משנה עדויות ה ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ה · משנה ז | >>
בשעת מיתתו אמר לבנו, בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.
אמר לו, ולמה לא חזרת בך.
אמר לו, אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים. אני טו עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן.
אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין — מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין.
אמר לו, אבא, פקוד עלי לחבריך.
אמר לו, איני מפקיד.
אמר לו, שמא עולה מצאת בי.
אמר לו, לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, אָמַר לִבְנוֹ:
- בְּנִי,
- חֲזֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.
- אָמַר לוֹ:
- וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ?
- אָמַר לוֹ:
- אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְּרֻבִּים,
- וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְּרֻבִּים;
- אֲנִי עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי,
- וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָן.
- אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְּרֻבִּין;
- מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחֹז בְּדִבְרֵי הַמְּרֻבִּין.
- אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְּרֻבִּים,
- אָמַר לוֹ:
- אַבָּא, פְּקֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ.
- אָמַר לוֹ:
- אֵינִי מַפְקִיד.
- אָמַר לוֹ:
- שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי?
- אָמַר לוֹ: לָאו;
- מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ, וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ:
בשעת מיתתו - אמר לבנו:
- בני - חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.
- אמר לו: אתה, למה לא חזרת בך?
- אמר לו: אני שמעתי מפי המרובין - והם שמעו מפי המרובין,
- אני עמדתי בשמועתי - והן עמדו בשמועתן,
- אבל אתה - שמעת מפי היחיד, ומפי המרובין,
- מוטב להניח דברי היחיד - ולאחוז בדברי המרובין.
- אמר לו: אבא - פקד עלי לחבריך.
- אמר לו: איני מפקד.
- אמר לו: שמא עוולה מצאת בי?
- אמר לו: לאו -
- מעשיך יקרבוך - ומעשיך ירחקוך.
אמר לו מוטב להניח דברי היחיד, ולא אמר לו שזה הראוי לו, ואתה יודע עיקר התורה "אחרי רבים להטות"(שמות כג, ב). ואמנם אמר זה שהוא גם כן קבל מרבים כמו שזכר, ואין מתנאי המקבל שיהיו דבריו מרבים, אבל כשהיו המקבלים רבים מרבים וקבל יחיד מרבים, לעשות כדברי רבים שקבלו מרבים יותר ראוי כמו שבאר לו.
ומבואר הוא שאין הלכה (כרבי) כעקביא בן מהללאל בכל:
בארבעה דברים - שער פקודה ודם הירוק ושער בכור התלוש והשקאת גיורת ומשוחררת:
מוטב להניח דברי היחיד - משום דהוא נמי מרבים קבל והוו דבריו כדברי רבים, משום הכי קאמר מוטב להניח וכו'. דאי לאו הכי מאי מוטב דקאמר, והלא דאורייתא היא, דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות, וחייב להניח דברי היחיד בעל כרחו. אלא טעמא דאמר מוטב ולא אמר חייב, משום דאף הוא מרבים קבל טז כדפרישית. ואין הלכה כעקביא בן מהללאל בכל ארבעה דברים הללו:
אני שמעתי מפי המרובים. והם שמעו מפי המרובים. פירש הראב"ד וז"ל נראה כי הראשונים [נמנו] על אלו ד' דברים והיו מתצה למחצה. הוא שמע מן המתצה האחד. והם שמעו מן המחצה האחר. והוא עומד בשמועתו. והם עמדו בשמועתן. אי נמי עקביא היה אומר. כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב. וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. עכ"ל:
מוטב להניח דברי היחיד וכו'. לשון הר"ב משום דהוא נמי מרבים קבל. והוו דבריו כדברי רבים שאין מתנאי המקבל [אלא שיהיו דבריו מרבים. [הרמב"ם]:
(טו) (על המשנה) אני כו'. נראה, כי הראשונים נמנו על אלו ד' דברים והיו מחצה על מחצה, הוא שמע מן המחצה האחד והן שמעו מפי המחצה האחר כו'. א"נ עקביא היה אומר כי אותן ששמע מפיהם היו הרוב, וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. הר"א:
(טז) (על הברטנורא) והיו דבריו כדברי רבים. שאין מתנאי המקבל אלא שיהיו דבריו מרבים. הר"מ:
בשעת מיתתו: הרא"ש ז"ל פ' ואלו מגלחין דף מ"ג. ואית דגרסי בשעת מיטתו בטית לשון ומטה ידו. וכתב הר"ן ז"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפרק שני דשבועות בדף ש"ד בשם הרמב"ן ז"ל דבירוק נקטינן כר' יוסי שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו ותנינן בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים אלמא הלכתא כותיה כדאמרינן בר"פ תפלת השחר הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו דתנן התם בשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו האי דדם ירוק וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו ולא לתלות כת"ק דמתניתין דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים דהיינו ר' יוסי ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה ועוד וכו' ע"ש:
אני עמדתי בשמועתי: לרב כהנא ה"פ והורתי מעשה כמו ששמעתי ולר' אלעזר עמדתי בשמועתי כשנשאתי ונתתי עמהם לא חזרתי משמועתי ומ"מ לא הורתי כשמועתי ופלוגתייהו בפרק הנחנקים:
איני מפקד: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
שמא עילה: מ"מ שמא עַוְלָה וכך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
יכין
בשעת מיתתו: של עקביא:
בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר: הנזכרים במשנה ו':
אני עמדתי בשמועתי: נ"ל דהיינו בלימוד. אבל במעשה היה צריך לעשות כמו שאומרים הרוב, דהתורה אמרה אחרי רבים להטות. והם היו בזמן הבית והסנהדרין גדולה, והמורה כנגדן דינו כזקן ממרה [ועי' סנהדרין פי"א מ"ב]:
ולאחוז בדברי המרובין: ר"ל ובזה נחלקנו, שאני אומר שהרוב הסכימו כדעתי, והם אמרו שכדעתם הסכימו הרוב, ולהכי אף דבכה"ג לא שייך שתשמע להם משום אחרי רבים להטות, עכ"פ מוטב וכו' [ומה"ט נמי קאמר מ ו ט ב, ולא א"ל ח י י ב א ת ה לאחוז וסי']:
אבא פקוד עלי לחבירך: דסבור היה שכדי שיקרבוהו א"ל שיחזור בו. להכי א"ל פקוד עליהן בפירוש שיקרבוני:
אמר לו שמא עילה: דבר של גנאי:
מעשיך יקרבוך: גם אם לא אצוה כך:
ומעשיך ירחקוך: גם אם אצוה שיאהבוך לכן חזור בך ג"כ בד' דברים הנ"ל. [ואת"ל עכ"פ מה יזיק, אדרבה ע"י ציוויו יאהבוהו ביותר. נ"ל שאין הפירוש של יקרבוך או ירחקוך, לשון הודעה, שמודיעו מה שיהיה, ווערדן דיך להם לאוהב או אויב מאכען. אלא לשון צווי זאללען דיך להם לאוהב או לשונא מאכען. כי כך רצוני, שעי"ז תשתדל ביותר לעשות מעש"ט כדי למצוא חן בעיני ה' ואדם. ואם תעשה מעשים רעים, אני רוצה שירחקוך מעשיך הרעים, כדי שתרגיש ותשוב לעשות מעשים טובים, ומצא חן ושכל טוב בעיני [אלהים ואדם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת