משנה נגעים ד יא

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ד · משנה יא | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

בהרת כחצי גריס ואין בה כלום. נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות, הרי זו להחליט, מפני שאמרו, אם בהרת קדמה לשער לבן, טמא. ואם שער לבן קדם לבהרת, טהור.

ואם ספק, טמאכג. ורבי יהושע קיהה.

נוסח הרמב"ם

בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשיער לבן טמא ואם שיער לבן קדם לבהרת טהור ואם ספק טמא ורבי יהושע קיהה.

פירוש הרמב"ם

כבר הודעתיך שהשתי שערות צריך שיתלבנו בנגעי (בגדים) ולא יסגיר באלו עד שיראה מה שיתחדש ממה שיחייב פטור או החלט וכבר הגדתי לך השרש הזה כלו והוא אמרו מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא וכבר הודעתיך שראיה זו כולו והיא הפכה שער לבן עד שתהיה הבהרת היא אשר שנתה השתי שערות ואם לא יתחדשו אלו השתי שערות אלא אחר שלימות הבהרת כגריס הנה הוא טמא. ופי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו והוא מאמרו תקהינה שיניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם להיותו מרחיק האדם מלעיסה ואמרו מאי קיהה (נדה דף יט.) קיהה וטהר ר"ל הרחיק זה הדעת וטיהר את הספק ואין הלכה כר' יהושע:

פירוש רבינו שמשון

ובה שתי שערות. כל היכא דתנן ובה ב' שערות או ובה שערה אחת לאו דאתו בהרת ושערות בהדי הדדי אלא הבהרת קדמה ואחר כך באו השערות:

ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. בת"כ דריש לה מקראי כדפרישית בריש פירקין:

ספק טמא. בדוכתי טובא בהש"ס מייתי להך פלוגתא דרבי יהושע ורבנן בפרק המדיר (דף עה:) ובפרק שני דנדה (דף יט.) ובסוף נזיר (דף סה:) ובפרק אלו הן הנחנקין (דף פז:) ובפרק השוכר את הפועלים (דף פו.) גבי עובדא דרבה בר נחמני דפליגי בה מתיבתא דרקיעא ומקשה ר"ת מאי טעמא דרבנן דמטמו הא כיון דספק הוא והוה לן לאוקומי גברא בחזקת טהרה ועוד דבפרק המדיר (דף עה:) משמע דרבנן אזלי בתר חזקה טפי מרבי יהושע דאמרי' לא תימא רבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אלא כי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא דתנן אם בהרת קדמה לשער דמטהר ר' יהושע בספק וסתמא רבנן דפליגי הכא עליה דר' יהושע היינו ר"ג ור"א דפליגי עליה התם גבי חזקות דאשה והשתא היכא דאיכא חזקה דממונא אזלי' התם בתר חזקה דגופא גבי היו בה מומים וגבי משארסתני נאנסתי בפ"ק דכתובות (דף יב:) היכא דליכא חזקה דממונא לא כ"ש ומיהו בזה יש לומר דטעמייהו התם משום דאלים להו ברי כדאמרי' בפ"ק דכתובות (שם) דר"ג ור"א דפליגי עליה אלים להו ברי שהאשה טוענת ברי אבל הבעל אינו יודע ועוד הקשה ר"ת בפ' המדיר (דף עה:) משמע דטעמא דרבי יהושע משום דאזיל בתר חזקה ובסוף נזיר (דף סה.) מפרש ר"י טעמא דרבי יהושע משום דכתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה ונראה לר"ת דבנזקק לטומאה פליגי רבי יהושע ורבנן דתנן התם בנזיר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספקו טמא ומייתי בגמרא פלוגתא דר' יהושע ורבנן משום דבכי האי גוונא מיירי כגון שהוחלט בנגע אחד ונולד בו ספק זה של בהרת ושער לבן והא דמטמו רבנן לא שיחליטנו בנגע זה קודם שיתרפא דהא תנן לעיל בפ"ג אין מחליטין את המוחלט כשיתרפא מן הראשון יחזור ויחליטנו על זה הספק ור' יהושע משום דפתח הכתוב בטהרה תחלה והא דדייק בפ' המדיר דר' יהושע אזיל בתר חזקת דגופא היינו מדמוקי קרא בנזקק דאי לא אזיל א"כ לא נזקק נמי בעי קרא וה"ל לאוקומא קרא בדדמי טפי דהיינו לא נזקק אלא ודאי קסבר דלא נזקק לא צריך קרא דאוקומיה בחזקת טהרה והא דקאמר בנזיר גבי ספק נגעים בתחלה טהור מנא ה"מ דאמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי התם פריך משום דלא נזקק לא צריך קרא דאוקמיה אחזקיה והא דקאמר התם מעיקרא מנא הני מילי דטהור דמשמע דצריך קרא רב יהודה הוא דקאמר מנא ה"מ ולא סתם הש"ס כמו שמפרשים בריש אלו מציאות (דף כא.) וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות דר' יצחק הוא דקאמר וכמה ולא סתם הש"ס מדפריך בתר הכי היכי דמי אי דרך נפילה אפי' טובא נמי אי דרך הינוח אפי' בציר מהכי לא וכן לא יחפור (דף כב.) וכמה אמר רב ייבא חמוה דאשיין בר נדבך משמיה דרב כמלא רוחב חלון מדפריך בתר הכי והא אנן תנן ארבע אמות. וק"ק בהמדיר מה צריך ראיה דר' יהושע אזיל בתר חזקה פשיטא מי איכא מאן דלא אזיל בתר חזקה הא אמרינן בפרק קמא דחולין (דף י:) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר חזקה לכך נראה דהתם בהמדיר קאי אהיו בה מומין ועודה בבית אביה שהאב צריך להביא ראיה הא לא מייתי ראיה בעל מהימן כרבי יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין ולא מוקים לה בחזקת שלמה אלא אדרבה אוקמה בחזקת פנויה ומקח טעות הוא משום דמסייע ליה חזקת ממון ועלה קאמר דלא אלים ליה לרבי יהושע חזקת הגוף דהיינו חזקת שלמה משום דלחזקת פנויה מסייע חזקת ממו אבל בעלמא מודה דחזקת הגוף עדיף משאר חזקות כי הכא דמטהר רבי יהושע ומוקי לה בחזקת שלא היה בו נגע זה דהיינו חזקת הגוף ולא חייש אחזקת טומאה דמעיקרא ואע"ג דטעמיה הכא משום דכתיב לטהרו תחלה מהכא ילפינן בכל דוכתא דחזקת הגוף עדיפא ומיהו קשה דמשנזקק ומשלא נזקק דנזיר לאו בכה"ג איירי אלא כדתנן לקמן בפ"ה (מ"ד) עד שלא נזקק לטומאה כיצד ב' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע בזה בהרת כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשתה בין בשני אנשי' בין באיש א' טהור ר"ע אומר באיש א' טמא בב' אנשי' טהור משנזקק לטומאה ספקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד אע"פ שחזרו שניהם להיות כסלע שניהם טמאים עד שיחזרו שניהם להיות כגריס זהו שאמרו דמשנזקק לטומאה ספקו טמא ובת"כ דריש תרוייהו מקראי דעד שלא נזקק דריש מדכתיב (ויקרא יג) ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ומשנזקק דריש מדכתיב (שם) ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה בעור והיא כהה [וכו'] וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק והא דקאמר בנזיר (דף סה:) א"ה אפי' משנזקק לטומאה נמי היינו משום דלא נזקק נפקא לן מקרא אחרינא בתורת כהנים ומיהו יכול ר"ת לדחות דהתם נזקק לטומאה דידיה אהאי אבל א"כ אתיא סתם מתניתין דלקמן וסתם מתני' דנזיר דלא כר' יהושע ובפ' השוכר את הפועלים (דף פו.) משמע דהלכה כר' יהושע דקודשא בריך הוא אומר טהור ומסתמא בנזקק לטומאה הוו פליגי במתיבתא דרקיע דאי בלא נזקק מאי טעמייהו וטפי ניחא למימר דבנזקק פליגי דלקמן ודנזיר אפי' ר' יהושע מודה משום דבאותו נגע עצמו הוזקק לטומאה ומכ"מ קשיא לפי' ר"ת דבתר פלוגתא דרבי יהושע ורבנן תנן בריש פירקין דלקמן (רפ"ה) כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר ואי בנזקק לטומאה א"כ אפי' בשאר דוכתי נמי לכך נראה דלא איירי הכא בנזקק לטומאה כלל וטעמא דרבנן משום דאיירי בבהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ובאותו חצי גריס אחרון ספק אם קדם את השער או לא וקסברי רבנן דמאחר דבא חצי גריס ראשון קודם לשער סתמא דמילתא כמו כן קדם האחרון את השער אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע אי זה קדם מודו רבנן דטהור ועוד יש לפרש דאפי' כגריס שלם דרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותן והופכן ללבן וסימן לדבר שער זקנים שמתלבן מתוך חלשות ובתוספתא בפרק יש בשער לבן נמי קתני אף שער שחור סוף הבהרת הופכתו והוא מין טומאה ומיהו אין ענינו לכאן כלל ועוד זקן שכל שערו לבן שנולדה בו בהרת או בני אדם לבנים ביותר כגון גרמני שכל שערו לבן ונולדה בו בהרת מאי איכא למימר ומתני' קא פסיק ותני בין ילד בין זקן בין כושי בין גרמני אבל לטעמא קמא דפרשינן ניחא וא"ת אכתי הרי סתם לן תנא דלא כר' יהושע בההיא דכל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר וי"ל דההיא לאו סתמא היא דה"ק כל ספק נגע טהור לכ"ע חוץ מזה דפליגי ועוד אחר דלא פליגי וקצת משמע בתוספתא דבנזקק לטומאה פליגי דתניא בתוספתא [פ"ב] בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס הרי זו להחליט טעה ואינו יודע אם אלו שהפכו אלו שקדמו טהור ואם משהחליטו טעה ואינו יודע (אם) אלו שהפכו אלו שקדמו טמא נשרו בו שתים טמא שלש טהור ר"א בר ר' שמעון אומר ספק בהרת קדמה לשער לבן ספק שער לבן קדם לבהרת הואיל וספק נגעים להקל טהור. פי' שהפכו הם השערות שנולדו בחצי גריס השני כדפרישית לעיל דכל היכא דקתני ובה שתי שערות לא שנולדו שערות ובהרת כאחת אלא הבהרת תחלה ואח"כ שערות ואלו שקדמו היינו שבחצי גריס ראשון. וטעה טהור אע"ג דאית ביה שתי שערות שהפכו טהור כיון דלא ידע כי ההיא דעד שלא נזקק דקתני בין בשני אנשים בין באיש אחד טהור ודלא כר"ע דאמר באיש אחד טמא אבל משהחליטו דנזקק לטומאה טמא בין נשרו שתים טמא כיון דנזקק לטומאה לא מטהרין ליה מספק אע"ג דשמא אלו שהפכו נשרו. שלש טהור ממה נפשך:

ר"א בר ר"ש אומר משמע דקאי אנשרו שתים טמא דבכי האי ספק טהור אע"ג דנזקק לטומאה וכרבי יהושע אבל אי אפשר לומר כן דהאי ספק דמי לנזקק לטומאה דשנים שבאו אצל כהן ועוד ראוי להחמיר בזה יותר דהתם איכא חד מינייהו דודאי טהור ואפי' הכי מטמינן לתרוייהו ולא מסתבר למימר דסתם לן תנא דלא כמסקנא דרקיעא ועוד מאי כל ספק נגעים טהור חוץ מזו ועוד אחר הא איכא נמי ההיא דשנים שבאו אצל כהן ומהאי טעמא נמי אין לפרש טעמא דרבנן דמטמו משום דקסברי דהאי דדרשינן בתורת כהנים את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק דאפי' בלא נזקק מוקמי ליה לקרא דמה נפשך ספק זה חלוק משאר ספקות דקתני חוץ מזה ועוד אחר ואי גזירת הכתוב היא דלא מוקמינן הכא גברא אחזקיה אפילו כולהו ספקות נמי וכמו שפי' עיקר. ר' יהושע אומר כהה למאי דכתיב כהה בכ"ף קשה דאמרינן בסוף נזיר (דף סה.) מאי כהה אמר רב כהה וטהור ופריך ודילמא כהה וטמא והשתא היכי בעי למימר כהה וטמא הא כל כהה טהור ומיהו יש כהה דאינו טהור כי ההיא דתנן לעיל בפ"ק עזה ונעשית כהה שעומד בארבע מראות דלא נתמעטה מארבע מראות אבל מכ"מ לא הוזכרה אלא לענין הסגר ואי בעי למימר הכא כהה וטמא למימרא דבעי הסגר הא על כרחין מ"ד נמי כהה טהור לא למפטריה בלא הסגר קאמר דלא תהא אלא בהרת דאין בה כלום מי לא בעי הסגר ומפרש ר"ת דגרסינן קהה בקו"ף מלשון מקהו קהיית' דיבמות בפרק בית שמאי (דף קי.) כלומר דקדק בשמועה עד אחריתה ולא גרסינן רבי יהושע אומר אלא רבי יהושע קהה שיש לפרש דקדק בדברי חכמים דטמא גם יש לפרש דקדק דטהור (או) מדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו שפתח הכתוב בטהרה תחלה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ונולד בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט - כל היכא דתנן ובה שתי שערות או ובה שערה אחת, לאו דאתו שערות ובהרת בהדי הדדי, אלא דבהרת קדמה ואח"כ באו שערות:

ואם שער לבן קודם, לבהרת טהור - דכתיב (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן, הבהרת היא שגרמה לשער שיהפך ללבן:

ספק טמא - ספק אם שער לבן קדם לבהרת, או בהרת קדמה לשער לבן, טמא:

ורבי יהושע קיהה - גרסינן. מלשון תקהינה שיניו. כלומר, היו שיניו קהות מדברי האומר ספק טמא. דאיהו סבר ספק טהור. ואין הלכה כר' יהושע:

פירוש תוספות יום טוב

אם בהרת קדמה. עיין במשנהו:

ואם ספק טמא. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא. ואע"ג דאשכחן לר"ג ור"א בעלי מחלוקותיו של רבי יהושע בפ"ק דכתובות משנה ו ז דסברי דאזלינן בתר חזקה דגופא. והתם דאיכא חזקה דממונא כנגד חזקת הגוף. ואפ"ה אזלי בתר חזקה דגופה. וכ"ש הכא דליכא חזקה כנגדה. דה"ל למיזל בתר חזקה דגופא. תירצו התוס' בפ"בדנדה דף יט [ד"ה ר' יהושע] דהכא שאני דאדרבה החזקה ריעה. לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגע. לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה. שהרי דרכן לבא שחורות. אלא שהנגע הוא שהפכתן ללבן וכיון דאיכא ריעותא הלכך ספק טמא. והקשה הר"ש. זקן שכל שערו לבן. שנולדה בו בהרת. או בני אדם לבנים ביותר. כגון גרמני שכל שערו לבן ונולדה בו בהרת מאי איכא למימר. ומתני' קא פסיק. ותני בין ילד. בין זקן. בין כושי. בין גרמני. לכך נראה דטעמא דרבנן משום דאיירי בבהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ובאותו חצי גריס אחרון ספק אם קדם את השער. אם לא. וקסברי רבנן דמאחר דבא חצי גריס ראשון קודם לשער. סתמא דמלתא כמו כן קדם האחרון את השער. אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע איזה קדם. מודו רבנן דטהור. ע"כ. וכ' בעל קרבן אהרן דנפלא עליו. איך לא הוקשה לו מה שהקשה הוא על פי' התוספות דתנא פסיק ותנא ספקו טמא מ"מ. [איך] שיפול הספק. ולא חלק כלל. וכי תימא דבהכרח נוקים דברי רבנן במקום דאיכא ריעותא כזה. שכבר היה בהרת חצי גריס קודם. דאי לאו הכי. ה"ל למיזל בתר חזקה. א"כ גם לדברי התוס' יעלה תירוץ זה דבהכרח נוקים שלא אמרו ספק טמא אלא היכא דאיכא ריעותא והיינו באינו זקן ואינו גרמני אבל בזקן וגרמני דליכא ריעותא שדרך שערותיהן שיהיו לבנות מצד עצמם שהם זקן או גרמני ואהת' לא קאמרי רבנן ספק טמא כיון דליכא ריעותא ודאי דאזלינן בתר חזקה. ולפי' דברי התוספות יותר מתישב משום דלא אוקימו אוקימתות בפלוגתייהו דרבנן אלא שביקו פלוגתייהו כפשטיה. והקושיא שיפול בטעמייהו דרבנן תירצו אותו תירוץ נאה וממילא ידעינן דהיכא דליכא דבר המוליד הספק. דהיינו שהאיש המנוגע הוא זקן או גרמני דכיון דאין כאן דבר המוליד הספק ודאי דאזלינן בתר חזקה. ואין זה בכלל אוקמתא. אלו דבריו של בעל קרבן אהרן. ואע"פ שיש פנים להסביר דברי הר"ש דכיון דהכא מתני' איירי בבהרת כחצי גריס כו' שמענו שפיר דדוקא בהכי אמרו ספק טמא ולא במקום אחר. מ"מ לישנא דמפני שאמרו לא משמע דאהכא קאי אלא דבעלמא אמרו וכיון דבעלמא אמרו בהרת קדמה כו' ובעלמא בבהרת שנולד תחלה כגריס הוא ואהכי נמי תני ואם ספק טמא ולפי' ודאי כי אמרת דאם ספק. דוקא בבהרת שתחלתו כחצי גריס ואין בו כלום הוי אוקימתא. ודחיקא לן טפי. מלחלק בין כל אדם. לגרמני וזקן. דההוא ממילא משמע. ולא הוה כענין אוקימתא. ועוד אומר אני דאי איתא דלא אמרו ספק טמא. אלא היכא דקדם (חצי) בהרת [כחצי גריס] ואין בו כלום. א"כ במשנה ו דתנן ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. והתם כשמתחלה היתה בהרת כגריס. וא"כ [אי איירי] דוקא דידעינן דבהרת [כגריס] קדם. מאי קמ"ל דמודה. ואלא היכא משכחת שער לבן דליהוי סי' טומאה. אבל כי אמרת דכל בהרת ספק טמא. הא קמ"ל דמודה. ולאפוקי מרבי יהושע דהכא. ומהאי טעמא נמי קשיא לי על פי' ר"ת דמפרש בפ"י דסנהדרין דף פז דלא אמרו ספק טמא אלא משנזקק לטומאה. דמודה דלעיל לא משמע דדוקא בנזקק לטומאה. ובלאו הכי הקשה הר"ש על פירוש ר"ת. ולפיכך אין להאריך בו. אלא מיהת הואיל ואמרן דטעמייהו דרבנן דמטמאים. לאו מחמת חומרא בעלמא אלא מפני שחזקת שער שבא שחור. וע"י הנגע מסתמא הוא שנתלבן. הלכך נראה דבודאי מחזיקים לטומאה זו. וכן מוכח נמי מדרבי יהושע מייתי [בנזיר דף סה] לסברתו מן הכתוב [דלטהרו כו'] נשמע ממילא מינה. לרבנן שהן מטמאים מדין תורה. וכן מוכח נמי בסנהדרין פ"י [שם]. דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר"י ורבנן דהכא. ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת. ופירש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת. ובפ"ז דב"מ דף פו בעובדא דרבה בר נחמני דקב"ה קאמר טהור. וכולהו מתיבתא דרקיע קאמרי טמא. ובדין תורה נחלקו במתיבתא דרקיע. ולאו היינו בכלל קושיא דספיקא קמי שמיא גליא. כיון שאפשר שבהרת קדמה. וכ"כ התוס' בפי"ט דשבת דף קלו [ד"ה הזכר]. וכמ"ש ג"כ במשנה ז פרק בתרא דבכורות [ד"ה פטורים]. אע"פ שיש לומר שהמחלוקת. הוא היאך ידונו החכמים אשר המה בחיים. אמנם ראיתי להרמב"ם שכתב אדהכא בספ"ב מהט"צ דיראה לו שטומאתו בספק ועיין בחבירו ספ"ד מה' ממרים:

ורבי יהושע קיהה. פי' הר"ב מלשון תקהינה שניו כו' דאיהו סבירא ליה ספק טהור. דכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה. גמ' בפ' בתרא דנזיר דף סה. ומשום דאיכא ריעותא דשער בא שחור הלכך אצטריך לקרא. דאילו בלאו הכי אזל בתר חזקה דגופא. דדוקא היכא דאיכא חזקה דממונא כנגדו אמר במשנה ו פ"ק דכתובות דלא מפיה אנו חיין. גמ' דכתובות פ"ז דף עה:

קיהה. פי' הר"ב מלשון תקהינה שניו ירמיה לא האוכל בוסר תקהינה שניו. וז"ל הרמב"ם פי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו. והוא מאמרו תקהינה שניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם. להיותו מרחיק האדם מלעיסה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם [וכן בדין הלכה כת"ק] וכן משמע [נמי] דסתם לן תנא בר"פ דלקמן כת"ק דרבי יהושע. וכתב הכ"מ [שם] ואע"ג דקב"ה קאמר טהור. [כמ"ש לעיל] לא בשמים היא. וכי נמי קאמר רבה בר נחמני טהור. היה בשעת פטירתו. ע"כ. ולי נראה דכיון דרבה לא אמר הלכה כר"י. מש"ה לא שבקינן כללא דהלכה כת"ק. ועוד מחלוקת ואח"כ סתם בר"פ דלקמן. שלא בא רבה אלא לומר סברתו ולא לפסוק הלכה. דא"כ הל"ל הלכתא כר"י. והר"ש כתב דכר"י קיימא לן כדאמר קב"ה. והא דלקמן לאו סתמא הוא דה"פ כל ספק נגעים טהור לכ"ע חוץ מזה דפליגי. ועוד אחר דלא פליגי. ע"כ. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל אבל מורי קרובי ורבי הרב ר' יהודה הכהן זצ"ל אמר לי משום אדם חשוב בארץ ישמעאל דלאו סתמא הוא. ולא קאי אדלעיל כלל. אלא אלקמיה. וה"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת נולדה אצלו ספק שהיא). ספק שאחרת באה תחתיה. והיינו טעמא דבהאי ספיקא מטמו כ"ע. דרגלים לדבר שהיא היא. דמסתמא לא הלכה הראשונה אלא פשתה והלכה. דמה סברא היה זה לומר שהראשונה הלכה. וזו באה תחתיה. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כג) (על המשנה) טמא. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא, דהכא ריעה החזקה, שדרך השער להתלבן מחמת הנגע, לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמם. תוס'. ולדבריהם, בגרמוני וזקן ששערן לבנים אין הכי נמי דאוקמינן אחזקה דגופא. קרבן אהרן. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מפני שאמרו אם בהרת וכו'. קשה לע"ד מאי שייך למיתני הכא מפני שאמרו ומה נתינת טעם הוא זה למאי דקתני ברישא דבשלמא אי הוה עסיק תנא בדיני הפוכה ושלא הפוכה שייך למיתני מפני שאמרו וכו' אבל הכא עד השתא לא תני רק איזו בהרת בסימן טומאה להסגיר ואיזו להחליט וטפי הוה שייך למתניי' לעיל בסימן ו' אכן נלע"ד שאפשר שהרגיש התנא בדבריו דהא קתני עד השתא בכולהו הני באבי ובה שערה א' ובה שתי שערות דהוי פירושא דבהרת קדמה ואח"כ באו שערות ואמאי לא תני בהדיא ונולדה בה אח"כ שערה א' או ונולדה בה אח"כ שתי שערות לזה קאמר מפני שאמרו וכו' כלומר מפני שכבר הוא דבר ידוע לא הוצרך התנא לפרשו לך בהדיא ואפשר שלזה כוון ג"כ רבינו שמשון בלשונו שהעתיק כבר רעז"ל כל היכא דתנן וכו' דוק ולמאי דכתיבנא בסמוך בשם הר"ש והרא"ש ז"ל ניחא טפי. ובנזיר פ' בתרא דף ס"ה כתב רש"י ז"ל ה"ג ספק טמא ור' יהושע אומר כהה פי' כאילו כהה הנגע דהוי מסימר טהרה כשמשתנה המלובן לאחר הסגר ותוס' חלקו עליו שם דל"ג מלת אומר ע"ש וז"ל רש"י ז"ל פ' כל היד ר' יהושע אומר כהה טהור והרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב והנה כהה הנגע וגו' ובשם ר' משה הדרשן שמעתי קהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת"כ ר' יהושע קיהה וטיהר ע"כ. וכן בערוך הביא בערך כה ובערך קה. וז"ל הר"ש ז"ל ר' יהושע אומר כהה למאי דכתיב בכ"ף קשה דאמרי' בסוף נזיר ואמר רב יהודה אמר רב כיהה וטיהר ופריך ודילמא כיהה וטימא ומשני אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה והשתא היכי בעי למימר כיהה וטימא הא כל כהה טהור ומיהו יש כהה שאינו טהור כי ההיא דתנן לעיל בפירקין היתה עזה ונעשית כהה שעומד בד' מראות דלא נתמעטה מד' מראות אבל מ"מ לא הוזכרה אלא לענין הסגר ואי בעי למימר הכא כהה וטימא למימרא דבעי הסגר הא ע"כ מ"ד נמי כהה טהור לאו למיפטרה בלא הסגר קאמר דלא תהא אלא בהרת דאין בה כלום מי לא בעיא הסגר ור"ת ז"ל גריס קיהה בקו"ף וכו' ע"כ. ובמציעא פ' הפועלים דף פ"ו איתא פליג קב"ה וכולהו מתיבתי קב"ה אומר ספק טהור וכולהו מתיבתי דרקיעא אמרי טמא והוכיח רבה בר נחמני כי קא נייחא נפשי' טהור טהור וכתבו תוס' ז"ל ביבמות פ' ב"ש וגם בפ' הנחנקים קיהה פי' ר"ח דקדק בדבר הרבה וטיהר ע"כ. ולשון הרמב"ן ז"ל בפ' ויחי בפסוק ולו יקהת עמים ר' יהושע קיהה וטיהר שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאים עד שטיהר בהכרח ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ק דכתובות סי' ו':

תפארת ישראל

יכין

הרי זו להחליט:    אע"ג שאין קדימת חלקי הנגע להב"ש שוה. שמקצת הראשון של הנגע קדם ממש לב' השערות. ומקצת הב' של הנגע. נתהווה עם הב"ש ביחד. דמחשב כאילו קדם להן. אפ"ה אמרינן דמדח"ג הראשון קדים לש"ל בידוע שגם ח"ג השני קדם להש"ל ומצטרפי כאילו וודאי כולה קדמה. ולהכי בהא גם ר' יהושע דסיפא מודה:

טהור:    ר"ל בקדם ש"ל לבהרת אין הש"ל סי' טומאה. ועכ"פ צריך הנגע הסגר:

טמא:    אף שלא נזקק לטומאה עדיין [ודלא כר"ת בסנהדרין דפ"ז ב'] אף דבכה"ג איכא שפיר חזקת טהרה להגוף. והרי אשכחן לר"ג ור"א בעלי פלוגתא דר' יהושע. דאזלינן בתר חזקה דגופא אף דאיכא חזקת ממון כנגדה [ככתובות פ"א מ"ו וז'] והכי קיי"ל. וא"כ כ"ש הכא דליכא שום חזקה נגד חזקת טהרה של הגוף. דהול"ל דבספק טהור. י"ל הכא שאני דמסתבר טפי דמחמת הנגע שהי' בו מקודם התלבנו השערות [כתוס' נדה די"ט א']. והרי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר. כדתלינן במשגרן כרעא לאחורי' בשגרונא דשכיח טפי מנפסק חוט השדרה [כחולין נ"א א']. ולפיכך כיון שאין כאן ספק שקול. נראה דלחכמים טמא מדאורייתא ושורפין על מגעו תרומה וקדשים גם אחר הסגרו. וכשיכנס למקדש בשוגג חייב קרבן וכ"כ כשיאכל קדשים. ולכשיתטהר רשאי להביא קרבנותיו. ואין כאן חשש חולין בעזרה. וכן מוכח מש"ס [סנהדרין פ"ז ב']. אמנם הרמב"ם [ספ"ב מטו"צ] כתב דטמא רק מספק. וא"כ מגעו בתרומה וקדשים תלויין. ולכשיכנס למקדש פטור מקרבן. ואין לו תקנה להתטהר. רק כשיולד לו נגע אחר שיטמא בה וודאי. ואח"כ יתטהר ממנה. או כשיפרח בכולו [כלקמן פ"ז מ"ד]. ואי נימא דקיי"ל דאין האשם שלו מעכב כפרתו. יש לו עוד תקנה שיכתוב כל נכסי' לאחרי'. ויביא קרבן עני. דהיינו חטאת העוף הבאה על הספק שאינה נאכלת [ועי' רמב"ם פ"ה ממחוכ"פ ה"י]:

ורבי יהושע קיהה:    מלשון מקהי אקהייתא [עי' רש"י ותוס' יבמות דק"י ב'] דהוא לשון אסיפה. ור"ל אסף חכמים להסכים עמו לטהר בכה"ג. וכן פי' בערוך. ולרמב"ם ר"ל כמו מלתא דקיוהא [כתובות ס"א א'] ור"ל הכא שקיהה בשניו כאוכל בוסר. שאינו יכול ללעוס אחר כך בשניו. כך הקשה ר' יהושע כמה קושיות על שטימאו חכמים ספק זה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים