משנה עדיות ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ו · משנה ג | >>
כזית בשר הפורש מאבר מן החי, רבי אליעזר מטמא, ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהריםז.
עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי, רבי נחוניא מטמא, ורבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין.
אמרו לו לרבי אליעזר, מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי.
אמר להם, מצינו אבר מן החי כמת שלם. מה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא, אף אבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו יהיה טמא.
אמרו לו, לא.
[ אם ] טמאת כזית בשר הפורש מן המת שכן טמאת עצם כשעורה הפורש ממנו, תטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי שכן טהרת עצם כשעורה הפורש הימנו.
אמרו לו לרבי נחוניא, מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי.
אמר להם, מצינו אבר מן החי כמת שלם. מה המת עצם [ כשעורה ] הפורש ממנו טמא, אף אבר מן החי עצם כשעורה הפורש ממנו יהיה טמא.
אמרו לו, לא, אם טמאת עצם כשעורה הפורש מן המת שכן טמאת כזית בשר הפורש ממנו, תטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי שכן טהרת כזית בשר הפורש ממנו.
אמרו לו לרבי אליעזר, מה ראית לחלוק מדותיך, או טמא בשניהם או טהר בשניהם.
אמר להם, מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות, שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים, מה שאין כן בעצמות.
דבר אחר, אבר שיש עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ובאהל.
חסר הבשר, טמא.
חסר העצם, טהור.
אמרו לו לרבי נחוניא, מה ראית לחלוק מדותיך, או טמא בשניהם או טהר בשניהם.
אמר להם, מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשרט.
שהבשר הפורש מן החי טהור, ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו, טמא.
דבר אחר, כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאהל, ורוב עצמות מטמאים במגע ובמשא ובאהל.
חסר הבשר, טהור.
חסר רוב עצמות, אף על פי שטהור מלטמא באהל, מטמא במגע ובמשא.
דבר אחר, כל בשר המת, שהוא פחות מכזית, טהור.
רוב בנינו ורוב מנינו של מת, אף על פי שאין בהם רובע, טמאין.
אמרו לו לרבי יהושע, מה ראית לטהר בשניהם.
אמר להם, לא.
אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב, תאמרו בחי שאין בו רוב ורובע ורקב.
משנה מנוקדת
כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא,
- וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא מְטַהֲרִים.
- עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי,
- רַבִּי נְחוּנְיָא מְטַמֵא,
- וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֲרִין.
- אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
- מָה רָאִיתָה לְטַמֵּא כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי?
- אָמַר לָהֶם:
- מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם;
- מָה הַמֵּת,
- כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא,
- אַף אֵבֶר מִן הַחַי,
- כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו יִהְיֶה טָמֵא.
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא;
- אִם טִמֵּאתָ כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת,
- שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ;
- תְּטַמֵּא כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי,
- שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ הֵימֶנּוּ?
- אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא:
- מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי?
- אָמַר לָהֶם:
- מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם;
- מָה הַמֵּת,
- עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא,
- אַף אֵבֶר מִן הַחַי,
- עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא.
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא;
- אִם טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת,
- שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ;
- תְּטַמֵא עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי,
- שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ?
- אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
- מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ?
- אוֹ טַמֵּא בִּשְׁנֵיהֶם, אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם.
- אָמַר לָהֶם:
- מְרֻבָּה טֻמְאַת הַבָּשָׂר מִטֻּמְאַת הָעֲצָמוֹת,
- שֶׁהַבָּשָׂר נוֹהֵג בִּנְבֵלוֹת וּבִשְׁרָצִים,
- מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֲצָמוֹת.
- דָּבָר אַחֵר:
- אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי,
- מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל;
- חָסֵר הַבָּשָׂר, טָמֵא;
- חָסֵר הָעֶצֶם, טָהוֹר.
- אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי,
- אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא:
- מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ?
- אוֹ טַמֵּא בִּשְׁנֵיהֶם, אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם.
- אָמַר לָהֶם:
- מְרֻבָּה טֻמְאַת הָעֲצָמוֹת מִטֻּמְאַת הַבָּשָׂר;
- שֶׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי, טָהוֹר,
- וְאֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ וְהוּא כְּבִרְיָתוֹ, טָמֵא.
- דָּבָר אַחֵר:
- כְּזַיִת בָּשָׂר מְטַמֵּא בְּמַגָּע ובְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל,
- וְרֹב עֲצָמוֹת מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל.
- חָסֵר הַבָּשָׂר, טָהוֹר;
- חָסֵר רֹב עֲצָמוֹת,
- אַף עַל פִּי שֶׁטָּהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּאֹהֶל,
- מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא.
- דָּבָר אַחֵר:
- כָּל בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת,
- טָהוֹר;
- רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת,
- אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע,
- טְמֵאִין.
- כָּל בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהוּא פָּחוֹת מִכַּזַּיִת,
- אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- מָה רָאִיתָ לְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם?
- אָמַר לָהֶם:
- לֹא;
- אִם אֲמַרְתֶּם בְּמֵת,
- שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב,
- תֹּאמְרוּ בְּחַי,
- שֶׁאֵין בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב?:
נוסח הרמב"ם
כזית בשר, הפורש מאבר מן החי -
- רבי אליעזר - מטמא.
- ורבי יהושע, ורבי נחוניה - מטהרין.
- עצם כשעורה, הפורש מאבר מן החי -
- רבי נחוניה - מטמא.
- ורבי אליעזר, ורבי יהושע - מטהרין.
- אמרו לו לרבי אליעזר:
- מה ראית לטמא - כזית בשר, הפורש מאבר מן החי?
- אמר להם: מצינו שאבר מן החי - כמת שלם,
- מה המת, כזית בשר הפורש ממנו - טמא,
- אף אבר מן החי, כזית בשר הפורש ממנו - יהא טמא.
- אמרו לו: לא,
- אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת, שכן טימאת עצם כשעורה הפורש ממנו,
- תטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי, שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו?
- אמרו לו לרבי נחוניה:
- מה ראית לטמא - עצם כשעורה, הפורש מאבר מן החי?
- אמר להם: מצינו שאבר מן החי - כמת שלם,
- מה המת, עצם כשעורה הפורש הימנו - טמא,
- אף אבר מן החי, עצם כשעורה הפורש ממנו - יהא טמא.
- אמרו לו: לא,
- אם טימאת עצם כשעורה הפורש מן המת, שכן טימאת כזית בשר הפורש ממנו,
- תטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי, שכן טיהרת כזית בשר הפורש ממנו?
- אמרו לו לרבי אליעזר:
- מה ראית לחלוק את מידתך,
- או טמא בשניהם - או טהר בשניהם.
- אמר להם: מרובה טומאת הבשר - מטומאת העצמות,
- שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים - מה שאין כן בעצמות.
- דבר אחר -
- אבר שיש עליו בשר כראוי - מטמא במגע, ובמשא, ובאוהל,
- חסר הבשר - טמא,
- חסר העצם - טהור.
- אבר שיש עליו בשר כראוי - מטמא במגע, ובמשא, ובאוהל,
- אמרו לו לרבי נחוניה:
- מה ראית לחלוק את מידתך,
- או טמא בשניהם - או טהר בשניהם.
- אמר להם: מרובה טומאת העצמות - מטומאת הבשר,
- שהבשר הפורש מן החי - טהור,
- ואבר הפורש ממנו, והוא כברייתו - טמא.
- דבר אחר -
- כזית בשר - מטמא במגע, ובמשא, ובאוהל,
- רובע עצמות - מטמאין במגע, ובמשא, ובאוהל,
- חסר הבשר - טהור,
- חסר רובע עצמות -
- אף על פי שטהר מלטמא באוהל - מטמא במגע, ובמשא.
- דבר אחר -
- כל בשר המת, שהוא פחות מכזית - טהור,
- רוב בניינו, ורוב מניינו של מת -
- אף על פי שאין בו רובע - טמאים.
- אמרו לו לרבי יהושע: מה ראית לטהר בשניהם?
- אמר להם: לא,
- אם אמרתם במת - שיש בו רוב, ורובע, ורקב,
- תאמרו בחי - שאין בו רוב, ורובע, ורקב.
פירוש הרמב"ם
זה הדבר כולו מבואר.
אבל צריך לידע העיקרים המקובלים, אשר כפי אותם העיקרים היה משא ומתן זה והראיה. וזה:
- כי העיקרים שהכל מודים בהם, שאבר מן החי דינו בטומאה כדין המת, כמו שנאמר "ובחלל חרב או במת"(במדבר יט, טז), ולמדנו מפי הקבלה שהכוונה בכאן באמרו "חלל חרב" שהמקום שהפריד החרב מן האברים כמו המת עצמו, לפי שאין הפרש בין חלל חרב או החנוק או הנסקל וזולתם, מת נקראים הכל.
- ועיקר שני, שעצם כשעורה מן המת מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל, והוא מה שנאמר "וכל הנוגע בעצם או בחלל"(במדבר יט, יח), ובאה הקבלה הלכה למשה מסיני שאותו העצם כשעורה.
- והעיקר השלישי, שעצמות הנבלה והשרץ אינם מטמאין, אבל מטמא בשרם, שנאמר "והנוגע בנבלתם"(ויקרא יא, לט), ולמדנו מפי הקבלה בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, ואל זה רמז בכאן באמרו שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים, מה שאין כן בעצמות.
- והעיקר הרביעי, שאבר מן החי או מן המת כשסר ממנו העצם אינו מטמא משום אבר, וזה באומרו "בעצם אדם"(במדבר יט, טז), רוצה לומר עצם שהוא כאדם, מה אדם בשר וגידים ועצמות אף כאן בשר וגידים ועצמות, ואם הוא מבלי עצם הוא כבשר מן המת, בין שהוא מן המת או מן החי, וזה אמרו בכאן חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר.
- והעיקר החמישי, שפחות מכזית בשר מן המת טהור, ואין טומאה בו כלל. והעצם אפילו בכשעורה מטמא במגע ובמשא, כמו שבארנו.
- והעיקר הששי, שרוב בניינו או רוב מניינו של מת מטמא באוהל, ואפילו שאין באותן עצמות רובע הקב. וכן רובע עצמות יטמא באוהל, ואף על פי שאין באותה הרובע לא רוב בניינו ולא רוב מניינו. וזהו עניין אמרו רוב ורובע.
- אמנם רקב הוא אפר מן המת, הנשאר ממנו אחרי שנאבד לחותו ונדוקו עצמותיו.
- ומתנאיו, שיהיה המת כולו לא חסר ממנו אבר, ונקבר ערום בארון מאבן גלל או עופרת וכיוצא בהם, ממה שאינו כלה שיתערב מה שנדוק ממנו עם המת.
- וכשיקח מאותו האפר המצוי באותו ארון מלא תרווד רקב, ושיעורו מלא שתי הידים כאחת, זה השיעור מטמא באוהל.
וכבר קדם זכר קצת אלה העיקרים בפרק שביעי מנזירות, ועוד יתבארו אלה העניינים כולם בתכלית הביאור בפרק שני מאהלות. וכשתדע אלה העיקרים כולם יתבארו לך כל המאמרים הקודמים.
והלכה כרבי יהושע:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כזית בשר הפורש מאבר מן החי - אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם ה, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי ו הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר' אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל: עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי ר' נחוניא מטמא וכו':
מצינו אבר מן החי כמת שלם - כדילפינן מקרא בחלל חרב או במת:
אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת - כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:
אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי - בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא:
שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו - דהא תנן לעיל עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר' אליעזר ור' יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא:
שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו' - דכתיב (ויקרא יא) והנוגע בנבלתם, בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה:
אבר שיש עליו בשר כראוי - אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר יט, טז) או בעצם אדם, מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חסר מן הבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר הבשר טמא. אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר אבל טמא משום בשר ח, ואם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:
והוא כברייתו - בשר וגידים ועצמות:
כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל - אמרו לפי שתחלת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית:
ורוב עצמות - רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ"ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה:
חמר הבשר - משיעור של כזית:
טהור - גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל:
חמר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא - דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור:
רוב בנינו - כגון שתי שוקים וירך אחד י. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה:
אע"פ שאין בהן רובע - דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל אע"פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים אע"פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה:
אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב - דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב: תאמרו בחי שאין בו חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים. והלכה כר' יהושע:
ורקב - גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:
פירוש תוספות יום טוב
כזית בשר הפורש מאבר מן החי. כתב הר"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ"ק דאהלות. ומ"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס"ד:
רבי אליעזר מטמא. באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ"פ הראב"ד. אבל אין דעת הרמב"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:
עצם כשעורה מן המת. כתב הר"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים.
אבר שיש עליו בשר כראוי. פירש הר"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ"ש הר"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים:
חסר הבשר טמא. פי' הר"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ"ק דכלים. וכן פי' הר"ש למשנתינו זו בסוף פ"ק דאהלות ואף הראב"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא"כ להר"ב כמ"ש לקמן:
חסר העצם טהור. פירש הר"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ"מ בריש פ"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה] ע"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ"ל שיש בבשר כזית. וה"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [לקמן] ובמ"ה פ"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע"כ. וכן פירש הר"ב בהדיא בפ"ב דאהלות מ"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז"ל הר"ש בסוף פ"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר"ש שכתבתי א"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר"ב. לכך ג"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא:
שהבשר הפורש מן החי טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר"ב וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ט דחולין:
רוב בנינו. לשון הר"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ"ז דבכורות [דף מ"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי (מנין) [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע"כ. והר"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ"כ הראב"ד לעיל פ"ק משנה ז'. והר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן העתיק הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ"ג):
אף על פי שאין בהן רובע כתב הר"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [וכן רוב מנין וכו'] אע"פ שאין בהן רובע. ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ"ש שם בס"ד:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) כלומר דאלו חסר העצם טהור, כדלקמן:
(ו) (על הברטנורא) לפי שאין הפרש בין חלל חרב או החנוק או הנסקל וזולתם, הכל נקראים מת. אלא לכך נאמר בחלל חרב לומר אבר שהבדילתו כו'. הר"מ:
(ז) (על המשנה) מטהרים. מלטמא באוהל. הר"א. אבל מהר"ם משמע, דמטהרים לגמרי. ועתוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) וזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שתוא, טהור לגמרי, אע"פ שכל הבשר קיים מפני שבשר הפורש מן החי טתור. אבל אם חסר מבשרו, אם נשאר מהבשר כדי לעלות ארוכה, מטמא במגע ובמשא ובאוהל. ואם לאו, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. כ"מ. וכיון דבאבר המת איירינן, צ"ל דביש בבשר כזית, (דאלת"ה א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר) והכי קאמר דמטמא משום בשר אף באוהל אע"פ שמשום אבר אינו מטמא אלא במגע ובמשא כל שיש בו כשעורה. ועתוי"ט:
(ט) (על המשנה) טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם מה אדם כו'. כדפירש הר"ב. וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה יש לו טומאת נבילה, ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי:
(י) (על הברטנורא) בגמרא, הואיל ורוב גבהו בגדול. פירש"י, דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים, דשני שוקים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף בלא הראש, דלגבי (מנין) [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו, דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו השוקים והירכים הגוף והשדרה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כזית בשר הפורש וכו': ס"פ העור והרוטב. ועיין בתוספתא שהביא הר"ר שמשון ז"ל עלה דמתניתין בפ' שני דאהלות:
אמרו לו לא אם טמאת וכו': כך צ"ל:
תטמא כזית בשר: כצ"ל:
מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו וכו': כך צ"ל:
לא אם טמאת: כצ"ל:
לחלוק מדותיך: אית דגרסי מדתך לשון יחיד בתרתי באבי. בפירוש רעז"ל דכתיב ועל הנוגע בעצם כך נלע"ד להגיה כאן וגם בפ"ק דכלים סימן ה'. עוד בפירוש רעז"ל רוב כגון שתי שוקיים וירך אחת. אמר המלקט כן נראה שפירש הראב"ד ז"ל כמ"ש בשמו ז"ל בפ"ק סי' ז'. ורבינו עובדיה ז"ל פירש בר"פ שני דאהלות דרוב בניינו כגון השוקיים והירכים והצלעות:
אע"פ שאין בהם רובע טמאים: כצ"ל:
אמר להם לא אם אמרתם במת וכו': בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ"א.) ומפ' התם שאין בחי רקב כלומר דאי ארקיב כוליה ה"ל מת ולא חי ואי ארקיב חד אבר אפילו במת אין לו תורת רקב דמת שחסר אין לו רקב וכ"ש אם חתך אבר מן החי ונרקב אפילו כי מת אחרי כן אין האבר שנרקב בעודו חי מטמא כדין רקב. וביד בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ג' ו'. ובפ"ג סי' ב'. וברפ"א דהלכות מטמאי משכב ומושב ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ג'. בפי' רעז"ל והיינו דקאמר חסר הבשר טמא ע"כ. כתב עליו החכם הר"ס אוחנא ז"ל הרמב"ם והראב"ד ז"ל מפרשי חסר הבשר ואין בו כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ומשנה שלמה היא בפ"א דכלים ומה שפירש חסר העצם טהור משום אבר אבל טמא משום בשר איני יודע מנין לו כי הרמב"ם והראב"ד ז"ל מפרשי טהור לגמרי ועוד מהו טמא משום בשר אע"פ שיש בו כזית ה"ל כבשר הפורש מאבר מן החי ועליו אנו דנים ע"כ לשונו ז"ל. עוד מצאתי שכתב שהבשר הפורש מן החי טהור צ"ע שהרי כמו שהבשר הפורש מן החי טהור כן עצם הפורש מן החי טהור ובהצטרף שניהם אז טמא משום אבר וא"כ מאי מרובה טומאת העצמות וכו' וי"ל שאבר של בשר כלומר שכולו בשר כגון הלשון והכליות טהור אע"פ שהוא אבר שלם ואבר שכולו עצמות והוא כברייתו אע"פ שמעט בשר שיש עליו צפד על עצמו יבש היה כעץ טמא הרי מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר א"נ ה"ק הבשר הפורש מן החי טהור אפילו שנשאר בו קצת מהעצם אבל אבר הפורש ממנו והוא כברייתו ויש עליו מעט בשר כדי להעלות ארוכה טמא עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל והוא כברייתו פירוש אפילו הוא כחוש הרבה שאין בו בשר כברייתו שלא נחתך מבשרו כלום הוא טמא כיון שיש בו עצם ש"מ שמרובה טומאת העצם מטומאת הבשר ע"כ. עוד כתב דבר אחר כל בשר המת וכו' פירוש אפילו יש בכאן כל בשרו של מת ואין בו כזית הוא טהור אבל עצמות אע"פ שאין כל העצמות של מת אחד כאן אלא רוב הבנין או רוב המנין שלו הם טמאים אפילו הם מעט הרי ראינו שמרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
רבי אליעזר מטמא: במגע, משא, ואוהל, כאמה"ח עצמו כשהוא שלם:
ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים: לרמב"ם לגמרי, ולראב"ד רק באהל מטהרים:
רבי נחוניא מטמא: במגע ומשא:
אמר להם מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים: בנבילה בכזית, ובשרץ בכעדשה:
מה שאין כן בעצמות: דעצמות שרץ או נבילה, טהורים. לכן גם באמה"ח, החמרתי בבשר ולא בעצמות:
אבר: ממת לרבנן לעיל מ"ב, או מחי לכ"ע. וכל אבר אינו מטמא עד שיהיה בו בשר גידין ועצמות:
שיש עליו בשר כראוי: דהיינו בכדי שאם היה האבר מחובר בחי, היה חוזר ומתרפא ע"י הבשר ההוא. והוא פחות מכזית:
טמא: דאף שלא נשאר בשר כשיעור הנ"ל מטמא במגע ובמשא, באמה"ח, משום הבשר [ככלים פ"א מ"ה]. מיהו באמה"ח שאין עליו בשר כלל טהור וכמש"כ בס"ד [כלים פ"א מ"ה], ובמת, משום העצם [דאילו משום בשר המת, טהור לגמרי כשאין בו כזית [כאהלות פ"ב מ"ה]:
טהור: באמה"ח, טהור לגמרי אף שכל בשרו קיים. ובמת, עכ"פ טהור מלטמא באהל, מדלא נשאר כזית בבשר. [וי"מ דרק באבר ממת מיירי מתניתין, וה"ק, חסר הבשר ר"ל שניטל ממנו כל הבשר, טמא במגע ובמשא משום העצם. חסר העצם, ר"ל שניטל כל העצם, טהור לגמרי, דהרי הבשר אינו כזית]. נמצא שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:
שהבשר הפורש מן החי טהור: טהור לגמרי לכ"ע:
ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו: עם בשר גידין ועצמות:
דבר אחר כזית בשר: ממת:
ורוב עצמות: רמ"ח עצמות יש באדם, ורובן קכ"ה:
מטמא במגע ובמשא: הומ"ל דמרובה טומאת עצמות מטומאת בשר בשיעורין, דהרי כשעורה מטמא במגע ובמשא, ובשר פחות מכזית טהור לגמרי. אלא עדיף מנה נקט דאפילו כל חד וחד בשיעוריה, וששוין גם בטומאת אהל, אפ"ה מצינו שעצם חמיר מבשר:
דבר אחר כל בשר המת שהוא פחות מכזית: ר"ל אם כל בשרו פחות מכזית. ומשכח"ל בנפל [כחולין דפ"ט ב']:
רוב בנינו: כל בניין הגוף הוא ב' שוקיים וב' ירכיים והצלעות ושדרה. ורוב בניינו הוה ב' שוקיים וירך א' [כבכורות דמ"ה א']:
ורוב מנינו: ר"ל או רוב מניין רמ"ח עצמות:
אף על פי שאין בהם רובע: דרובע קב עצמות מת, אפילו אין בהן רוב בניין או רוב מניין, מטמא באהל [ועי' לעיל פ"א סי' ל"ט]:
טמאין: באהל, והוה מצי נמי למימר דבשר כל שאינו כזית טהור ובעצם כשהוא כשעורה טמא. אלא דבשיעוריה לא קמיירי:
ורובע: דרוב עצמות ממת אף שאינן רובע, או רובע אף שאינן רוב מטמאין באהל:
ורקב: מת שלם שנקבר ערום בארון שיש, ומכוסה בשיש, ונרקב שם, אז מלוא חפניים מהרקב, מטמא במשא ואהל ולא במגע [עי' ביבקש דעת סי' ח']:
ורקב: להכי כזית בשר או עצם כשעורה הפורשין מהחי, אין למדין אותן ממת להחמיר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת