משנה נידה ו יד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ו · משנה יד | >>

הרואה יום אחד עשר בין השמשות, תחלת נדה וסוף נדה, תחלת זיבה וסוף זיבה, יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה, בין השמשות לכולן, הרי אלו טועות.

אמר רבי יהושע, עד שאתם מתקנים את השוטות, תקנו את הפקחות.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הרואה יום אחד עשר בין השמשות -

תחילת נידה, וסוף נידה,

תחילת זיבה, וסוף זיבה.

יום ארבעים לזכר, ויום שמונים לנקבה -

בין השמשות לכולן - הרי אלו טועות.

אמר רבי יהושע:

עד שאתם מתקנין את השוטות - בואו ותקנו את הפיקחות.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

זה האחד עשר יום, כבר קדם לנו ביאורו.

ולשון זאת המשנה כמו שביאר התלמוד הוא כן, הרואה יום אחד עשר בין השמשות תחילת נדה וסוף זיבה, ובשביעי לנדתה סוף נדה ותחילת זיבה. וכן יום ארבעים לזכר, יום שמונים לנקבה, בין השמשות.

וביאור זה,

שאם ראתה דם יום ארבעים או יום שמונים בין השמשות, וזה ספק אם ביום היתה הראיה ויהיה דם טהור, או בלילה ויהיה דם טמא.
ואם ראתה שתי ימים רצופים, והם התשיעי והעשירי מן אחד עשר אשר הם ימים הראוים לזיבה כמו שבארנו, ויום האחד עשר יום ראתה דם בין השמשות, הנה זה ספק אם ראתה הדם ביום ותהיה הראיה סוף זיבה לפי שהיא ראתה שלושה ימים רצופים, או תהיה זאת הראיה בלילה בליל שתים עשרה ותהיה זאת הראיה תחילת נדה ולא תהיה זבה.
או אם ראתה דם יום שביעי לנדתה בין השמשות, וזה ספק גם כן אם ביום היתה הראיה ותהיה הראיה סוף נדה בהיותה שבעת הימים כולם בנדתה כמו שבארנו, או ליל השמיני היתה הראיה ותהיה זאת הראיה תחילת זיבה, ואם ראתה אחר זה יום התשיעי והעשירי מתחילת הנדה [שהם השני והשלישי מן האחד עשר יום] אשר הם ימי זיבה, ותהיה זבה.

הנה אלה כולן טועות, והזיבה שלהן ספק, ומביאות קרבן ואינו נאכל, כמו שבארנו בערכין שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל.

ואמרו רבי יהושע שוטות, אמרו "תני טועות". וכוונת מאמר רבי יהושע, אשר אמר להמיר דברינו והעירנו בטועות, הערה בבלתי טועות איך משפטן, כי אילו ירמוז אל זה המין מן ההערה אשר אנחנו בשבילה אשר היא קשה מאד ורבת משפטים, ואני איני יכול להאריך בתכלית לבאר הפרצות הרבות הנופלות קרובות האפשרות, וכל שכן שיפרצו פרצות רחוקות האפשרות כמו אלה שתראינה בין השמשות לבד וביום ידוע עוזר וזה רחוק הנפילה, ואם לקחנו בהערה כפי מה שיחוייב מזה ירחיב עלינו המאמר והשתדלנו באמיתיים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הרואה יום אחד עשר - שהוא סוף ימי זיבה. ולמחר מתחילין ימי נדה:

בין השמשות - ספק יום הוא והוי דם זיבה, ספק לילה ותחילת נדה:

תחלת נדה וסוף נדה - בגמרא מפרש דהכי קתני, תחלת נדה וסוף זיבה. ובשביעי לנדתה, סוף נדה ותחלת זיבה. כלומר, בין השמשות של אחד עשר, אם לילה הוא, הרי ראייתה תחלת נדה. ואם יום, הרי הדם דם של סוף זיבה. ואם ראתה שני ימים קודם לכן, חוששת משום זיבה. וכן אם ראתה בשביעי לנדתה בין השמשות, מספקינן נמי, אם לילה הוא, הרי הדם דם של תחלת זיבה, ואם תראה שני ימים אחרי כן, חוששת משום זיבה. ואם יום הוא, הרי ראייתה סוף ימי נדה, ואף על פי שתראה שני ימים אח"כ אינה זבה:

יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן - כלומר באיזו מאלו שתראה בין השמשות, ספק דם טמא ספק דם טהור. ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו, הרי היא זבה ^כ מספק, ומביאה קרבן ואינו נאכל, שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל:

השוטות - לטועות שאינן יודעות מתי ימי נדה וימי זיבה, קרי שוטות:

עד שאתם מתקנים את השוטות - את הטועות הללו שראו בשעת הספק:

בואו ותקנו את הפקחות - שרואות בשעה ודאית והן צריכות תיקון ולפרש ימי שימורן ותשמישן. כגון הנך דמייתי בברייתא, מי שרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור כל ימיה, ותמיד היא רואה ביום ולא בלילה, משמשת שמיני ליום שראתה בו ראיה ראשונה, שהרי טהורה היא, שהרי בשבעה לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי, הלכך, משמשת שמיני שלם לילה ויום, ולילה שלאחריו שהוא נגהי תשיעי. ומשמשת ארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום לראיה ראשונה, שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם, שאינה רואה שלשה רצופים. וכשהיא רואה תשיעי, תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה. ותראה באחד עשר. ותשמור שנים עשר ותשמש בלילה. הרי שנים. ותראה בשלשה עשר, ותשמור ארבעה עשר ותשמש בלילה, הרי שלשה. ותראה חמשה עשר, ותשמור ששה עשר ותשמש בערב, הרי ארבעה. ובשבעה עשר תראה, ותשמור שמונה עשר. הרי כלו שמונה עשר ולא שמשה אלא ארבעה לילות. לבד שמיני ולילו. ותשמיש אחרון אינו בתוך שמונה עשר. ולמחר בתשעה עשר כשתראה, תהא תחילת נדה, שהרי שלמו אחד עשר שבין נדה לנדה, וחוזרת למנינה שאמרנו. והכי איכא טובא שצריכות תיקון לימי תשמישן. וכולהו מייתי לה בברייתא בגמרא בפרקין:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ובנגעים. פי' הר"ב קי"ל בת"כ מיעוט שער שנים. עיין מ"ש בזה רפ"ד דנגעים:

רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג. כתב הר"ב והוי שיעורא רבא. ונקרצת בציפורן הוי שיעורא זוטא ול' רש"י עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו. אבל בפירושו של הר"ב במשנה ד' פ"ד דנגעים מוכח. דניטלות בזוג הוה שיעורא זוטא דכולהו וכ"כ הרמב"ם שהוא הפחות שבשיעורים ודשיעורא רבא דכולהו כדי לכוף ראשן לעיקרן. ובספ"ג דיבמות כתב הר"ן בשם הרי"ף משנקרצת בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן. עכ"ל [וגם הרא"ש כתב כאן משנקרצת בציפורן לא תמאן]. והכי מסתברא ודאי דלכוף ראשן לעיקרן שהוא השיעור הגדול שבכולן. אבל בעיני גם הדעת מכרעת דנטילה שבזוג יכולה להיות בשער היותר קצר ממה שראוי להיות נקרצת בציפורן. שיותר יוכל לאמן ידיו על ידי כלי ממה שיוכל לאמן בידיו בלא כלי. וא"כ נטילה דזוג הוא השיעור הפחות כדברי הרמב"ם וניחא השתא בסידורן של התנאים שכל אחד פוחת והולך. ועיין בספ"ב דפרה. ושוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על פירש"י ניטלות בזוג שיעורא רבא דל"ג רבא דכולהו. ע"כ [וכן דייק הר"ב דבאינו כתב דכולהו ואכתי בנטילת הזוג. נ"ל מ"ש]:

בין השמשות לכולן. לשון הר"ב כלומר באיזה מאלו שתראה כו' ואם תראה ב' ימים אחרים כו'. דברי תימה הן. דהיאך יכולה להיות זבה ואין כל אלו הימים אלא ימי נדה. אבל אגב ריהטיה כתב לשונו של הרמב"ם שכתב כן. ולא עיין. דדברי הרמב"ם אע"פ שכתובים הן אחר יום מ'. ויום פ'. מ"מ לא אמרן אלא לענין רישא דמתני'. יום י"א וכו' וזה כבר כתב הר"ב ברישא. ולפיכך מה שחזר וכתב בכאן לא דק. ולשון רש"י ואם תראה ליום שמיני. ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום. וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין [פ"ב משנה ב'] [ועיין בפי' הר"ב ומ"ש שם ברפ"ב]:

הרי אלו טועות. ותקנתן כדמפורש בערכין (רפ"ב). רש"י.

בואו ותקנו את הפקחות. פי' הר"ב כגון הנך דמייתי בברייתא מי שרואה יום אחד וכו' הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום. ולילה שלאחריו שהוא נגהי ט'. ומשמשת ד' לילות מתוך י"ח יום וכו'. לבד שמיני ולילו. וכן לשון רש"י אבל בברייתא משמשת שמיני ולילו עמו. וד' לילות מתוך י"ח יום נמצא עכשיו דסוף דברי רש"י והר"ב מכוונים עם לשון הברייתא. אבל ודאי דאה"נ דמותרת לשמש בליל תשיעי שכיון שאינו רואה מבערב הרי היא מותרת ולפיכך על כרחנו צריכין לפרש לישנא דברייתא. דלילו עמו. לאו דוקא הלילה שלפניו. שהוא ליל ח' דבר תורה כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. אלא גם הלילה שלאחריו הוא בכאן בכלל. ומכיון דמלתא דפשיטא דגם לילה שלאחריו מותרת. סמכה הברייתא דליכא למטעי. אבל לשון הרמב"ם בפ"ז מהא"ב [הלכה י"ד] משמשת בליל שמיני וביום שמיני. שהוא יום אחד אחר ימי נדתה. ומשמשת בכל י"ח ד' לילות בלבד. נראה מלשונו שמפרש. ולילו עמו. לילו שלפניו בלבד. וכן נראה מדברי המגיד שכך כוונת הרמב"ם. אבל הסכים לפי' רש"י. ובכ"מ (שם) שנשאל ה"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב"ם. למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו. והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג"כ. להיותם סמוכה לה. כי כוונת אמרו בכל י"ח יום ד' לילות. הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמ' דנדה כלשונו ופי' בו ר' שמעון (צ"ל ר' שלמה) כך. ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. וכשתקח (מאמרם) ז"ל יקשה לפי שהיה ראוי שנאמר ונמצאת משמשת בכל י"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי"ח יום. כך נדחק ולהוציא ליל ט' להיותו סמוך לליל ח'. עכ"ל: ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (כלומר והתנן א"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ':

אבל הזוב והניע וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דכלים:

והניע. פי' הר"ב רוק רך כו' עיין פירש"י שכתבתי בריש מסכת ב"ק [ד"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי"ו הנוספת:

והשרץ. כתב הרב כ"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א"ר זירא ל"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א"ר יצחק בר ביסנא ארשב"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא יא) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל"מ. ע"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע"כ. ומדברי הרמב"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ"ד מהא"ה [הל' י"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כ) (על הברטנורא) ואגב ריהטא כתב כך. דהיאך יכולה להיות זבה בימי נדה. ולשון רש"י, ואם תראה ליום שמיני, ספק נדה, ספק שומרת יום, וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

בפי' ר"ע ז"ל אלא ד' לילות לבד שמיני ולילו ע"כ. אמר המלקט כך הוא לשון רש"י ז"ל ג"כ ור"ל שמיני שלם לילה ויום ולילו ר"ל לילה שלאחריו כדמוכח בגמ' וכמו שמבואר בראש פירושו של ר"ע ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו וכו' כתב הר"ס ז"ל ואין הדין כך ועיין בפי' רש"י ז"ל ע"כ:

סליק פרקא

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הרואה יום אחד עשר: שהוא סוף ימי זיבה ולמחר התחלת ימי נדה:

בין השמשות: דהו"ל ספק יום ספק לילה:

תחלת נדה וסוף נדה: ה"ק בין השמשות זה הוא בין סוף זיבה לתחלת נדה. או שראתה בבין השמשות שבין סוף ז' ימי נדה לתחלת י"א זיבה. ומדראתה בבי"הש הו"ל ס' נדה ס' זיבה, ובכ"א חומר וקולא, דנדה שראתה יום א', טמאה עוד ששה ימים. ואפי' הם נקיים. וטבילתה אינה קודם ליל ששייך לח'. משא"כ בראתה א' מי"א ימי זיבה. א"צ רק שמירת יום א' טהור. וטבילתה ביום שתספר. משתנץ החמה. וקולא דבראתה ג"י רצופים בימי נדה סגי בספירת עוד ד' ימים ואפי' כולן אינן נקיים. בפסקה לראות קודם ליל ח' טובלת בלילה, משא"כ בזיבה בכה"ג צריכה ז"נ ועיין פתיחה סי' ע'. והכא נמי אם ראתה ב' ימים רצופים קודם אותה ראייה שביה"ש. או ב' ימים אחר אותה ראייה. לא ידעינן לאיזה מהן נצרף אותה ראייה אם לזיבה והו"ל זבה גדולה. או לנדה:

יום ארבעים לזכר: ר"ל דראתה אז בבי"הש. דהו"ל ס' דם טוהר ספק דם טמא:

הרי אלו טועות: וכל מקום שהיא ס' זבה גדולה. מביאה קרבן ואינו נאכל. ומפורש יותר בפ"ב דערכין:

אמר רבי יהושע עד שאתם מתקנים את השוטות: ר"ל הטועות:

תקנו את הפקחות: ר"ל דברואה כל ימיה. יום א' טהור וא' טמא, ותמיד ראייתה ביום. הו"ל בראייה ראשונה נדה וטמא' ז"י. ובליל ח' טובלת ומותרת עד יום ט' שהוא יום ב' מי"א ימי זיבה. וכשתראה בו, תמנה יום י' כנגדו. ומשמשת לערב. ושוב תראה בי"א ותמנה י"ב כנגדו וכו'. נמצא שבכלות י"ח יום. שהוא יום י"א שמימי זיבה. שמשה ד' לילות בסירוגין. אחר שהתחילה לראות זיבה, ואח"כ חוזרת לימי נדות. וחוזרת חלילה:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי