מלאכת שלמה על עדויות ד
<< · מלאכת שלמה · על עדויות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלו דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה: ק"ק לע"ד דה"ל למיתני אלו דברים קולי ב"ש וחומרי ב"ה דהא אלו הכ"ד השנויין בפרק זה כ"ע מודו בהו ועל התוספת שמוסיפין תנאים אחרים בפירקין דלקמן הוא דפליגי וא"כ מאי מקולי במם דקתני ודוחק לומר דה"ק אלו דברים קולי ב"ש וחומרי ב"ה השנויים בשני פרקים הללו דהיינו רביעי וחמישי ויש קצת מהם דכ"ע מודו בהו דהיינו הכ"ד השנויים בפרק זה ואפשר לומר דמכאן ראיה קצת למה שכתבתי לעיל פ"ק סימן ח' בשם הר"ש שיריליו ז"ל שפירש דסובר רש"י ז"ל דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייא גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה דוקא קאמר דליתנייה אלא ר"ל דליתנייה בעדויות בכולה מסכתא וכו' והיינו דקתני אלו דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה כלומר אלו דברים שזכרנו כבר מקצתם בפ"א הם קצת מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותו איכא כ"ד מוסכמים דו"ק. ועדיין אני צריך למודעי:
ביצה שנולדה וכו': בריש מסכתא יום טוב היא שנוייה. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל לפי שברוב מחלוקתם של ב"ש וב"ה ב"ש מחמירין וב"ה מקילין וכל השנויים כאן ובפ' הבא אחר זה הן בהפך אלא דהני דפירקין דהכא הן אליבא דכ"ע דב"ש מקילי וב"ה הוו מחמרי ובפירקין דלקמן היינו אליבא דתנאי דאיכא דהוו מוסיפים עלייהו דקמאי איכא מאן דמוסיף כך וכך ואיכא מאן דמוסיף כך וכך אבל השגורים בפי הכל הם כ"ד ובו ביום שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה רצו לחברם יחד כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו ולהחליפם:
תאכל: בו ביום:
לא תאכל: ואפילי בטלטול נמי אסירא כדתניא וכו' והא דלא תנא אוסרין ומתירין כדתניא מותר השמן שבנר ושבקערה וכו' ר' יהודה אוסר י"ל דתנא תאכל להודיעך כחו דמאן דשרי דאפילו באכילה נמי קא שרי ליה:
ככותבות: היינו כותבת הגסה דיום הכפורים והיינו תמרה ע"כ:
בהמה שנולדה ביום טוב: הכל מודים שהיא מותרת ואפרוח שיצא מן הביצה הכל מודים שהוא אסור אית דלא גרסי לה וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקה וכתב בכל הספרים לא מצאתי זה עכ"ל. אבל רבנו עובדי' ז"ל שפירשה נראה דהוה גריס לה. בפי רעז"ל ואפרוח שיצא הכל מודים שהוא אסור משום שרץ העוף. אמר המלקט ואפילו בחול וכר' אליעזר בן יעקב ורבנן פליגי עליה ולא אסרי רק כשנולד בי"ט כדאי' בפרק קמא דמסכת יום טוב ובסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס"ד.) ועיין גם כן בפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ו:)
השוחט חיה ועוף וכו': גם היא שנוייה ברפ"ק דמסכת יו"ט:
יחפור בדקר: ס"א בדקל. הרי"א ז"ל. גם הגיה ושאפר הכירה מוכן ומחק מלת הוא:
בש"א הבקר: ר"פ ששי דמסכת פאה היא שנויה. ופי' הראב"ד ז"ל וכן מפרשים אחרים דהבקר גרסינן בבית ופי' הרא"ש ז"ל ונטשת תרגם יונתן ותבקרינון. והרמב"ן ז"ל פי' שהבי"ת והפ"א מתחלפין מפני שהן ממוצא אחד והוא כמו הפקר וכן בלשון תורה בקורת תהיה כמו פקורת תהיה כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש והא דאמרי ב"ש הבקר לעניים הבקר דוקא לעניים אבל שיזכה בו עשיר לא ובה"א אף לעניים עצמם אינו הפקר עד שיופקר לכל:
ואחד של ד' קבין: בש"א אינו שכחה. מפרש בירושלמי דפאה פ' ששי מפני שהוא מסויים בין שאר העמרים כלומר ולעולם דעתו עליו מפני גודלו אבל אם היה של שני קבין או של שלשה שכחה הוי אפי' לב"ש ע"כ:
העומר: שהוא סמוך וכו' גם היא שנויה בר"פ ששי דפיאה. וכתב שם רבינו שמשון ז"ל משנתינו לא מצאנוה במסכת עדויות אבל בירושלמי במסכת פאה פריך אמאי לא תני בכלל קולי ב"ש וחומרי ב"ה הא דתנן בכתובות רפ"ח נפלו לה משנתארסה בש"א תמכור ובה"א לא תמכור ומשני לא תני אלא דבר שהוא חומר משני צדדין וקל משני צדדין וכו' כדכתבינן התם בכתובות בשם תוס' ז"ל והדר פריך והא תני העומר שהוא סמוך לגפה וכו' ומשני קל הוא לבעה"ב ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בהם משמע מן הירושלמי דגרסינן לה הכא בעדויות ועל הירושלמי עצמו תמה הרב רבינו שמשון ז"ל. ופי' הר"ש שיריליו ז"ל בקר שעומדין שם הבקר החורשות בֶקֶר גרסינן והוא בית בקרות:
כרם רבעי וכו': שנוייה היא בפ"ז דמסכת פאה ובפ"ה דמסכת מעשר שני. ואיתא בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ד.) ובר"פ כיצד מברכין פליגי תנאי מ"ס בכולהו מתני' גרסי כרם רבעי כדכתיב בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומ"ס בכולהו גרסינן נטע רבעי דס"ל דרבעי בהדי ערלה שייך וכל היכא דנהגא ערלה נהוג רבעי. ובברייתא תניא רבי אומר לא אמרו ב"ש אלא בשביעית אבל בשאר שני שבוע בש"א יש לו חומש ויש לו ביעור:
ובה"א יש לו ביעור: מחק הר"ר יהוסף מלת ביעור. ופי' הר"ש שיריליו ז"ל ובה"א יש לו למ"ד דפליגי בשביעית טעמא דב"ה היינו משום דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר לקולא לא ילפינן ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפרש בפרק האיש מקדש דב"ש לא גמרינן קדש קדש ממעשר וב"ה סברי גמרינן קדש קדש ממעשר:
יש לו פרט ויש לו עוללות: הך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתא דלרבי דגמרי ב"ש נטע רבעי ממעשר שני אית להו לב"ש כר' יהודה דמעשר שני נכסיו הוי ומש"ה חייב בחלה וה"נ גבי כרם רבעי יש לו פרט ויש לו עוללות דנכסיו הוי ולרשב"ג דלא גמרי אתי שפיר טפי דשניהם נכסיו גמורים נינהו והא דכתיב בתרוייהו קדש היינו דצריך להעלותם לירושלים וב"ה דפליגי היינו משום דס"ל דמעשר שני ונטע רבעי ממון גבוה נינהו כר"מ דהאיש מקדש:
והעניים פודים לעצמם: אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה: [הגהה עיין במ"ש שם פ"ז דפאה ושם פ"ה דמעשר שני]:
כולו לגת: ואין לעניים בו כלום עכ"ל ז"ל. ופירש הראב"ד ז"ל והא מילתא נמי חומרא לב"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית ע"כ:
חבית של זתים: ביבמות פ"ק דף ט"ו. ותוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ה) ודפ' כל קרבנות הצבור דף פ"ו. וביד פי"א דהלכות טומאת אוכלין סי' ז':
הסך בשמן טהור וכו': ירושלמי דברכות פ' אלו דברים דף י"א רמי דב"ה אדבית הלל דהכא אמרי טמא והתם בבבא דמקנח אדם ידו במפה אמרי טהור ומשני דהכא בעינו הוא ברם התם בלוע במפה ע"כ. ועיין בהראב"ד ז"ל שנראה שהוא יש לו נוסחא אחרת בירושלמי שהקשה הוא ז"ל דמה יש שם משקה טמא מתחלתן ותירץ ז"ל דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דה"ל משקה טמא מתחלתו ומשני דל"ד דהכא בעינו הוא שאינו בלוע באדם הלכך טמא ולא נטהר אבל התם בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין שם משקה טמא כלל. וברוב הספרים גרסינן אע"פ מנטף וספרים אחרים שמנטף:
כדי סיכת אבר קטן: חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר הראב"ד ז"ל. וביד ס"פ שני דהלכות טומאת אוכלין: תניא א"ר אליעזר ב"ר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורני וראיתי שהיה אוכל פת חרבה בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לי זיתים ראה אותם שהם לחים אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לי חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע"פ שתלמיד ב"ש היה ר' צדוק כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה. ופי' הר"ר שלמה שיריליו ז"ל זיתים מגולגלין לשון ביצה מגולגלת שעומדים לאכילה ונותנים בהם מלח ומניחין אותם בחבית במימיהם כדי שיהיו רכין ונוחין לאכילה והשתא היינו טעמא דב"ה דסברי דמוכשרין הן דאע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת דלא גזרו על המסיקה דמוהל אינו מכשיר שאני הכא דכיון דמגולגלין הם ניחא לי' במימיהם וטעמא דב"ש היינו דסוף סוף מוהל הוא ולא מכשיר הלכך אינה צריכה לינקב כדי שיצא משם המשקה וב"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו ע"ג הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לינקב כדי שילך המשקה לאיבוד לגלוייה דעתיה דלא ניחא ליה ביה. ומודים שאם ניקבה מאלייה וכל שכן נקבה הוא לדעתו שהיא טהורה דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה כיון שמתחלתן נתן אותם בחבית נקובה ולא תקנה אע"פ שסתמוה שמרים אחרי כן אין אותו משקה מכשיר וי"מ שאפילו כבר סתמו השמרים קודם שנתנם בה ואח"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה קיום עם כובדן והוא ידע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנתן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. והקשה הראב"ד ז"ל דתנן בפ' עשירי דמסכת כלים ומייתי לה בבבא קמא פ' הגוזל רבה חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה אלמא סתימת השמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת כמו צמיד פתיל ותירץ דהתם לאו בגלויי דעתא תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באנפיה נפשיה אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי אדעתיה דלא בעי ליה למשקה. וכן כתבו שם ג"כ תוס' ז"ל:
הסך שמן טהור ונטמא: כשהיה גופו טהור סך שמן טהור ואח"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו:
ואם היה שמן טמא מתחילתו: וסך בו וטבל:
בש"א כדי סיכת אבר: קטן של קטן בן יומו חשוב הוא ואינו בטל ולא נטהר השמן אלא אם היה פחות מכאן וטעמא דמפליגי ב"ש בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה וב"ה מחמרי הכא דאם יש בשמן טופח לת"ק ולר' יהודה ע"מ להטפיח לא נטהר השמן עכ"ל ז"ל ומשמע אבל האדם נטהר וגם דברי הרמב"ם ז"ל שם ס"פ שני סתומין. ועיין במ"ש בשם הר"ר שמשון ז"ל בפ' בתרא דמכשירין סי' ה'. וראיתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל על מה שכתב רעז"ל ונשאר על בשרו וטמאהו זה אי אפשר שאין משקה טמא מטמא אדם והראב"ד ז"ל פירשה דקאי טמא וטהור אשמן למ"ד טהור משום דבטל לגבי גוף האדם ולמ"ד טמא משום דלא בטל ועדיין הוא בטומאתו וכן פי' הרמב"ם ז"ל בס"פ שני מהלכות טומאת אוכלין וכך צריך לדחוק לפרש לשונו בפירוש המשנה ע"כ:
האשה מתקדשת בדינר וכו': שנוייה ברפ"ק דקדושין וצ"ע לע"ד מאי כדברי ב"ש בכף דקתני הכא וגם בפירקין דלקמן בכמה דוכתי:
בש"א פוטר אדם וכו': שנוייה פ"ח דגיטין:
המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק: גם היא שנויה שם:
ומודים בשנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה וכו': כצ"ל וכן הגוה הרי"א ז"ל:
ב"ש מתירין וכו': שנויה בפ"ק דיבמות. ומצאתי במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל שכתב וז"ל בכל המשניות ל"ג לכל זו המשנה ע"כ:
שלשה אחים וכו': שנוייה בפרק שלישי דיבמות:
המדיר את אשתו מתשמיש וכו': שנויה בפ' חמישי דכתובות:
המפלת לאור שמונים ואחד: נ"א אור לשמונים ואחד ושנויה בארך בפ"ק דכריתות:
סדין בציצית: בשבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ה) וגם במנחות פ' התכלת (מנחות דף מ') ברייתא דמסיים בה התם ר' אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין ופירש הר"ב רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל וכן בערוך וגם רש"י ז"ל בלשון שני דאב"ש קאי היאך ב"ש פוטרין והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין שתמהין עליו בני אדם אותם שאין יודעים שהוא מותר תמיהא איכא איסורא ליכא ופירשו עוד ז"ל דהאי דנקט לשון פיטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא דכיון דלב"ש פטור הוו להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב"ה דמחייבי ליה בציצית מותר ללובשו. ור"ת ז"ל חלק עליהם דאנן קיימא לן חובת גברא וב"ש חיובי מחייבי ליה מדאורייתא ולא פטרי אלא משום הנך טעמי דאיכא התם והלכך שייך שפיר לשון פיטור ע"כ. וז"ל הר"ן שם פ' במה מדליקין ובדין הוא דליתני אוסרין אלא הא דקתני פוטרין משום דס"ל דכלי קופסא חייבים בציצית והכא פטירי ולא שייך למיתני בהו אוסרין ע"כ והוא דעת רש"י ז"ל דדוקא מן התכלת היה נפטר משום גזרה אבל במינו דהיינו לבן חייב. אבל התוס' ז"ל ס"ל דב"ש אף מן הלבן היו פוטרין אותו והיינו דקתני לישנא דפטורין משום לבן עכ"ל ז"ל בקיצור כל מאי דאפשר. והשתא נמי דייק לישנא דקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדא"ר אלעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו וכו' כמו שכתבו שם תוס' ז"ל. ועי' בקולין שרש קמ"ז. ורבינו נתן בעל הערוך בשם הגאונים ס"ל דסדין אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתן וכן דעת רבינו תם ז"ל ג"כ. ועיין ג"כ בהלכות קטנות דהרא"ש ז"ל או באותן שבתלמוד או בפירושו שעל הרב אלפסי דף פ"ח ודף פ"ט ע"א ותוסיף לקח טוב וז"ל בקיצור מופלג ואפשר לדעת הרי"ף ז"ל שכשאמרו ב"ש וב"ה דבריהם בבית המדרש אמרו ב"ה דבריהם תחלה ואמרו מחייבין דאפילו בתכלת מחייבין והשיבו ב"ש על דבריהם ואמרו דאיסור איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתם הקדימו בית הלל דברי בית שמאי מפני ענותנותם שהיו מקדימין בכל פעם דברי ב"ש לדבריהם ואגב דב"ה שנו מחייבין שנו גם בדברי בית שמאי פוטרין ולעולם במינם מחייבין פשתן לפשתן ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל הביא טעם אחרון דקאמר ר' זירא התם. ואיתא בתוס' פ"ק דסוכה דף ג' ובהרא"ש פ' ואלו מגלחין דף מ"ג. והיא אחת מששה מקומות שהלכה כבית שמאי כדכתבינן בברכות ס' אלו דברים. ובית יוסף א"ח סימן ט' האריך בזה ובסוף דבריו כתב וכבר כתבתי דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סוברים דשאר מינים בר מפשתים וצמר רחלים לא מחייבי בציצית מדאורייתא כמו שנתבאר בראש הסימן נכון שלא לעשות הטלית משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דלקיים מצות ציצית מדאורייתא וכן כתב האגור בשם הר"ר ישעיה והר"ר מולן ז"ל שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא אפשר לו יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים ואי לא אפשר לו יעשה אפילו של פשתים ומברך עליו בהסכמת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ע"כ. וזה לשון הר"ר יהוסף ז"ל על מה שכתב רעז"ל וסברי ב"ש גזרינן וכו' כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפירש מגומגם כי כך היה לו לומר סדין ב"ש פוטרין מן הציצית וכו' מהו זה שאמר סדין בציצית א"נ היה לו לומר סדין בציצית ב"ש אוסרין וכו' ואם היינו מפרשים סדין שיש בו ציצית ב"ש פוטרין את הלובשו מלאו דלא תלבש שעטנז הוה אתי שפיר טפי וצ"ע ע"כ:
כלכלת שבת וכו': שנויה בפ"ד דמסכת מעשרות:
מי שגזר נזירות מרובה: האי בבא וגם בבא דמי שהיו שתי כיתי עדים שתיהן שנויות בפ' שלישי דמסכת נזיר. וכתב הרי"א ז"ל נזירות מרובה יותר משלשים יום:
שתי כיתי עדים מעידות: גרסינן דכיתות לשון נקבה ובסיפא גרסינן מעידין דהוי לשון זכר:
אדם שהוא נתון וכו': שנויה במסכת אהלות פי"א. בפי' רעז"ל שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח. אמר המלקט מבואר בהרמב"ם ז"ל דכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אהל ברוחב טפח או יותר נחשבהו כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו ונתחברו טומאת הכלים וחזר הכל תחת אהל אחד. ופי' הר"ר יהוסף ז"ל תחת הסדק פי' שהוא מונח על גבי קרקע כנגד מקום הסדק שהוא למעלה בתיקרה ע"כ. עוד כתב והצד העליון מביא פי' כשאין הטומאה לגמרי כנגדו צד העליון וכו' ע"כ. גרסינן בגמרא דבני מערבא בפ' הריני נזיר ואני א"ר יוחנן משום ר"מ כ"ד דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ופי' הראב"ד ז"ל א' ביצה שנולדה. ב' שאור בכזית. ג' השוחט חיה ועוף. ד' הבקר לעניים הבקר. ה' כל עמרי השדה. ו' העומר שהוא סמוך. ז' כרם רבעי ח' (אין) [יש ועיי' פי' הראב"ד] לו פרט. ט' חבית של זיתים. י' הסך שמן טהור. י"א אם היה שמן טמא. י"ב האשה מתקדשת. י"ג פוטר אדם את אשתו. י"ד המגרש את אשתו. ט"ו ב"ש מתירין את הצרות היא וכל אבזרהא חדא היא. ט"ז שלשה אחין. י"ז המדיר את אשתו. י"ח המפלת אור לשמונים ואחד. י"ט סדין בציצית. כ' כלכלת שבת. כ"א מי שנזר נזירות מרובה. כ"ב מי שהיו שתי כיתי עדים. כ"ג אדם שהוא נתון תחת הסדק. כ"ד האיש מדיר את בנו בנזיר אליבא דר"מ פי' מדירו כשהוא קטן וחלה נזירות עליו ואפילו לכשיגדל ובכתובות פ' האשה שנתארמלה מקשו לה בגמרא דבני מערבא ולמה לא תנינן לה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותריץ דלא תני במתני' אלא דבר שהוא קל משני צדדין וחומר משני צדדין אבל הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד כלומר קולא הוא אצל האשה וחומר הוא אצל הבעל ע"כ. וראיתי שכתב הר"ש שיריליו ז"ל ותנא דידן דתני עדויות מ"ט לא תני לה בקולי ב"ש וחומרי ב"ה קסבר דהלכה למשה מסיני בהלכות נזיר ולא שייך בה פלוגתא ע"כ. ועיין במה שכתבתי בשמו ז"ל בפ' שני דמסכת מעשר שני בסי' ח' ט'. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דיבמות דף י"ד דבכל מקום ב"ש מחמירין לעניין טומאה דכי חשיב בעדויות קולי ב"ש וחומרי ב"ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב"ש לחומרא עד כאן: