ב ולא יתן עליה מים כו' ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה' מה שכתבתי שם בס"ד:
(ז) (על הברטנורא) ה"ה לעיל בבבא דהאבן. וכן איתא בטור ס"ס ש"ט:
(ח) (על המשנה) מעות שעל הכר. כתב התוספ' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי, דהוי אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שע"ג הכר אפילו בשבת הוא אמינא דאסור:
מטה על צדה: גמ' אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה חבית בסיס לדבר האסור ואסור להטותה שאף החבית מוקצה ומתני' דקתני מטה על צדה ולא יטול האבן ממש דהוי האיסור גופיה דמשמע דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן רשב"ג היא דתניא על ההיא דתנן בי"ט פ"ק ובה"א בורר כדרכו וכו' אמר רשב"ג בד"א דבורר כדרכו שהאוכל מרובה על הפסולת דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר ואוכל ומתני' נמי כיון דאי בעי משקל כוליה יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי לי' לאגבוהה תו לחבית הלכך ה"ל מפיש בטרחא ושרי לי לאגבוהה מעיקרא. והביאוה תוס' ז"ל ס"פ במה טומנין:
מעות שעל הכר: תוס' שבת פ"ג דמ"ד ודפרק חלון (עירובין דף ע"ז) והרא"ש פ' כירה דף קע"ז טוא"ח סי' שי"א: לִשְׁלֶשֶת בנקודת סגול הלמ"ד והשי"ן האחרונים:
בפי' ר"ע ז"ל ריק או רעי או צואה נראה דרעי היינו דילדים הקטנים וצואה דגדולים או צואה תקרא העבה ורעי הרכה:
מקנחה בסמרטוט: דסתם כר של בגד הוא ובגד המטונף שרייתו זהו כבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרין גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכא ליעבד ליעבר במיא מיתווסן מאניה במיא ואחי לידי סחיטה ומדאיצטריכא ליה למימר ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייה גופא אסורה משום דשרייתו במים זהו כבוסו ש"מ דדוקא בגד מטונף הוא דאמרי' הכי אבל כשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. הר"ן ז"ל:
היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה: בזבחים פ' דם חטאת כתבתי בא רך מאי דקשה אמתני' מההיא דאחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונים כבוס:
ה"ג בש"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלה כולה ונוערה: ובגמ' הוא דמחליף השטה ר"נ כפי' ר"ע ז"ל וכן היא בהרי"ף ז"ל. וי"ס (גורסין) בש"א מגביהין מעל השלחן והכל אחד דבין מגביהין בין מעבירין הוי ביד. וכתבו תוס' ז"ל במסכת עדיות לא מתנייא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמיה דהאי מהאי ע"כ ולפי מה שאנו מהפכין הגי' כמו שאמר רב נחמן משום דב"ה כר"ש אמרי' בגמ' שלהי מכלתין דב"ה חשיב כסתמא והביאוה תוס' ז"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ"א:)
מסלק את הטבלא כולה ונוערה: תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור דהא לא הוי שכח הואיל והניחה שם מדעתו וי"ל דלפי' ר"ת ז"ל ניחא דפירש דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום א"נ כיון דהוו שם אוכלין ה"ל בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פי' נוטל ועוד דאין זה מניח בכונה דהא אינו חושש היכן יפלו. תוס' ז"ל במס' יו"ט. וכתוב בשה"ל סי' ל"ג פי' רבינו שלמה ז"ל קליפין קליפי אגוזים ועצמות קשים שאין ראויין לכלב וכן מצאתי למפרשים ז"ל דאפי' אם אינם ראויין לבהמה שרי לטלטולינהו דאי ראויין אפי' ר' יהודה מודה וכו' ורבינו ישעיה ורבינו יצחק ז"ל כתבו כי שרי ר"ש לטלטולי עצמות וקליפין כגון עצמות דחזיין לאכילה וקליפין דחזיין למאכל בהמה אבל מידי דלא חזי לא למאכל בהמה ולא למאכל אדם לא שרי ר"ש ע"כ. וזו היא דעת רב אלפס והרא"ש וגם הרמב"ם ז"ל בה"ש בפכ"ו. וז"ל תוס' ז"ל ג"כ עצמות וקליפין לא כפי' הקונט' דפירש אפי' קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמ' דכר"ש ס"ל ור"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושיער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן לה בגמ' כותיה ע"כ ונראה דזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש שאין העצמות והקליפין ראויין למאכל כלבים מדלא תני ברישא בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה פירורין ושיער של עדשים וליפלגו בכולהו והיינו שפירש בתר הכי מעבירין מעל השלחן פירורין וכ' סתמא היא ע"כ ולפי' כל המפרשים ז"ל צ"ע לע"ד בזה. ועיין ג"כ בהר"ן ובשה"ג ז"ל:
מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית וכו':
מפני שהוא מאכל בהמה: דקדקו תוס' ז"ל מדקתני מתני' מפני שהוא מאכל בהמה דהגי' בדר"י דמייתי עלי' בגמ' סייעתא ממתני' הכי היא הגי' במימרא שלו פרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד מדאיצטריך למיתני במתני' מפני שהוא מאכל בהמה דמשמע דלא חזי לאדם והוי כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן ביד ע"כ וכן גי' הרי"ף ור"ח ז"ל אבל רש"י ז"ל גורס כאן בגמ' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד וכתבו עליו תוס' והר"ן ז"ל ולא נהירא דמאי סייעתא אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין הא תנן נמי ברישא מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע"ג דהני ודאי מותר לאבדן ביד אלא ודאי הגי' האחרת עיקר. וכדמוכח נמי בברכות פ' אלו דברים ע"כ:
ספוג אם יש לו עור: וכו. הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מחק מלת עור וגם מפי' רש"י מחקו אלא ה"ג בפי' רש"י ז"ל בית אחיזה של עור שיאחזנו בידו אבל רש"ל ז"ל גריס ליה וכן ברוב מקומות. ואיתא בתוס' ס"פ ח' שרצים ור"פ בתולה נשאת דף ו' וכ"ה ברמב"ס פכ"ב סי' ט"ו. וכתב שם הרב המגיד כתוב בהשגות קשיא לי וכי יש לו בית אחיזה מאי הוי אי אפשר לקנח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה עכ"ל ז"ל. וז"ל ספר לבוש החור שם ואע"ג שגם כשיש בו בית אחיזה א"א שלא יסחוט מ"מ כשבאה הסחיטה ע"י בית האחיזה אינו נקרא סתיטה אלא כמריק מים בכלי מלא שכן הוא דרכו להריק ממנה ואינו דומה למכבס ע"כ:
וחכ"א בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה: אית ספרים דגרסי בין כך ובין כך מקנחין בו ואיכא נמי מאן דגריס בין כך ובין כך אין מקנחין בו והתוס' ז"ל העלו והכריחו דל"ג ליה כלל לא כך ולא כך והרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מחק מן המשנה מלות וחכ"א והכי מסתברא דהא בהא ודאי לא פליג ת"ק דכשהוא נגוב ניטל בשבת ושאינו מקבל טומאה. וכן ברב אלפסי ז"ל ליתנהו: וה"ר יהוסף ז"ל הגיה וחכ"א בין כך ובין כך ניטל בשבת וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג זה ע"כ פי' שמחק הוא ז"ל מלות ואינו מקבל טומאה:
יכין
האבן שעל פי החבית מטה: את החבית:
על צדה והיא: האבן:
היתה בין החביות: וירא שכשיפול האבן ישברו שאר החביות:
מגביה: להחבית עם האבן. ומושיבה למקום אחר:
מעות שעל הכר: וצריך להכר:
נוער את הכר והן נופלות: ודוקא בשכח האבן או המעות. אבל בהניחם שם מע"ש במתכוון. שישארו שם ביה"ש. נעשה החבית והכר בסיס להאיסור. דאז אפי' נסתלק האיסור אסור לטלטל הבסיס. וי"א דדוקא בהניחם שם מע"ש על דעת שישארו שם כל השבת. אז נעשה בסיס. ובמקום הפסד יש לסמוך על זה (מג"א ש"ט סק"ז) מיהו בהניח מוקצה שלו על כלי חבירו. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובהיה המוקצה ג"כ של בעל הכלי והניח זה המוקצה על הכלי לטובת בעל הכלי. אסור (שם סק"ח). ומיהו בצריך למקום החבית או הכר. בכל ענין [אב"י היינו בשוכח] שרי לסלקן (שם ס"ה. ועמ"ש באריכות בכללי בסיס. בכלכלת שבת):
היתה עליו לשלשת: רוק או ליחה:
מקנחה בסמרטוט: ר"ל מטלית לעפפכען בל"א. ויקנח בנחת לא בדוחק פן יסחט. אבל לא יתן עליו מים. דסתם כר של בגד הוא. ובבגד שרייתו הוא כבוסו (ש"ב ס"ט):
היתה של עור: דאז הכר לאו בר כבוס הוא:
נותנין עליה מים עד שתכלה: וזה היה אסור בשל בגד. אבל לשפשף צדו זה על זה אסור (שם):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת