משנה עדויות ב ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק ב · משנה ט | >>
הוא היה אומר, האב זוכה לבן: בנוי, ובכח, ובעושר, ובחכמה, ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץכב, שנאמר (ישעיה מא, ד) "קורא הדורות מראש", אף על פי שנאמר (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ונאמר (בראשית טו, טז) "ודור רביעי ישובו הנה".
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן
- בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעֹשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים,
- וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו,
- וְהוּא הַקֵּץ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מא, ד): "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ".
- אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יג): "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה",
- (וְ)נֶאֱמַר (בראשית טו, טז): "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה":
הוא היה אומר:
- האב זוכה לבן -
- בנואי, בכוח, בעושר, בחכמה, ובשנים,
- ובמספר דורות לפניו - הוא הקץ,
- שנאמר: "קורא הדורות מראש" (ישעיהו מא ד)
- אף על פי שנאמר: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו יג),
- אמר: "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו טז).
- האב זוכה לבן -
הנוי - היופי.
ושנים - החיים. כלומר שיהיו ימי חייו קרוב מחיי אביו, לפי שכשהוא קרוב לו במזגו יהיה קרוב לו בימי חייו בלא ספק.
ואלה הדברים נוהגים על הרוב, וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב. וכן על הרוב שהאדם כשהוא בעל מום הוא מורישו לבנו, וישאר הבן מיושב בעושר אביו, וכן כשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב.
ובתוספתא חכמים חולקין על רבי עקיבא, שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות, אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו ואם לאו אין אביו זוכה לו.
ובמספר הדורות לפניו, והוא הקץ - כלומר כי ישוב זמן הקץ, שהוא מספר אנשים חוזר למספר השנים, עד שתהיה גזרתו השם יתברך שאחר כך וכך דורות אנשים אחד מוליד שני, יהיה הדבר שיעיד בו. ועל זה הדרך מה שהביא ראיה מן הקץ, שאמר השם יתברך לאברהם עם היותו שנים מנוים ארבע מאות שנה, השיבו במספר אנשים ואמר "ודור רביעי ישובו הנה"(בראשית טו, טז). וכן היה, לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי, לפי שאמר השם יתברך "ודור רביעי ישובו הנה" הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ, רוצה לומר ירידתם למצרים כמו שנאמר "ישובו הנה", כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ארבעה דורות ישובו אליה:
האב זוכה לבן וכו' - לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב כ, והנוי והכח והחכמה והשנים אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו, והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא, היא הסברא הישרה, והיא באדם כפי טבעו. והשנים, אריכות הימים. ולי נראה, שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים כא:
ובמספר הדורות לפניו - פעמים שהקב"ה מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי, והאב זכה לאותו הדור שתבוא להם אותה הטובה:
הוא הקץ - שקצב הקב"ה לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני. כמו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ודור רביעי ישובו הנה, הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה כג:
האב זוכה לבן וכו'. ל' הר"ב לפי שקרוב נובע הבן להיות דומה לטבע האב וכו'. כ"פ הרמב"ם [זולת בחכמה מפרש שכשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב] ומסיים ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב וכו'. ובתוספתא חכמים חולקין על ר"ע שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות. אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו. ואם לאו אין אביו זוכה לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ול"נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים וכו'. אשרי עינו ראתה. וכוונה למה שאמרו בירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ז'. והביאו הראב"ד וז"ל בנוי: דכתיב (תהלים צ') והדרך על בניהם. בכח. דכתיב (שם קי"ב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר. דכתיב (שם ל"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י"א) ולמדתם [אוחם] את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ע"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב היא שיהו בנים מתוארים בכל אלו התוארים כדברי הר"ב:
לפניו. לשון הראב"ד האי דקאמר לפניו והוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות. לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים. אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות:
אף ע"פ שנאמר ועבדום וגו' ונאמר ודור רביעי ישובו הנה. פירש הר"ב הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה. וז"ל הרמב"ם לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי לפי שמה שאמר הש"י ודור רביעי ישובו הנה. הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. רוצה לומר ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות. ישובו אליה ע"כ. ורש"י מפרש בפסוק ודור רביעי. ישובו הנה שיעקב גלה למצרים. וכלב בן חצרון בן פרץ בן יהודה היה מבאי הארץ ע"כ. וכתב הראב"ד וז"ל. ואני תמה למה הוא נותן שני קצים. בשנים. ובדורות. ועוד קשה לי הא דקתני אע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה. מאי אע"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד. וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונ"ל דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ. ה"נ קאמר. כלומר אע"פ שנותן קץ לגליות ישראל. ולשעבוד שלהם בשנים. מ"מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם. [במספר] הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור. וכן היה בשעבוד מצרים אע"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא ישבו )לשבת הארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיו שנת שתים לדריוש. אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחששתא כי אז נתישבה העיר. ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב"ה לא יכנסו מיד לארץ. אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ' [ל"ה] עכ"ל. ומ"ש שרואה אותו הדור שהוא זכאי וכו' לשיטתיה אזל דלא פי' ובמספר הדורות דקאי ג"כ אהאב זוכה לבן וכו'. אלא שהוא ענין בפני עצמו. אבל לפי' הר"ב דקאי נמי על האב זוכה לבן וכו'. צריכין לומר דאע"פ שזכות הדור גרמה להתגלגל עד אליו. מ"מ גם זכות אב היא שגרמה דהא והא גרים דאי לאו זכות האב אף זה הדור לא היו זוכין עדיין:
(כ) (על הברטנורא) ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעים הם על הרוב. הר"מ. ובתוספתא, חכמים חולקין על ר"ע שאין האב זוכה לבנו בה' דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות, אבל משהגיע לפרק, אם הוא צדיק זוכה לעצמו, ואם לאו אין אביו זוכה לו:
(כא) (על הברטנורא) אשרי עינו ראתה. וכוונה למ"ש הירושלמי, בנוי, דכתיב והדרך על בניהם. בכח, דכתיב גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר, דכתיב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. בשנים, דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם ע"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב הוא שיהיו הבנים מתוארים בכל אלו התוארים:
(כב) (על המשנה) לפניו כו'. האי דקאמר לפניו והוא הקץ, מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים, אלא לפניו גלוי קץ הדורות. הר"א:
(כג) (על הברטנורא) לפי שקהת מיורדי מצרים, ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת, והם דור רביעי. לפי שמה שאמר הש"י ודור רביעי ישובו הנה הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. ר"ל ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה, כאלו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות ישובו אליה. הר"מ. ועתוי"ט:
האב זוכה לבן: עיי' בתוי"ט. גרסינן בירושלמי פ"ק דקדושין וכשם שהוא זוכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים מאכיל ומשקה מלביש מנעיל מנהיג דכתיב וכו' ועיין בילקוט בספר שמואל ראש סימן קמ"ב במה שכתב בשם תנחומא. ובתוספתא חלוקים עליו חכמים דדוקא עד הפרק דהיינו עשרים שנה שאין אדם נתפש על עונותיו זוכה לו אבל מכאן ואילך הוא זוכה לעצמו:
מספר הדורות שלפניו והוא הקץ: מילתא אחריתי ובהא לא איפליגו רבנן עליה דר' עקיבא:
ובכח ובעושר וכו': בס"א ל"ג הווין הרי"א ז"ל. אבל מלת ובמספר ברוב הספרים ל"ג וי"ו גם אלו דבריו ז"ל. ועל מה שפי' רעז"ל והאב זכה לאותו הדור וכו' כתב אין נראה לי לפרש שזה חוזר על האב זוכה אלא דבר אחר הוא שאמר ר"ע שלפי מספר הדורות הוי הקץ ולא למספר השנים שהרי הקב"ה דלג על הקץ של השנים ולא דילג על מספר הדורות. ועוד נראה לפ' דה"ק האב זוכה לבן בכל דילוג והקץ אינו תלוי באב לבדו אלא בכל הדורות תלוי כן נ"ל. אך אח"כ מצאתי ספר אחר דגרסינן האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים במספר הדורות ושלפניו הוא הקץ ומשמע שכיון שכתב ויו גבי בשנים ולא גבי כולם שבשנים הוא ענין אחר ולפי נ"ל דדייק בשנים וגם במספר הדורות הוא הקץ אך הוא דחוק ואפשר ליישב שתיבת ובשנים חוזרת למעלן ובעבור זה שם בו ויו כדי ללמד שזהו האחרון שבאלה הדברים שהוא מזכיר כמו אברהם יצחק ויעקב ומן במספר הדורות מתחיל ענין אחר וכן נ"ל עיקר עכ"ל ז"ל. והא לך פי' הר"ש שיריליו ז"ל מספר הדורות שלפניו כלומר אע"פ שנותן הקב"ה קצבה ואומר כך וכך יהא קץ זה לדבר זה מ"מ אין אותו הדבר קיים לפניו אלא מספר הדורות שגלוי לפניו הוא הקץ הקיים לפניו כיצד הרי שאמר בגלות מצרים ת' שנה ובזכות האבות קפץ על המנין ומנה משנולד יצחק מ"מ הדבר הקיים לפניו הוא ודור רביעי ישובו ואפילו שנתגלגלו עונות ישראל עגל וכולהו עשרה נסיונות קץ זה לא נתבטל שהרי קהת יצא מן הארץ ומת ועמרם בנו ומשה בנו ובני משה נכנסו לארץ וכן לגלותנו יש שנים לפניו קצובים כך וכך אבל אם היו זכיות כבר אמרו זכו אחישנה אבל הקץ האמתי הקיים הם הדורות שכך וכך דורות עד שיבא המשיח וכדי שלא להאריך הקץ של מצרים שרצה לקפוץ על המנין מיהר שיולידו ששה בכרס אחד ואילו לא היה הזמן כ"כ קרוב לא היה מביא כ"כ נשמות להבראות אלא כדרך העולם ועשה באותו זמן דכל שנה שתעלה לשש שנים כדי שהדורות שגלויים לפניו יבאו לעולם ולא יחסרו כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. והקשה הראב"ד ז"ל שני קצים למה וזו אינה קושיא כי שני קצים אכסדרו של עולם ואחד אינו מוכרח ואחד מוכרח דהיינו מספר הדורות לפי מה שצריך לטוהר הנשמות וגלגולן וראיה לדבר שאע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וקצרם כאשר ידענו ולא שמר השיעור מפני אהבת האבות ובענין הארץ תלה הדבר במספר הדורות ולא בסכום שנים. וצער הרמוז בקרא ידע תדע היינו ג"כ שיהיו גרים בארץ לא להם בענין שתשלום דברו לא יושלם עד שיכניסם לארץ והוא יתברך קבע אותו הקץ לקצב הדורות דכתיב ודור רביעי ישובו הנה:
קורא הדורות מראש: כלומר מתחלת ברייתו עשה קצבה לדורות כמה דורות יהיו עד סוף ומפני שזהו דבר קיים לפניו הכריזו לאדם הראשון וכתב אותן בספרו כמו שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף עד כאן לשונו זכרונו לברכה:
יכין
הוא היה אומר האב זוכה לבן: ר"ל מזכה לבנו. [נ"ל שהוא כמו זכין לאדם [גיטין די"א ב'], דר"ל מזכין. וטעמא נ"ל משום דכל מזכה הוא ג"כ זוכה, שנהנה שיקבל זה המתנה ממנו, דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה, לאו הוה יהיב ליה מתנה [כמגילה כ"ו ב'] וכ"ש הכא שייך לשון זוכה טפי שגם האב בעצמו זוכה בזה, אלא שמזכה גם להבן. אמנם מצינו גם בדוכתא אחרינא שהשתמשו חז"ל בפועל במקום מפעיל, כמו החולץ ליבמתו, שהוא כמו המחליץ [ועי' מ"ש יבמות פ"ב סי' י"ב]:
ובשנים: שיאריך ימים כמותו. דעל פי הרוב קרוב הבן בטבעו להאב באלו הדברים. [מיהו בתוספתא משמע דע"י שהאב צדיק מזכה להבן בדברים הללו ואפשר דלפ"ז יתיישב נמי לשון זוכה דהיינו שזוכה כדי לחזור ולזכות]:
ובמספר הדורות לפניו: נ"ל דלפי מה דאמרינן [ירושלמי פ"א דקידושין הלכה ז']. דרק ה' דברים מזכה האב לבן, א"כ האי מספר הדורות דנקט תנא, תנאי היא. ור"ל אף שאמרנו שמזכהו שיאריך ימים כמותו, היינו רק כשיסכים לזה מספר הדורות שלפניו. שאם נגזר שיקרה שום דבר בדור ג' או ד', ונקבע בהגזירה גם הזמן, שיהיה דבר זה לזמץ פלוני, אז על כרחך שיאריך או יתקצרו ימי הדורות, כדי שתבוא הגזירה בזמנה ולדור הקבוע. וכדאמרינן [במ"ק כ"ח א'], קא דחקי רגלא דבר נתן, הרי שהוצריך רב ששת למות בעבור זה קודם זמנו. וכ"כ אמרינן [תענית ד"ה], לא לימות שאול ושמואל, כבר הגיע זמנה של מלכות בית דוד. מכל זה מוכח דמדחי גברא מקמי גברא, ולא השגיחו משמים על ימי אבותיהם, רק לפי הדורות שלפני עצמן. ול"מ היה נ"ל דמספר הדורות היינו שירבה זרעו דגם רבוי בנים רגיל להיות הבן כאב, וגם הוא קצוב מראש:
והוא הקץ: ר"ל דהגזירה שהור לפי מספר הדורות הוא קצוץ וקצוב, ואינו משתנה לפי טבע אביו של זה. ומצינו מלת קץ לשון סוף, כמו קץ כל בשר בא לפני. וכ"כ בא קיצנו ר"ל סופינו, והוא מלשון קצה. אבל הכא הוא לשון קצבה [בעשטיממונג], כמו קץ הפלאות [דניאל י"ב] שר"ל זמן הקצוב להפלאות. וכמו כן מה קיצי כי אאריך נפשי. ר"ל מה נקצב עלי, דכשאדע זה אאריך להשקיט נפשי, ועוד הרבה כמותו]:
קורא הדורות מראש: נ"ל דר"ל דאלמא דגזורת של הדורות, קדומה וראשיית היא. או נ"ל שמביא ראיה שיקרה להבן מה שקרה להאב בה. דברים הנ"ל, מדכתיב קורא הדורות מראש, דה"ק קרא, הקב"ה קורא וגוזר מה שיקרה לדורות, ממה שקרא כבר לראש, דהיינו האב, הוא ראש לדורותיו:
ודור רביעי ישובו הנה: נ"ל דה"ק, דאף דלפי ב' מקראות הללו, לא היה אפשר שיחיו אותן ג' דורות שלפני דור הד' יותר מח' שנה, אפ"ה הכתוב של קורא הדורות וכו', תולה אריכות ימי חיי הבן לפי ארוכת ימי חיי האב, כשאין גזירה חלוטה אחרת עומדת כנגדה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת