תפארת ישראל על עדויות ו

משנה עדויות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על עדויות · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שממאנים את הקטנות:    ר"ל ב' אחים נשואין ב' אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה. מת בעל הגדולה, זיקתה שהוא מדאורייתא אוסרת אחותה הקטנה על בעלה מדאין נשואיה מדאורייתא כלום. להכי מלמדין הקטנה שתמאן, ויתעקרו נשואיה מעיקרא, ועי"ז יהיה מותר לעשות מצוה דאורייתא שתתיבם הגדולה [יבמות פ"ז מ"ז]. והא דקאמר קטנות לשון רבים. היינו מדיש עוד אחרת [שם מי"א], דהיינו בנפלו ליבם ב' יבמות אחיות, א' גדולה וא' קטנה, ובעל הקטנה ואח"כ הגדולה, מלמדין הקטנה שתמאן ויקיים הגדולה.

ושמשיאין את האשה על פי עד אחד:    שאמר לה מת בעלה [כשלהי יבמות]. אף דמדינא צריך ב' עדים, משום עגונא סמכו אחזקה דאשה דייקה ומנסבה:

ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש:    שניקר מוח התינוק. דשור דכתב רחמנא לאו דוקא:

ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גב המזבח:    וקודם מ' יום לכתחילה פסול [כב"ב צ"ז]:

ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות:    כשנאנסו מלהקריב מקודם. וקמ"ל דאז עדיין נקרא בוקר:

משנה ב

על אבר מן המת שהוא טמא:    אף שאין בו כזית בשר מטמא גם באהל:

אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי:    נ"ל דר"ל דאף דק"ו דאורייתא, עכ"פ באבר עצמו ליכא ק"ו אלא בהמת שנפרש ממנו, והרי באבר ליכא ק"ו:

שהחי:    כשהוא זב:

עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים:    דכל הכלים שתחת הזב אפילו הן ק', אף שלא נגעו בזב, כולן אבות הטומאה:

ועל גביו מדף:    ר"ל וכל הכלים שעל גביו אפילו לא נגעו בזב, כולן טמאין טומאה קלה לטמא וכו':

לטמא אוכלים ומשקין:    ולא אדם וכלים:

מה שאין המת מטמא:    דרק כלי שנגע בו נעשה אבי אבות הטומאה, בין שהוא תחת המת או עליו או בצדו, והכלי הב' שנגע בהראשון, נעשה אב, והכלי הג' נעשה ראשון, והכלים האחרים שנגעו בג' טהורים, דאדם וכלים אינן מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [ועי' ביבקש דעת ח' ט']. והא דלא קאמר מעינות שרק בזב חי מטמאים, משא"כ במת כל משקה היוצא מהמת טהור חוץ מדמו. נ"ל דרצה להביא ראייה מאברי המת בעצמו:

משנה ג

רבי אליעזר מטמא:    במגע, משא, ואוהל, כאמה"ח עצמו כשהוא שלם:

ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים:    לרמב"ם לגמרי, ולראב"ד רק באהל מטהרים:

רבי נחוניא מטמא:    במגע ומשא:

אמר להם מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים:    בנבילה בכזית, ובשרץ בכעדשה:

מה שאין כן בעצמות:    דעצמות שרץ או נבילה, טהורים. לכן גם באמה"ח, החמרתי בבשר ולא בעצמות:

אבר:    ממת לרבנן לעיל מ"ב, או מחי לכ"ע. וכל אבר אינו מטמא עד שיהיה בו בשר גידין ועצמות:

שיש עליו בשר כראוי:    דהיינו בכדי שאם היה האבר מחובר בחי, היה חוזר ומתרפא ע"י הבשר ההוא. והוא פחות מכזית:

טמא:    דאף שלא נשאר בשר כשיעור הנ"ל מטמא במגע ובמשא, באמה"ח, משום הבשר [ככלים פ"א מ"ה]. מיהו באמה"ח שאין עליו בשר כלל טהור וכמש"כ בס"ד [כלים פ"א מ"ה], ובמת, משום העצם [דאילו משום בשר המת, טהור לגמרי כשאין בו כזית [כאהלות פ"ב מ"ה]:

טהור:    באמה"ח, טהור לגמרי אף שכל בשרו קיים. ובמת, עכ"פ טהור מלטמא באהל, מדלא נשאר כזית בבשר. [וי"מ דרק באבר ממת מיירי מתניתין, וה"ק, חסר הבשר ר"ל שניטל ממנו כל הבשר, טמא במגע ובמשא משום העצם. חסר העצם, ר"ל שניטל כל העצם, טהור לגמרי, דהרי הבשר אינו כזית]. נמצא שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:

שהבשר הפורש מן החי טהור:    טהור לגמרי לכ"ע:

ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו:    עם בשר גידין ועצמות:

דבר אחר כזית בשר:    ממת:

ורוב עצמות:    רמ"ח עצמות יש באדם, ורובן קכ"ה:

מטמא במגע ובמשא:    הומ"ל דמרובה טומאת עצמות מטומאת בשר בשיעורין, דהרי כשעורה מטמא במגע ובמשא, ובשר פחות מכזית טהור לגמרי. אלא עדיף מנה נקט דאפילו כל חד וחד בשיעוריה, וששוין גם בטומאת אהל, אפ"ה מצינו שעצם חמיר מבשר:

דבר אחר כל בשר המת שהוא פחות מכזית:    ר"ל אם כל בשרו פחות מכזית. ומשכח"ל בנפל [כחולין דפ"ט ב']:

רוב בנינו:    כל בניין הגוף הוא ב' שוקיים וב' ירכיים והצלעות ושדרה. ורוב בניינו הוה ב' שוקיים וירך א' [כבכורות דמ"ה א']:

ורוב מנינו:    ר"ל או רוב מניין רמ"ח עצמות:

אף על פי שאין בהם רובע:    דרובע קב עצמות מת, אפילו אין בהן רוב בניין או רוב מניין, מטמא באהל [ועי' לעיל פ"א סי' ל"ט]:

טמאין:    באהל, והוה מצי נמי למימר דבשר כל שאינו כזית טהור ובעצם כשהוא כשעורה טמא. אלא דבשיעוריה לא קמיירי:

ורובע:    דרוב עצמות ממת אף שאינן רובע, או רובע אף שאינן רוב מטמאין באהל:

ורקב:    מת שלם שנקבר ערום בארון שיש, ומכוסה בשיש, ונרקב שם, אז מלוא חפניים מהרקב, מטמא במשא ואהל ולא במגע [עי' ביבקש דעת סי' ח']:

ורקב:    להכי כזית בשר או עצם כשעורה הפורשין מהחי, אין למדין אותן ממת להחמיר: