משנה פאה ו ה

(הופנה מהדף משנה פיאה ו ה)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ו · משנה ה | >>

שני עמרים, שכחה; ושלשה אינן שכחה.

שני ציבורי זיתים י וחרובין, שכחה, ושלשה אינן שכחה.

שני הוצני פשתן, שכחה, ושלשה אינן שכחה.

שני גרגרים, פרט, ושלשה אינן פרט.

שני שבלים, לקט, ושלשה אינן לקט.

אלו כדברי בית הלל; ועל כולן בית שמאי אומרים: שלשה לעניים, וארבעה לבעל הבית.

שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה.

וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה.

וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה.

וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.

שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט.

וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט.

שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט.

וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט.

אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
שְׁלשָׁה – לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה – לְבַעַל הַבַּיִת.

שני עומרים - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.

שני ציבורי זיתים, והחרובין - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
שני חוצני פשתן - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
שני גרגרים - פרט; ושלשה - אינן פרט.
שני שיבולים - לקט; ושלשה - אינן לקט.
אלו - כדברי בית הלל.
ובכולן - בית שמאי אומרים:
שלשה - לעניים; וארבעה - לבעל הבית.

ציבורי — הם הערימות.

הוצני פשתן — קני הפשתים קודם שיכתשוהו ושישרוהו, כשיתלשו אותו.

ופרט — הוא מה שנאמר: "ופרט כרמך לא תלקט"(ויקרא יט, י).

ובית הלל מביאין ראיה ממה שאמר: "לעני ולגר תעזוב אותם"(ויקרא יט, י), ויש לו לעזוב שניים.

ובית שמאי מביאין ראיה ממה שאמר: "לגר ליתום ולאלמנה"(דברים כד, יט), ויש לו לעזוב שלושה:

שני צבורי זיתים. בירושלמי (הל' ד) דייק הא זיתים לא מה בין צבורין לזיתים צבורין גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה:

הוצני כמו שנעקר הפשתן מן השדה והרי הוא כהוצין:

שני גרגרים. של ענבים:

שלשה לעניים. בירושלמי (שם) מפרש אמר רבי בון טעמא דב"ש (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה טעמא דב"ה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם:

הוצני פשתן - כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני, שעומד כמו הוצין יא:

שני גרגרים - ענבים:

אלו כדברי ב"ה - וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, חד לעני וחד לגר, הרי שנים. ובית שמאי אמרי שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית. דכתיב (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הרי שלשה לעניים יב:

שני צבורי זיתים. בירושלמי דייק הא זיתים לא מה בין צבורים לזיתים. צבורים גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה הר"ש. ובריש פרק ז' אפרש אי זיתים תלושים אי אילני זיתים מדייק ליה:

שני הוצני פשתן. לשון הר"ב כמו שנעקר הפשתן מן השדה כו'. וכתב בכ"מ פ"ה מה' מתנות עניים ונ"ל דמיירי כשהזריעו ואז הוא אוכל אדם כדאיתא בריש פרק המוכר פירות [צב.] אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה. ע"כ:

אלו כדברי בית הלל. לשון הר"ב וטעמייהו מדכתיב לעני ולגר תעזוב וכו'. ובית שמאי וכו' דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. ירושלמי. כלומר דבית הלל סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה לעני ולגר. ובית שמאי סברי אדרבה להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה:

(י) (על המשנה) צבורי. בירושלמי דייק הא זתים לא. מה בין צבורים לזיתים צבורים גמר מלאכה. זתים אינן גמר מלאכה. הר"ש ועיין רפ"ז:

(יא) (על הברטנורא) ומיירי כשהזריעו ואז הוא אוכל אדם כדאיתא בב"ב דצ"ב אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה. כסף משנה:

(יב) (על הברטנורא) כלומר. דב"ה סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה. וב"ש סברי אדרבא להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה:

שני עמרים שכחה:    פי' הרש"ש ז"ל בתוספתא קתני המובדלין זה מזה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"כ:

ושלשה אינם שכחה:    פי' בספר יראים דכיון דאיכא שלש מיקרי גדיש ע"כ:

שני שבלים:    בתוספתא קתני המוטלין כדרכן:

שני צבורי זיתים:    כ' הרא"ש ז"ל ירושלמי דוקא צבורי זיתים אבל זיתים לא משום דלא הוי גמר מלאכה פי' דאכתי בעו עליה וחבטה והולכה למעטן ואנן תנן בס"פ דלעיל למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה ע"כ. וכתב הרש"ש ז"ל ולא ס"ל להאי תנא דבירוש' כההוא תנא דפ' כל זית דתנן שני זיתים שכחה דאילן זית גופיה הוי שכחה ע"כ:

והחרובין:    מלת צבורי היה נראה דקאי נמי אחרובין דמושך עצמו ואחר עמו. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה שכחה ושלשה אינם שכחה ע"כ ואחר כך כתב שתי גפנות וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זמ"ז שכחה וג' אינם שכחה. והיא תוספתא משמע דחרובין נמי הוי אילנות ממש דוק. אבל קשה ע"ז אמאי לא השיג עליו הראב"ד ע"ז כמו שהשיג עליו פעמים על מ"ש אח"כ וז"ל השוכח אילן בין האילנות אפי' היה בו כמה סאים פירות או ששכח שני אילנות ה"ה שכחה שלשה אינם שכחה ע"כ ושמא מסתבר ליה להראב"ד ז"ל לחלק בין אילן זיתים לשאר אילנות ומה שהשיגו הוי באילן זיתים אע"ג שדברי הרמב"ם ז"ל בדין זה לא זכר זית:

הוצני פשתן:    כשעוקרין אותן הן כהוצי דקל ולכך קרי להו הוצני. ונראה מן הערוך דאיכא מאן דגרס חוצני בחי"ת שהביאו בערך השני וגם בערך חצן:

יכין

שני צבורי זיתים וחרובין שכחה:    אבל בשכח ב' גרגרי זיתים אינן שכחה. מדלא נגמ"ל עד שיהיו צבורים [כספ"ה]. אבל בשכח ב' אילנות זיתים. הו"ל שכחה [כפ"ז סמ"א]:

שני הוצני פשתן:    ר"ל גבעולי פשתן כמו שנעקרו:

שכחה:    ודוקא כשזרען לאכול הזרע אבל שאר פשתן שזרען לבגדים לא שייך בו שכחה. מיהו קמ"ל דהוצני פשתן הו"ל גמר מלאכה וא"צ אגוד [ע' ספ"ה]:

שני גרגרים:    ענבים:

שני שבלים לקט ושלשה אינן לקט:    אבל לענין שכחה אפילו ג' אינן שכחה מדלא נגמ"ל עד שיעשה עמרים:

אלו כדברי ב"ה ועל כולן בש"א שלשה לעניים וארבעה לבעה"ב:    דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. הו"ל ג'. וב"ה דס"ל ב' לעניים. דרשי לעני ולגר תעזוב. הו"ל ב':

בועז

פירושים נוספים