ברטנורא על כלים י
משנה כלים, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
אלו כלים - כלי גללים. של צפיעי בקר :
כלי אבנים וכלי אדמה - דכל הני אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ולכך מצילין בצמיד פתיל. ואע"ג דכל כלי פתוח, בכלי חרס משתעי קרא, בכלי שטומאה קודמת לפתחו דהיינו כלי חרס שמיטמא מאוירו, מכל מקום שאר כלים נמי מרבינן שמצילים, מדכתיב וכל :
ועצמות הדג - אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים. לפי שאין מקבלים טומאה, כדתנן לקמן בפרק י"ז כל שבים טהור. וכל כלים מעצמות העוף טהורים, דכתיב (במדבר לא) וכל מעשה עזים, פרט לעופות:
כלי עץ הטהורים - כגון כלים גדולים הבאים במדה שמחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, דלא מקבלי טומאה. דבעינן דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן, וכיון שהן גדולים כל כך אין מיטלטלים מלאים, ומצילים בצמיד פתיל :
מפיהן - שהצמיד פתיל בפיהן:
מצדיהן - אם ניקבו בצדיהן והקיפן צמיד פתיל:
ר' אליעזר מטמא - קסבר כפוי אינו מציל, ואפילו מירחו למטה בקרקע. שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו . ואין הלכה כרבי אליעזר:
על הכל מצילים - כל הני כלים דתנן במתניתין, מצילין על כל מה שבתוכן בין היו בתוכן כלי שטף בין כלי חרס בין בגדים בין אוכלים ומשקים:
חוץ מכלי חרס - שאין מצילים אלא על אוכלים ומשקים וכלי חרס שבתוכן, דברים שאין להן טהרה במקוה, ולא על כלי מתכות ובגדים. שיש להם טהרה במקוה. וטעמא פרישנא בפרקין דלעיל. ומשנה זו לאחר חזרה שחזרו ב"ה להויות כדברי בית שמאי:
במה מקיפין - במה סותמים פי הכלי או מדבקים הכיסוי על פי הכלי ויחשב צמיד פתיל:
גפסים - מין סיד הוא, ויותר לבן מסיד ונשרף בכבשן כמו הסיד:
חרסית - כתישת חרסים, ולשים אותה במים:
בעץ - הוא בדיל. את הבדיל, מתרגמינן ית אבצא. ותרגום ירושלמי בעצא:
שהוא פתיל ואינו צמיד - כלומר כיסוי הוא, אבל אינו מחובר ומדובק יפה על פי הכלי:
לא בדבילה שמינה ולא בבצק שנלוש במי פירות - ואע"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה, אעפ"כ לכתחילה אין מקיפין בהן, גזירה שמא יוכשרו שיפלו עליהן משקין המכשירים, ואין דבר טמא מציל:
ואם הקיף - ולא בא עליהן מים או אחד מן המשקין המכשירין, הצילו:
המתחלחלת - מתנענעת ומתנדנדת. לשון ותתחלחל המלכה:
רבי יהודה אומר מצלת - דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאת:
וחכמים אומרים אינה מצלת - דכיון דמתחלחלת לאו צמיד פתיל הוא. והלכה כחכמים: היה בית אצבע: של מגופה משוקע ונכנס לתוך החבית, חשיב השרץ שבתוכה כאילו הוא בתוך החבית. ובית אצבע הוא המקום מן המגופה שאדם מכניס אצבעו לתוכו:
אוכלים שבתוכה - שבתוך בית אצבע השוקע ונכנס לתוך החבית:
טמאים - דמגופת החבית כחבית דמיא:
הכדור - פלוט"א בלע"ז :
הפקעת של גמי - לח ארוך שכורכים אותו זה עם זה ועושים אותו עגול כמין פקעיות של שתי. גלומור"ש בלע"ז:
עד שימרח - מלמטה של כדור או של פקעת ולמעלה, כדי שיכסה כולו, מפני שהוא חלול:
וכן מטלית של בגד - דכל הני חלולים נינהו. וכולהו אין מצילין אלא כשאין בהם שיעור לקבל טומאה:
וקשרה במשיחה - בחוט דק כדרך שעושים כשמכסים פ. הנוד בבגד או בנייר שקושרים אותו, ומוסף על הקשירה בעי נמי מריחה מן הצדדין:
חבית שנתקלפה - חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה מבחוץ, והזפת עומד כנגדו מבפנים :
קבותים - קנקנים של חרס שמניחין בהן מורייס נקראים קבותים:
שגפתן - שכסה אותן במין סיד שקורין גפסים דתנן לעיל שמקיפין בו:
עם השפה - למטה משפת הכלי, שנמצא הצמיד פתיל מבפנים והשפה מגולה מבחוץ:
ר' יהודה אומר אין מצילין - דקסבר צמיד פתיל עליו כתיב. ולא צמיד פתיל מתוכו. ואין הלכה כר' יהודה:
וסתמוה שמרים הצילוה - סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים:
עד שימרח - סביב לזמורה מן הצדדים. אבל על הזמורה עצמה לא בעי מירוח:
נסר - פשוטי כלי עץ הוא:
בסינים - שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות של סנה :
או בשגמין - קליפי עץ של שגמין. ואותן קליפין נתן בין נסר לנסר כדי לחברן:
תנור ישן - שהוסק כדי לאפות בו סופגנים. שזו היא גמר מלאכתו להיות חשוב כלי לקבל טומאה:
חדש - שלא הוסק ואינו מקבל טומאה:
וסרידא על פי הישן - ואינה ממורחת בטיט, ואין כאן צמיד פתיל:
ניטל הישן וסרידא נופלת - שאינה נסמכת על פי החדש:
הכל טמא - שהישן שעליו הסרידא חשוב כלי ואינו מציל אלא בצמיד פתיל, והרי אין כאן צמיד פתיל. והחדש שאינו כלי היה חוצץ בפני הטומאה משום אוהל אם היתה הסרידא נסמכת עליו, דכל המציל משום אהל אינו צריך לצמיד פתיל. אבל בזמן שאין הסרידא נסמכת עליו אין כאן אוהל, הלכך הכל טמא:
אם אין בין חדש לסרידא פותח טפח - אם אין גובה טפח בין הכיסוי שעל הישן לפה של התנור החדש, נחשב הכיסוי שעל הישן כאילו הוא בפי החדש, ונעשה החדש אוהל וחוצץ בפני הטומאה וכל מה שבתוכו טהור:
לפסין - כמו אלפסין. מחבות גדולות של ברזל שמבשלין בהן:
ושפתותיהן שוות - שאין שפת אחת מהן גבוהה מחברתה:
בעליונה - היא הפנימית שהחיצונה תחתיה:
היא טמאה כו' - אם השרץ בעליונה, אוכלין שבתחתונה טהורין , דרחמנא אמר (ויקרא יא) כל אשר יפול אל תוכו, ולא אל תוך תוכו, והשרץ שבעליונה תוך תוכו דתחתונה הוא. ואם השרץ בתחתונה, לא נטמאו האוכלים שבעליונה, דרחמנא אמר (שם) כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו:
היו בכונס משקה - כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן, דאלפסין עשויין למשקים ולאוכלין, ומטילין אותו לחומרו בכונס משקה :
השרץ בעליונה - דהיינו הפנימית:
כולן טמאות - דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת, כיון דנקובות בכונס משקה:
בתחתונה - דהיא החיצונה:
היא טמאה וכולן טהורות - דאין טומאה נכנסת דרך שוליו. ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית, נטמאו, כיון דלא מירח הנקב כדמוכח לעיל בפרק שמיני. והיינו טעמא, משום דניקב בכדי טהרתו נחשב כאויר של חיצונה, ואוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:
השרץ בעליונה - השתא מיירי בלפסין שלימות:
היא והתחתונה טמאה - דכמונח בתוכה דמי כיון דעודפת. אבל אמצעית טהורה, דאין כלי מיטמא באויר כלי חרס:
כל שיש בו משקה טופח טמא - נטמא משקה טופח שבתוך הכלי האמצעי מאויר כלי חרס, וחזר המשקה וטימא את הכלים. דרבנן גזרו על משקה שיטמא כלי, גזירה משום משקה זב וזבה. והוא הדין דהוה מצי לאשמועינן חידוש זה של משקה טופח ברישא כשהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת ויש משקה טופח באמצעי :