משנה למלך/הלכות תלמוד תורה/ו
הלכה יב עריכה
ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו: בפרק בני העיר: "מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפוריא הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה". מוכח מכאן דמי שנתחייב נדוי מפני כבודו של ת"ח תלמיד חכם יכול הת"ח למחול ויפטר מן הנדוי. וכיוצא בזה כתב רבינו לקמן בסוף הלכות אלו ובסוף הלכות סנהדרין יע"ש.
אבל מי שנתחייב נדוי מפני שחטא למקום כגון שהזכיר ש"ש שם שמים לבטלה אף שעשה תשובה לא נפטר מנדויו כמ"ש התוספות פ"ב דיבמות (דף כ"ב) יע"ש:
הלכה יג עריכה
אבל כל העם חייבים לנהוג בו נידוי: ז"ל הריב"ש סי' ס"א "ומ"מ אם לא ינדהו התלמיד חייבים הקהל או חכמי העיר לנדותו ולהענישו כפי ערך התלמיד וחכמתו כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין: "ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו"" (דף טז.) ע"כ. ומראיה זו רשאין שמענו, חייבין לא שמענו. וכ"כ כן כתב הריב"ש גופיה בסימן ר"ך יע"ש:
הלכה יד עריכה
המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים: ,
בפ"ב [1] דעדיות תנן שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנ"י בנטילת ידים.
והקשה הר"ן בר"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה, ובקצת דוכתי אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא.
ותירץ דבמלתא דעיקרו דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה, אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות.
ומ"ש מר"ן בכ"מ כסף משנה וז"ל: "וקשיא לי דהא נט"י נטילת ידים אין עיקרה מן התורה אם לא ע"ד אסמכתא כו'". דברי תימה הם דמאי קשיא לי על תירוץ הר"ן דאדרבה משום שאין עיקרו מן התורה משמתינן ליה דעקר לכולא מלתא, ואתיא שפיר למה שחילק הר"ן ז"ל וצ"ע.
(א"ה עיין בקונטרס עגונא למהרח"ש דף נ"ז פר"ח א"ח סימן תצ"ו וש"ך י"ד סי' של"ד ס"ק מ"ג. עוד הוקשה למרן ומוהרח"ש שם ע"ד הר"ן מעובדא דרבינא פרק הדר דף ס"ג ותירצו דרבינא לא נידהו אלא מפני שזלזל בכבודו דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה. והפר"ח דחה תירוץ זה ממאי דמסיים התם דא"ל כה"ג מי מחזי כאפקרותא וא"ל אין חכמה ואין עצה כו'. ונראה דס"ל למרן דמאי דשאל מי מיחזי כאפקרותא לא על מה שנידהו בפניו אלא על מה שהורה הלכה בפני רבו דלהכי מייתי תלמודא התם האי עובדא למגמר מינה דלאפרושי מאיסורא שרי לאורויי באתריה דרביה וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל כ"ח סי' א' יעויין שם):
ומ"ש מה שכתב "המביא את הרבים לידי חילול השם". כתב מרן ז"ל "דהוא בירושלמי פרק אלו מגלחין בעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם? וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי" ע"כ.
והכי איתא בגמרא דידן בפ"ג דתעניות (דף כג.) דמה שרצה לנדותו היינו משום דאילו נגזרה גזירה כו'.
אך בפ' מי שמתו דף כ'[2] (דף יט.) אמרינן דטעמא דרצה לנדותו היינו מטעם המגיס דעתו כלפי מעלה ופירש"י: "לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים ומנדין לכבוד הרב וכבוד המקום כבוד הרב הוא" וכן פירש"י בפ"ג דתעניות במתניתין דחוני וכן הוא דעת הקונדריסין.
וראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב ואפשר דהא בהא תליא דכיון שמגיס עצמו כלפי מעלה ואומר לא כך שאלתי ונשבע חושבין הבריות שלא יצא ריקם בעבור השבועה, וכשרואין שאינו נענה מביא לידי חלול השם שאומרים אין בשבועה כלום עכ"ד, ואין בזה כדי שביעה: