משנה כלים י א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק י · משנה א | >>

[עריכה]

אלו כלים מצילין בצמיד פתיל: כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה^ד, כלי חרס, וכלי נתר, עצמות הדג ועורו^ה, עצמות חיה שבים ועורה, וכלי עץ הטהורים.

מצילים בין מפיהם, בין מצידיהן, בין יושבין על שוליהן, בין מוטין על צידיהן.

היו כפויים על פיהן^ז, מצילים כל שתחתיהן עד התהום.

רבי אליעזר מטמא.

על הכל מצילין, חוץ מכלי חרס שאינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵלּוּ כֵּלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל?

כְּלֵי גְּלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה,

כְּלֵי חֶרֶס, וּכְלֵי נֶתֶר,

עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ,

עַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם וְעוֹרָהּ,

וּכְלֵי עֵץ הַטְּהוֹרִים.

מַצִּילִים בֵּין מִפִּיהֶם, בֵּין מִצִּדֵּיהֶן,

בֵּין יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן,

בֵּין מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן.

הָיוּ כְּפוּיִים עַל פִּיהֶן,

מַצִּילִים כָּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

עַל הַכֹּל מַצִּילִין,

חוּץ מִכְּלִי חֶרֶס,

שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל

אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין

וְעַל כְּלֵי חֶרֶס:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אלו כלים מצילין בצמיד פתיל?

כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה,

כלי חרס, וכלי נתר,

עצמות הדג ועורו, ועצמות חיה שבים ועורה,

וכלי עץ הטהורים מצילין -

בין מפיהן, בין מצידיהן,

בין יושבין על שוליהן, ובין מוטין על צידיהן.

היו כפויין על פיהן - מצילין כל שתחתיהן עד התהום.

רבי אליעזר - מטמא.

על הכל מצילין,

חוץ מכלי חרס - שאינו מציל אלא על האוכלין, ועל המשקין, ועל כלי חרס.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

יאמר ש"כלי גללין" הן כלי השיש, והמאמר מאומרו "אבן גלל"(עזרא ה, ח), וזה מאמר בטל לפי שהן נכנסין תחת כלי אבנים, וכן השוהם והספיר וכל האבנים כולן. ואמנם כלי גללים הן כלים עשוין מרפת בקר והעפר, ורבים מהן יעשו אצלנו בארץ מערב.

וכבר התבאר בפרק השני שכלי חרש וכלי נתר דינם אחד, ואמרו "וכל כלי חרש, לרבות כלי נתר".

ובארנו שם גם כן שאלו הכלים העשוין מ'עצמות הדגים לא יטמאו, מפני שאמנם למדנו כלי העצמות מאמרו "מעשה עזים"(במדבר לא, כ). וכן עור הדג לא יטמא, מאמרו "או בגד או עור"(במדבר לא, כ), ובאה הקבלה לומר "מה בגד מן הגדל בארץ, אף עור מהגדל בארץ".

אמנם כלי גללין וכלי אבנים וכלי אדמה הנה לא ידין בתורה בו טומאה בשום פנים, ואני אבאר לך אמרם בזה "אינן מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים".

ואלו הכלים אשר יאמר שהן יצילו מה שיגיע בהן בצמיד פתיל אמנם הם כל הכלים אשר לא יטמאו בשום פנים, וגם כן כלי חרש ומה שיתואר אליהן רוצה לומר כלי נתר. וסיבת זה אמרו יתברך באוהל המת "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא"(במדבר יט, טו), והורה זה כי כאשר היה זה הכלי מוקף צמיד פתיל הנה הוא מציל בכל מה שבתוכו, והוא אמרם "הא יש צמיד פתיל עליו, טהור". ובאה הקבלה לומר שזה הכלי הנאמר הוא כלי חרש לבד, והוא אמרו "כלי שמקבל טומאה דרך פתחו, ואי זה זה כלי חרש". וכבר בארנו שכלי חרש וכלי נתר טומאתן שווה ומטמאין מאוירן, והנה כבר התבאר שכלי חרש וכלי נתר מצילין. ולמדנו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מקל וחומר, והוא אמרו "אין לי אלא כלי חרש, כלי גללין כלי אבנים כלי אדמה מנין, ודין הוא, ומה כלי חרש שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל באוהל המת, כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל", וביאור "עלולין" מוכנים ומזומנים. וראוי לך שתדע שזה אשר אמרנו שהן מצילין בצמיד פתיל באוהל המת כן תציל בשרץ כמו שבארנו בפרק השמיני, והוא אמרם "טמא הוא, שאין תלמוד לומר הוא, אלא הוא שיציל על עצמו בצמיד פתיל באוהל המת, יציל על עצמו בצמיד פתיל באוהל השרץ", ירצה לומר באויר כלי חרש כמו שבארנו בפרק השמיני.

ואמרו כלי עץ הטהורין - ירצה בו פשוטי כלי עץ אשר קדם שהן לא יקבלו טומאת השרץ דאורייתא, או כלי עץ הגדולים שהן מקבלין ארבעים סאה בלח אשר לא יקבלו טומאה גם כן כמו כלי קבול, כמו שיתבאר בחמישה עשר מזאת המסכת. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה שאפשר, וזה כשנקח לוח פשוט מעץ ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל, הנה יציל כל מה שבתוך החבית.

ואמרו בין מצידיהן בין מפיהם - ירצה בו בין שיהיה ההקפה מפי הכלי לבד, ובין שיהיה מצדו כמו שיהיה לו פתח מצדו, בין שיהיה זה הכלי יושב על קרקעיתו או מוטה על צדדיו, הכל בשווה. הנה אם כפה אחד מאלו הכלים על פיהן באוהל המת הצילו כל מה שתחתיהן, וזה שהם יחזרו כמו אוהל באוהל המת. ואם היה אוהל באוהל ונטמא האוהל החיצון, הנה לא יטמא מה שבאוהל הפנימי, וזה אצלנו אי אפשר בכלי חרש שהוא אם כפה כלי חרש על פיו לא יציל מה שתחתיו, לפי שהוא יטמא דרך פיתחו באמת, ואפילו ידביקהו עם הארץ בטיט והדומה לזה לא יציל שאינו לא אוהל ולא מוקף צמיד פתיל. ונוסחת סיפרי "חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין טמאה, שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו". וזה נכנס תחת אמרם בסיפרא בטומאת כלי חרש "אמר וכלי חרש, לרבות האוהלים", שאוהל של חרש יטמא ולא יציל מה שתחתיו כמו שיצילו האוהלים, לפי מה שהתבאר שם באוהלות. ובתוספתא כלים בעצמות הדג והדומה להן "אם יש בהן טפח על טפח, מצילין בכיסוי", לפי שהאוהל יציל בכיסוי על כל מה שתחתיו הנה לא יטמא, כמו שיתבאר.

עוד אמר על הכל מצילים, חוץ מכלי חרש - רוצה לומר שאלו הכלים העשוים מאלו המינים המנויים, יצילו כל מה שיגיע בתוכם תחת צמיד פתיל, מן הכלי מתכות ומן כלי שטף ובגדים ואוכלים ומשקים וכלי חרש, והוא אמרו "על הכל", זולת כלי חרש לבד שהוא לא יציל בצמיד פתיל זולת מה שיהיה בתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרש לבד, ומה שיהיה בו משאר כלים ובגדים הנה הוא יטמא, ואף על פי שהן תחת צמיד פתיל. וסיבת זה לפי מה שאומר לך, וזה שהשורש אצלנו כלי טמא אינו חוצץ, ואם לקח אחד כלי חרש טמא ושם בו כלים והקיפן צמיד פתיל ושם באוהל המת, הנה אלו הכלים תטמאו ולא יציל אותם זה הכלי לפי שהוא טמא. ואצלנו שורש גם כן שכלי עם הארץ כולן ובגדיהן ומאכליהן ומשתיהן בחזקת טומאה, ואני עתיד לבאר לך זה במסכת טהרות.

הנה התבאר מאלו השורשים, שכלי חרש של עם הארץ אינו מציל בצמיד פתיל וכל מה שבתוכו יטמא במת, זולת שאנחנו אם אמרנו לעם הארץ כלי חרש שלך לא יציל לפי שכליך טמאים, אמנם אנחנו הנה יציל אצלנו כל מה שבתוכו, הנה לא יקבל ממנו בזה לפי שהוא יחשוב עצמו טהור ושומר, והוא לא ידע הטהרה ודינה. [לפיכך] ישווה הדין אצלו ואצלנו, ואמרנו בכלי חרש שהוא לא יציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרש, וזה שעם הארץ כאשר היה אצלו אוכלין ומשקים וכלי חרש כבר הציל במחשבתו בצמיד פתיל שלו והוא לא מציל, שאנחנו לא נאמר יבוא תלמיד חכם ויבקש מעם הארץ אוכלים ומשקין או כלי חרש לפי שהן כלים טמאין אגב עם הארץ ואין להן טהרה במקוה. אולם שאר כלים הנה כבר יבקש אותן תלמיד חכם מעם הארץ, וכאשר ירצה להשתמש בו בעסק קדש או תרומה יטהרהו במקווה ויעריב שמשו הכלי וישתמש בו. כמו שיבקש התלמיד [חכם] מעם הארץ כלי מתכות וכלי שטף או בגדים, וישאל עם הארץ זה טהור מכל הטומאות ויאמר לו כן. ואפשר שיהיו אלו הכלים כבר הגיעו והן אצל עם הארץ ככלי חרש שלו תחת צמיד פתיל באוהל המת והוא כבר נטמא טומאת מת, למה שהשרשנו שכלי עם הארץ אינו חוצץ, ויחשוב עם הארץ שהוא הציל בצמיד פתיל ולזה יאמר לו טהור הוא. ויקח זה הדיין בזה הבגד או הכלי ויטביל וישמש בו בקדשים אחר הערב השמש לבד, שיחשוב שאין על זה הכלי טומאה זולת מגע עם הארץ, והוא טמא טומאת מת ויצטרך הזאה שלישי ושביעי. ובעבור זה החשש אמרנו שכלי חרש לבד הן טמאין במגע עם הארץ, לא תציל בצמיד פתיל בלתי אוכלין ומשקין וכלי חרש, אשר לא תבקש מעם הארץ לפי שאין לו טהרה במקווה. והשוינו הדין בזה בין האנשים כולם לסיבה אשר זכרנו, וכאשר היה זה השורש אצל הכל לא נמנע בבקשת כלי או בגד מעם הארץ. אבל כאשר יאמר שהוא לא נטמא במת נאמין לו, שלא נאמר אולי בצמיד פתיל של כלי חרש היה באוהל המת, שאנחנו כבר התרנו הדין שכלי חרש לא יציל על דבר זולת על אוכלים ומשקין ועל כלי חרש.

וממה שראוי שתדעהו עד שלא תטעה במה שזכרנו, שעם הארץ לא נחשבהו במה ששפטנו עליו טומאה בשקר, שאנחנו נאמר יבוא לדבר טומאה ויאמר ממנו טהור, ואמנם שפטנו בזה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור, ולא ישמור גם כן מן הטומאות, ולא ידע חלוקן ומניינם כמו שנבאר בטהרות.

ושמור כל מה שזכרנו בזאת ההלכה שהיא רב הספקות רחוקה הידיעה. וכבר הקדמתי לך אלו השורשים וביאורם בפרק הראשון ממסכת עדיות.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

כלי גללים אף על גב דכתיב וכל כלי פתוח דהיינו כלי חרס שטומאה קודמת לפתחו כדאמרינן בספ"ק דחולין (דף כה.) בת"כ רבינן שאר כלים שמצילין דכתי' וכל:

ועורו של דג. ועצמות חיה אם עשה מהם כלים מצילין משום דאין מקבלין טומאה כדלקמן בפ' י"ז [מי"ג] כל שבים טהור:

כלי עץ הגדולים טהורים הבאים במדה שמחזיקים ארבעים סאה בלח דלא מקבלי טומאה דבעינן דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן וכיון דנפישי כולי האי אין מטלטלין מלאין ואם הוקפו צמיד פתיל מצילין:

מפיהם. שהצ"פ בפיהן:

מצידיהן. שניקבו מצידיהן והקיפן צמיד פתיל:

רבי אליעזר מטמא. קסבר כפוי אינו מציל:

על הכל מצילין. כל הכלים ששנינו אפילו כלי שטף וכלי מתכות חוץ מכלי חרס דאינו מציל עליהן דאינו מציל אלא על אוכלין ומשקים וכלי חרס וטעמא כדמפרש בריש פ' חומר בקדש (דף כב.) וכדפרישית בריש פירקין דלעיל והך משנה לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש ובכלי של עם הארץ:

תניא בתוספתא (פ"ז) עצמות העופות וגולמי כלי מתכות וכלי עץ הטהורין מצילין בצמיד פתיל ור' יוסי מוסיף עף כסוי קמטרא ומקיף חקק שבבקעת הקורה והמעך שבחבית אין מצילין צמיד פתיל ואם יש בו פותח טפח מצילין. חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל מצלת על מה שבתוכה ועל מה שבקרקע ר' אליעזר אומר כפוי על פיו אינו מציל ומודה ר' אליעזר בשתי לפסים ושתי קדרות שכפאן זו על זו ומירח בטיט מן הצדדין שהן מצילין ואם היה כלי קטן ואין בו טפח על טפח וכפאו על פיו אינו מציל. פי' עצמות של עופות אם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה כדאמרינן בסוף פ"ק דחולין (דף כה:) עזים פרט לעופות וגולמי כלי מתכות טהורין שעתיד לשוף לשבץ לגרד ולכרכב כדמפרש נמי התם כסוי קמטרא טהורה כדתנן לקמן פ' ט"ז [מ"ז] המלתחה ומתרגמינן קמטרא חבית שכפאה על הכותל שהכותל חלול ומלא אוכלין ומשקין וכלי חרס וכפה החבית ע"פ הכותל ומירח שפת החבית:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אלו כלים - כלי גללים. של צפיעי בקר ^א:

כלי אבנים וכלי אדמה - דכל הני אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ולכך מצילין בצמיד פתיל. ואע"ג דכל כלי פתוח, בכלי חרס משתעי קרא, בכלי שטומאה קודמת לפתחו ^ב דהיינו כלי חרס שמיטמא מאוירו, מכל מקום שאר כלים נמי מרבינן שמצילים, מדכתיב וכל ^ג:

ועצמות הדג - אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים. לפי שאין מקבלים טומאה, כדתנן לקמן בפרק י"ז כל שבים טהור. וכל כלים מעצמות העוף טהורים, דכתיב (במדבר לא) וכל מעשה עזים, פרט לעופות:

כלי עץ הטהורים - כגון כלים גדולים הבאים במדה שמחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, דלא מקבלי טומאה. דבעינן דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן, וכיון שהן גדולים כל כך אין מיטלטלים מלאים, ומצילים בצמיד פתיל ^ו:

מפיהן - שהצמיד פתיל בפיהן:

מצדיהן - אם ניקבו בצדיהן והקיפן צמיד פתיל:

ר' אליעזר מטמא - קסבר כפוי אינו מציל, ואפילו מירחו למטה בקרקע. שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו ^ח. ואין הלכה כרבי אליעזר:

על הכל מצילים - כל הני כלים דתנן במתניתין, מצילין על כל מה שבתוכן בין היו בתוכן כלי שטף בין כלי חרס בין בגדים בין אוכלים ומשקים:

חוץ מכלי חרס - שאין מצילים אלא על אוכלים ומשקים וכלי חרס שבתוכן, דברים שאין להן טהרה במקוה, ולא על כלי מתכות ובגדים. שיש להם טהרה במקוה. וטעמא פרישנא בפרקין דלעיל. ומשנה זו לאחר חזרה שחזרו ב"ה להויות כדברי בית שמאי:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

[*כלי גללים. פי' הר"ב של צפיעי בקר. וכן כתב הרמב"ם ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. לאמרו אבן גלל [בעזרא]. שכל האבנים נכללים במאמר כלי אבנים. ע"כ. וראיה יותר מוכרחת מדתנן בספ"ב דעוקצים דכלי גללים השרשים יכולים לצאת בהם. וכתב שם הר"ב דלא תני כלי אבנים. לפי שאין השרשים יכולים לצאת בהם. והר"ש כתב שם דמינה שמעינן שפיר דכלי גללים אינו כלי אבנים כו']:

כלי גללים כלי אבנים כו'. כתב הר"ב ואע"ג דכל כלי פתוח בכלי חרס משתעי קרא בכלי שטומאה קודמת לפתחו. בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבא דרך פתחו. רש"י פ"ק דחולין דף כה. ומ"ש הר"ב מ"מ שאר כלים נמי מרבינן שמצילים. מדכתיב וכל. ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. וז"ל הרמב"ם וכבר ביארנו [רפ"ב] שכלי [חרס וכלי] נתר טומאתן שוה. מטמאין מאויריהן [נתאמת מזה] שכלי חרס וכלי נתר מצילין. ולמדו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מניין. ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה. הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל. וביאור עלולין. מוכנים ומזומנים. ע"כ. ומאמרם זה הוא בספרי פר' חקת ושנויה בלשון הזה. וכל כלי פתוח. אין לי אלא כלי חרס וכו'. עד אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת. ומסיים ת"ל וכל כלי פתוח. וצריך לומר דאע"ג דאתאן בק"ו טרח [וכתב] ליה קרא ורבינהו ולא נראה לחכמינו ז"ל לרבות בו כל הכלים. אפילו אותן שאין באין בק"ו:

כלי אדמה. עשוי מטיט. אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס. רש"י פ' במה אשה דף נח. ועיין לעיל סוף משנה בפ"ג:

וכלי נתר. מפורש רפ"ב:

עצמות הדג. כתב הר"ב. [*לפי שאין מקבלין טומאה כדתנן לקמן פי"ז משנה יג. ושם שנינו חוץ מכלב המים. ואע"ג דדברי ר"ע הן. הא פסקו כמותו הר"ב והרמב"ם שם. והטעם נראה לפי שאין חולק עליו. וממתניתין דהכא אין ראיה דכיון שאין אלא כלב המים היוצא מן הכלל. ל"ק דלא קתני לה חוץ. והרי אף במקום שנאמר [בו] חוץ אין למדין ממנו כמ"ש בפי"ד משנה ג'. ועוד דאע"ג דאפשר דפליגי. הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. אבל בחבורו של הרמב"ם פ"א מהלכות כלים. לא כתב החוץ מכלב הים כלל. נראה ודאי שחזר בו ממה שפסק בפירושו דהלכה כר"ע. ומשנתינו דהכא כתב הרמב"ם כלשונה בפרק כ"א מהלכות טומאת מת. ומן התימה דהכ"מ לא הרגיש בזה. וגם ה"ל לכתוב שפסק דלא כר"ע משום דיחידאה הוא. וגם להסתייע לו ממתני' דהכא. ומכל מקום אנא מסתייע. מהא דהרמב"ם בחבורו אינו פוסק כר"ע. למה שפירשתי במשנה ט' פ"ו דנזיר. אדאמרינן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. שפירושו וחזר כאילו אין הלכה כסתם. אבל לא לומר שהלכה מוכרעת כהחולק על הסתם. ומ"ש הר"ב] וכל כלים מעצמות העוף טהורים: דכתיב וכל מעשה עזים פרט לעופות. כמו שכתבתי בריש פ"ב משמא דגמ' דחולין סוף פ"ק. ויש לדקדק אמאי שייריה. ונ"ל דכיון דלא כולן טהורים שבמקצתן גזרו. כדתנן לקמן פי"ז מתניתין יד. הלכך כיון דלאו מלתא דפסיקא היא לא תני ליה. ושייריה:

ועורו. שעור הדג לא יטמא. מאמרו או בגד או עור. ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ. אף עור מהגדל בארץ. הרמב"ם:

וכלי עץ הטהורים. פי' הר"ב כגון כלים גדולים וכו'. כדתנן לקמן ריש פט"ו. ועיין מ"ש בריש פ"ד דאהלות והרמב"ם כתב. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה *)שאפשר. וזה כשנקח לוח פשוט מעץ. ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל. הנה יציל כל מה שבתוך החבית. ע"כ. וכדתנן לקמן במשנה ו. נסר שהוא נתון על פי התנור וכו'. ולזה הוא שנתכוין בחבורו ריש פרק כ"א מהלכות טומאת מת. ולא כמ"ש שם הכ"מ שהוא ממשנה ו פ"ה דאהלות. דהתם לענין אהל המציל שנינו. ודברי הרמב"ם בהצלת צמיד פתיל הן [*ומ"ש הר"ב הבאים במדה. לשון משנה ג בפרק כד]:

היו כפויים על פיהם. וכשיש בגובהן טפח. כמ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ה דאהלות. ועיין במ"ש במשנה יג פ"ט דאהלות:

רבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב קסבר כפוי כו' שנאמר צמיד פתיל עליו. ולא על גבו. כך שנוי בספרי פרשת חקת. וכן העתיק' הרמב"ם בפירושו ובחבורו. ויש לפרש על גביו. שאינו מוסב על הכלי. אלא על הצמיד פתיל עצמו. וכלומר שהוא מהופך מכדרכו. שדרכו להיות על הכלי. ועכשיו מהופך שהכלי עליו. ונמצא כאילו הצמיד מוטל על גבו. כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו:

חוץ מכלי חרס שאינו מציל כו'. כתב הר"ב משנה זו לאחר חזרה כו' הר"ש. ומסיים ובכלי של ע"ה. וזה לפי שיטתו שכתבתי בפרקין דלעיל [משנה ב ד"ה החביות] אבל לשטת הרמב"ם והר"ב. אף בשל חבר גזרו. כמ"ש שם. והארכתי בס"ד בספ"ק דעדיות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) הר"מ ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. עתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבוא דרך פתחו. רש"י:

(ג) (על הברטנורא) ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. עתוי"ט:

(ד) (על המשנה) אדמה. עשוי מטיט אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דלהוי קרוי כלי חרס. רש"י:

(ה) (על המשנה) ועורו. שעור הדג לא יטמא, מאומרו או בגד או עור, ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מהגדל בארץ. הר"מ:

(ו) (על הברטנורא) ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה שאפרש, וזה כשנקח לוח פשוט מעץ ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל, הנה יציל כל מה [שבתוך החבית], וכדתנן לקמן במשנה ו' נסר שהוא נתון על פי התנור כו'. הר"מ:

(ז) (על המשנה) פיהם. כשיש בגובהן טפח:

(ח) (על הברטנורא) אינו מוסב על הכלי. דהיינו שאינו מוסב על הכלי אלא על הצמיד פתיל עצמו, שדרכו להיות על הכלי ועכשיו מהופך שהכלי עליו, ונמצא כאלו הצמיד מוטל על גבו, כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

כלי גללים:    של צפיעי הבקר אבל כלי שייש הן בכלל כלי אבנים והרמב"ם ז"ל מפ' גללים שייש [תמוה דלפנינו מבואר בהיפך שהר"מ דוחה דברי המפ' שייש:] וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ בפ"ק דשבת דף ט"ו אבל בפ' במה אשה (שבת דף נ"ח) פי' צפועי בקר וכן בכמה דוכתי ועיין בתוס' מנחות דף סי'ט ע"ב ועיין במ"ש בס"פ שני דעוקצין. ואע"ג דכלי גללים אינם מקבלין טומאה אפ"ה אינם מצילין משום אהל בלתי המרחה רק בכסוי בעלמא משום דלא שייך אהל בכלים כי אם בתנור חדש כדלקמן סי' ז' ובכלי שהוא מחזיק מ' סאה כתב הראב"ד ז"ל שהוא מציל משום אהל בכסוי בעלמא ואין צריך המרחה:

כלי אדמה:    פי' רש"י ז"ל בריש מסכת יומא כלי אדמה שאין עשויין ככלי חרש בכבשן אלא מן האדמה הן שהיא כאבן רכה וחוקקים ממנה כלים ע"כ. וגם בפ"ק דשבת כתב כלי אדמה דלאו על ידי גבול הוא ככלי נתר וכלי חרס ע"כ.

ועצמות חיה שבים ועורה:    גרסי' וכן הגיה הרי"א ז"ל:

על הכל מצילין וכו':    משנה זו לאחר חזרה שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ונ"ל שהסבה שנשנית משנה זו להודיענו שאע"פ שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש הלכה כב"ה וזה מוסר גדול שמן הראוי לכל אדם להחמיר אע"פ שהיתה האמת בהפך. הרא"ש ז"ל [דברים אלו הובאו בס' ח"נ בשם מ"כ כדרכו וכ' ע"ז וז"ל ודברים אלו צריכין באור ואם הכוונה לומר שלכך נשנית משנה זו להודיענו שלא מפני שהדין עם ב"ש חזרו בהם ב"ה כ"א מצד חומרא. צריך לדעת מה נשתנה דין זה מכל הדינים שנחלקו ב"ש וב"ה וב"ש לחומרא למה לא חזרו להורות כדברי ב"ש לחומרא וצריך יישוב. ע"כ:]:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אלו כלים מצילין בצמיד פתיל:    כשהן סתומין באהל המת מצילין עצמן ומה שבתוכן מלהתטמא. והיינו משום שהן עצמן אמק"ט ואפי' כ"ח שמק"ט מתוכו. עכ"פ אמק"ט מגבו. ותוכו הרי סתום בצמ"פ. לפיכך גם הוא מציל בצמ"פ:

כלי גללים:    שנעשו מצפיעי בקר:

כלי אדמה:    שנעשו מטיט ולא נצרפו בכבשן. ולא אמרינן דהו"ל כאוכלין שגבלן בטיט. שאמ"צ באהל המת. דהכא שאני. מדנתיבשו וראוי להשתמש בהן כך. וגם שם כלי עליהן. וכל הנך שנזכרו במשנה עד הכא. אמק"ט כלל אפי' מד"ס:

וכלי נתר:    הוא מין אדמה שעושין ממנה כלים. ומשתמשין בהן גם לח בלי צירוף בכבשן [עי' ע"ז דל"ג]:

עצמות חיה שבם:    לאו דוקא ים. אלא מכל הגדול במים. וה"ה הנעשין מעצמות עופות שג"כ אמק"ט [כפי"ז מ"ד] ואפ"ה שיירי' תנא. משום דלא פסיקא ליה. דהרי לקמן מוציא מהכלל כנף העוז ולא סגי ליה למתני ועצמות העופות חוץ מכנף העוז. דהרי בתוספתא [כלים ב"מ פ"ז] קאמרינן דעוז לאו דוקא אלא כל כלי מכנף חזק של שום עוף מק"ט. ואפי' כלי שמקליפת ביצה חזקה. אלא שדברו חכמים בהווה. להכי שבקה לגמרי מלמתני':

וכלי עץ הטהורים:    שמחזיקין ארבעים סאה בלח. והוא אמה על אמה ברום שלש אמות שאמק"ט. מדאין מתטלטל כשהוא מלא. ע"י אדם יחידי. וה"ה כשכסוי הכלי שמחובר בהכלי בצמ"פ הוא פשוטי כלי עץ מציל. ולרמב"ם כלי שמחזיק מ"ס דינו כאהל. וא"צ צמ"פ כלל. והא דקאמר הכא וכלי עץ הטהורין שמציל בצמ"פ. היינו במכסה בפשוטי כלי עץ כלי שאמק"ט מגבו. ניצל במחובר בו בצמ"פ:

בין מצידיהן:    ר"ל בין שהנקב בכלי למעלה סמוך לפה הכלי. ובין שהנקב הוא בצד הכלי. אם סתומין בצמ"פ מציל:

היו כפויים על פיהן:    על גוף הקרקע. ומירח פה הכלי בטיט בהקרקע:

מצילים כל שתחתיהן עד התהום:    ומיירי בין שהטהרה מונחת בחלול הכלי ממש. או אפי' טמונה בקרקע מכוון תחת פה הכלי שמונח באהל המת. והרי לולא הכלי. הרי כל טהרה שטמונה בהקרקע באהל המת טמא עד התהום [כאהלות פט"ו סוף מ"ה] אפ"ה כיון שכלי שאמק"ט כפוי כנגד הטהרה למעלה וממורח שפתו בטיט. מציל על הטהרה שכנגדו למטה. אבל כל שלא מירח שפת הכלי סביב בקרקע בטיט אמ"צ על שתחתיו. רק כשיש דפנות אהל תחת השפה של הכלי. או למול שפת פה הכלי [כפ"ה דאהלות מ"ו] [רב"א]:

רבי אליעזר מטמא:    דס"ל דכל כלי כפוי אפי' ממורח בטיט אמ"צ מדכתיב צמ"פ עליו. דהיינו שיהיה הצמיד דהיינו המרוח. והפתיל דהיינו הכסוי שניהן יהיו עליו. דהיינו על שפת הכלי. ולא על גביו. ר"ל אבל אין הצמ"פ מועיל כשהכלי כפוי שאז מירח הטיט על אחורי שפת הכלי. דהיינו ע"ג. וכ"ש שאין הצמ"פ מועיל כשהוא תחת שפת הכלי. דבין כך וכך אין הצמ"פ עליו כמו שציותנו תורה. ולרבנן דוקא בכ"ח דרשינן הכי. שכפוי לא יציל אפי' בממורח בקרקע בטיט. והיינו משום דצמ"פ שכתבה תורה. מפי השמועה למדנו דרק בכ"ח מיירי. שא"א שיציל מטעם אהל. לפיכך צריך צמ"פ. אבל שאר כלי שאמק"ט. אפי' כפוי מציל. והיינו מטעם אהל. והרי אנן במתניתין רק בשאר כלים איירינן. וכדמסיק ותני חוץ מכ"ח. וכן מוכח דאי רבנן גם בכ"ח פליגי. א"כ עליו דקרא דמייתי ר"א. רבנן במאי מוקי ליה דאף דס"ל דעליו גם בסמוך משמע [כמנחות דס"ב א'. ושם פי"א מ"ה]. עכ"פ תחתיו ודאי לא משמע:

על הכל מצילין:    ר"ל כל הכלים הנ"ל כשיש עליהן צמ"פ מצילין על כל מה שבתוכן מלהטמא:

חוץ מכלי חרס:    כשמוקף צמ"פ:

ועל כלי חרס:    כשמונחים תוך כלי חרס אחר. אבל אין כ"ח החיצון מציל על דברים שיש להן טהרה במקוה. מגזירה שמא ישאלן חבר ממנו [כלעיל פ"ט מ"ב]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת