משנה כלים ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ח · משנה ה | >>
תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור, טהור.
ואם מת, טמא.
השרץ שנמצא בתנור, הפת שבתוכו שניה, שהתנור תחילה.
תַּרְנְגוֹל שֶׁבָּלַע אֶת הַשֶּׁרֶץ וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר,
- טָהוֹר;
- וְאִם מֵת,
- טָמֵא.
- הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּתַּנּוּר,
- הַפַּת שֶׁבְּתוֹכוֹ, שְׁנִיָּה,
- שֶׁהַתַּנּוּר תְּחִלָּה:
- הַפַּת שֶׁבְּתוֹכוֹ, שְׁנִיָּה,
תרנגול שבלע את השרץ -
- ונפל לאוויר התנור - התנור טהור,
- ואם מת - טמא.
- השרץ שנמצא בתנור - הפת שבתוכו שניה,
- שהתנור תחילה.
כל עת שהתרנגול הוא חי, הנה לא יטמא השרץ אשר בגופו. וכאשר מת והשרץ בגופו, והיה השרץ עצמו בלתי מסך יגיע באויר התנור. ובסיפרא "אשר יפול מהם אל תוכו, יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא, פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור, ואם מת טמא".
ומזה יתבאר לך שהמשנה כבר תקרא הראשון תחילה, לפי שהשרץ אב הטומאה, והתנור ראשון, והפת הדבק בו שני. וכבר ביארנו טעם זה המאמר בפתיחת דברינו, לפי שכבר יעלה על הלב שהפת ראשון, כמו שזכרנו שם:
התנור טהור. בתרנגול חי דטומאה בלועה לא מטמיא:
ואם מת. בשלא שהה כדי עיכול משעה שבלעו עד שמת:
הפת שבתוכו שניה. כדאמרינן בפרק תולין (דף קלח:) דלא חזינן לתנור כמאן דמלי טומאה:
תני"א בתוספת"א (פ"ו) שלשה דברים מצילין באהל המת הבלועין. צמיד פתיל. ואהלים יש בבלועין שאין בצמיד פתיל ואהלים יש בצמיד פתיל ואהלים שאין בבלועין. הבלועין מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילים על הטמאים מלטמא: צמיד פתיל ואהלים מטמאין במשא הזב. החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אע"פ שבטלו מתורת כלים מצילין באהל השרץ. החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה היא טהורה והתנור טהור בא הטהור ואחז בו והעלהו נטמא וטימא את החמת. חזרה (את) החמת וטימא את התנור. פירוש הבלועים בעלי חיים שבלעו מצילין על הטהורים מלקבל טומאה כדתנן בסוף מקואות בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמו שהיתה. ומצילין על הטמאים מלטמא כי מתני' דהכא דתרנגול שבלע את השרץ וכדתנן נמי בסוף מקואות בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומתו לערב. צמיד פתיל מציל על הטהורים מלקבל טומאה כדאמרינן בכל דוכתא. וכן אהלים כגון טפח על טפח בתוך הבית שהמת בתוכו מציל על מה שבתוכו: ואין מצילים על הטמאים מלטמא צמיד פתיל לטומאת אהלים כגון טפח על טפח ברום טפח בתוך הבית וכזית מן המת בתוכו כיון דליכא פותח טפח טומאה בוקעת ועולה מידי דהוה אבית סתום. אי נמי כזית מן המת על האהל מה שבאהל טהור ואם כזית מן המת בתוך אהל סתום מה שעל האהל טמא: הבלועין כגון אדם שבלע טבעת טהור ונשאו הזב לא נטמאה הטבעת ואם היא בתוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל או בתוך אהל והסיטה הזב טמאה. נפתתו ועשה בפיהם ובמקום הפחיתה צמיד פתיל ונתנו בתוך התנור מצילין על אוכלין ומשקין שבתוכו: היא טהורה החמת שאין העצם נוגע בו דכרוך בנייר או בסיב. והתנור טהור כאן שחמת למעלה כדאמרן. אחז בו הטהור והעלהו נטמא דעצם כשעורה מטמא במשא כדאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכו:) והאדם טימא את החמת. חזרה החמת וטמאה את התנור אע"ג דלפי סדר מגעם הוה ליה חמת ראשון ולעיל תניא בתוספתא אין כלי חרס מיטמא אלא באב הטומאה דכל שאין מטמא אדם אין מטמא כלי חרס חוץ מן המשקים ומכל מקום מחמת חיבורן הוה ליה כלי חמת אב הטומאה דהא הוא נושא עצם כשעורה בשעה שנוגע בחמת:
ונפל לאויר התנור טהור - כל זמן שהתרנגול חי. דטומאה בלועה היה ואינה מטמאה:
ואם מת טמא - והוא שלא שהה כדי עיכול משעה שבלע עד שמת. ושיעור כדי עיכול בעופות, מעת לעת:
הפת שבתוכו שניה - דלא חזינן לתנור כמאן דמלא טומאה יא וכאילו נגע השרץ בפת, אלא התנור תחילה, שהשרץ [ש] הוא אב הטומאה נפל אל תוכו ועשאו ראשון, וחזר התנור שהוא ראשון וטימא את הפת ונעשית שניה:
הפת שבתוכו שניה. פי' הר"ב דלא חשבינן לתנור כמאן דמלי טומאה. ומפקינן לה בפ"כ דשבת דף קלח מהברייתא דלעיל. דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. ואי איתא דכמאן דמלי טומאה הוא. אם כן אם כלי שטף הוא הפנימי. שמיטמא מגבו יהא טמא דהא נוגע בטומאה:
(יא) (על הברטנורא) מפקינן ליה בגמרא מברייתא דלעיל דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס, ואי איתא דכמאן דמלי טומאה הוא, אם כן אם כלי שטף הוא הפנימי שמיטמא מגבו, יהא טמא, דהא נוגע בטומאה:
ונפל לאויר דתנור התנור טהור: כך מצאתי מוגה גם על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
הפת שבתוכו שניה: ואינה מטמאה חולין לרבנן ודלא כר' עקיבא דס"ל דשני עושה שלישי בחולין פ' כשם סימן ב':
בפי' ר"ע ז"ל. צ"ל שהשרץ שהוא אב הטומאה וכו':
יכין
ונפל לאויר התנור: והתרנגול חי:
טהור: דבלוע תוך בע"ח מציל כצמ"פ. וה"ה כל עוף אפי' טמא שבלע שרץ. רק נקט תרנגול שגרונו רחב. ודרכו לבלוע שרצים [כב"ק ע"ט ב'] אבל בבהמה וחיה לא משכחת לה סיפא. דהרי כשימות יטמא להתנור משום נבילה אפי' לא בלע שרץ:
ואם מת טמא: היינו בלא שהה השרץ מעל"ע במעיו בעוד התרנגול חי. דזהו שיעור עיכול לכל בהמה חיה ועוף ודגים. חוץ מכלב ששיעור עכולו ג' ימים:
שהתנור תחלה: ולא אמרינן דמדמטמא שרץ לכ"ח באויר אף שלא נגע בו. ע"כ דהו"ל הכ"ח כמליא טומאה. וא"כ כשגם ככר מונח בהתנור הו"ל כאילו נגע השרץ בהככר. ויהיה ראשון קמ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת