משנה כלים כט ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כט · משנה ח | >>
שיירי חרחור מלמטן, שבעה.
יד מגריפה של בעלי בתים, בית שמאי אומרים, שבעה.
בית הלל אומרים, שמונהיב.
של סיידין, בית שמאי אומרים, תשעה.
בית הלל אומרים, עשרה.
יתר מכאן, אם רצה לקיים, טמא.
ויד משמשי האור, כל שהואיג.
שְׁיָרֵי חַרְחוּר מִלְּמַטָּן,
- שִׁבְעָה.
- יַד מַגְרֵפָה שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,
- שִׁבְעָה;
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- שְׁמוֹנָה.
- שֶׁל סַיָּדִין,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- תִּשְׁעָה;
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- עֲשָׂרָה.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים,
- יָתֵר מִכָּאן,
- אִם רָצָה לְקַיֵּם,
- טָמֵא.
- אִם רָצָה לְקַיֵּם,
- וְיַד מְשַׁמְּשֵׁי הָאוּר,
- כָּל שֶׁהוּא:
שירי חרחור מלמטן - שבעה.
- יד מגרפה -
- של בעלי בתים -
- בית שמאי אומרין: שבעה.
- ובית הלל אומרין: שמונה.
- ושל סיידין -
- בית שמאי אומרין: תשעה.
- ובית הלל אומרין: עשרה.
- יתר מכן, אם רצה לקיים - טמא.
- של בעלי בתים -
- ויד משמשי האור - כל שהן.
כבר בארנו שחרחור שם הברזל אשר בקצה המרדע.
ומגריפה של בעלי בתים - הוא המגרף אשר יניעו בו המאכל.
ושל סיידים - יש להן מגריפה, יניעו בה הסיד.
ואמרו אם רצה לקיים טמא, רצה בו אם ירצה להיות זה הבית יד יותר ארוך מזה הגדר, הנה הוא מכלל מה שיעזרו בה ויטמא בהטמאות הכלי וכן יטמא הכלי בהטמאותו.
ומשמשי האור - כגון יד שפוד ואסכלאות, הנה הם ואפילו היה הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו, כי האדם צריך להם להתרחק בו מן האש.
והשורש בזה כולו, שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי, מאומרו יתברך "בתנור"(ויקרא יא, לה) אשר הוא בכלל הכלים, "וטמאים יהיו לכם"(ויקרא יא, לה), ובאה הקבלה "לכם, לכל שבצרכיכם", לפי מה שהתבאר בפרק חמישי מזאת המסכתא:
חרחור. פירשתיו לעיל פ' שלשה עשר:
מגריפה. שגורפין בה הטיט או תנור וכיריים כדכתיב (שמות לח) ואת היעים ומתרגמינן מגרופיתא והיא מגריפה שניטלה כפה דתנן לעיל פ' שלשה עשר (מ"ד) וההיא דפרק אין בערכין (דף י:) מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה וכל אחד מוציא עשרה אינה כיוצא בזו:
של סיידים. שגורפין בה את הסיד:
יד משמשי האור. כגון יד שפוד ואסכלא ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור:
תניא בתוספתא [ב"ב פ"ז] יד הסכין טפח ושירי הסכין טפח ושירי הכוש טפח ושירי השפוד טפח ושירי המרדע טפח ושירי הקרדום מאחוריו שלש אצבעות ר' יוסי אומר טפח מאחוריו טהור כולו. יד הכילף ובן הכילף ששה. יד הפוחת ובן הפוחת חמשה. יד בן חולף חמשה ושל חולף עשרה יד מגריפה של בע"ב בש"א שבעה ובה"א שמונה של סיידין בש"א תשעה ובה"א עשרה יתר מכאן אינו חבור לא לטומאה ולא להזייה במד"א בזמן שאינו עתיד לגוד אבל בזמן שעתיד לגוד חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה דברי ר"מ ורבי יוסי אומר אף לא לטומאה א"ר יוסי אני אמרתי דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אמרתי להם אי אתם מודים בחוט המסמר של בנאים ושל סיידים חמשים אמה שאם רוצה לקיים יותר מכאן שהוא טהור. והם אמרו לי אי אתה מודה בנימי הסדין והסודרין והטרטין והפיליון של ראש ו' אצבעות ושל אפקרסות עשר שאם רצה לקיים יתר מכאן שהוא טמא ורואה אני את דברי מדבריהם שאני משיבן מדבר שהוא חיבור לטומאה ולהזאה על דבר שהוא חיבור לטומאה ולהזאה והן משיבין אותי מדבר שהוא חיבור לטומאה ולהזאה על דבר שמודים בו שאינו חיבור להזאה. כל אלו שאמרו שתי ידות ידותיהן מלפניהם את שדרכו לאחוז בידו אחת כגון יד הקרדום טפח ואת שאין דרכו לאחוז בב' ידות כגון יד המגריפה טפחיים. פירוש כילף כדכתיב (תהלים עד) בכשיל וכילפות יהלומון. חולף סכינא דאשכבתא כמו בית החליפות דפרק אמר להם הממונה (דף לו.) ששם מצניעין סכיניהן:
מגריפה - שגורפים בה תנור וכירים או הטיט. תרגום יעים, מגרופייתא:
ושל סיידים - שגורפים בה את הסיד:
יתר מכן - יותר ממדות אלו שמנו חכמים ביד המגריפה, אם רוצה בקיום זה האורך היתר:
טמא - אם נטמא הכלי. וכן אם נגעה טומאה בכל זה האורך של יד, נטמא הכלי עמו, דהוי חיבור לכלי:
, יד משמשי האור - כגון יד של שפוד ואסכלה ומרחשת ושאר כלים שתשמישן על ידי האור:
בית שמאי אומרים שבעה ובית הלל אומרים שמנה וכו'. וכי אתשל בבי מדרשא לענין הזייה אתשל דהוו בית הלל לקולא. ומש"ה לא תני להו בעדיות בהדי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. וכהנה רבות. כמ"ש במשנה ד פ"ח דברכות:
יד משמשי האור כל שהוא. אפי' הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו. כי האדם צריך להן להתרחק בו מן האש. והשרש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי. הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי. מאומרו ית' בתנור אשר בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם. ובאה הקבלה. לכם לכל שבצרכיכם. לפי מה שהתבאר בפ"ה מזאת המסכתא. הרמב"ם. וכ"כ שם הר"ב במשנה ב:
(יב) (על המשנה) בית שמאי כו'. לענין הזייה איתשל בבית המדרש דהוו בית הלל לקולא, ומשום הכי לא תני להו בעדיות בהדי קולי בית שמאי. וכהנה רבות:
(יג) (על המשנה) כל שהוא. אפילו הבית יד הוא בתכלית האריכות יטמאו, כי האדם צריך להן להתרחק בו מן האש כו'. הר"מ. ועתוי"ט:
מגריפה: פי' הרמב"ם ז"ל שמגיסים בה התבשיל:
ויד משמשי האור כל שהן: גרסי' ופירשו הרמב"ם והרא"ש ז"ל כל שהן מפני שצריכין יד ארוך להתרחק מן האור:
יכין
שירי חרחור מלמטן: הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]:
של בעלי בתים: לגרוף בו אפר התנור:
של סיידין: לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה:
בית הלל אומרים עשרה: מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא:
יתר מכאן: על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור:
טמא: ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור:
ויד משמשי האור: כיד של שפוד ואסכלא וצבת:
כל שהוא: אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת