משנה כלים ז ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ז · משנה ב | >>
דכון שיש בו בית קיבול קדירות, טהור משום כירה וטמא משום כלי קיבול.
הצדדין שלו, הנוגע בהם אינו טמא משום כירה.
הרחב שלו, רבי מאיר מטהר, ורבי יהודה מטמא.
וכן הכופה את הסל ועושה על גביו כירה.
דָּכוֹן שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל קְדֵרוֹת,
- טָהוֹר מִשּׁוּם כִּירָה,
- וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל.
- הַצְּדָדִין שֶׁלּוֹ,
- הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם אֵינוֹ טָמֵא מִשּׁוּם כִּירָה.
- הָרַחַב שֶׁלּוֹ,
- רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר,
- וְרַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא;
- וְכֵן הַכּוֹפֶה אֶת הַסַּל
- וְעוֹשֶׂה עַל גַּבָּיו כִּירָה:
דכון שיש בו בית קיבול קדירות -
- טהור משום כירה,
- וטמא משום כלי קיבול.
- הצדדין שלו -
- הנוגע בהן - אינו טמא משום כירה.
- הרחב שלו -
- רבי מאיר - מטהר,
- ורבי יהודה - מטמא.
- וכן הכופה את הסל, ועושה על גביו כירה.
היו עושים מחרס תמונה מרובע ארוך, לו אורך ורוחב וגובה, והוא חלול מתוכו, ושטחו העליוני נקוב נקבים עגולים אחד לפני השני, וימלא מתוכו באפר החם ויכבד בכללו באישו, ויקרא "דכון".
ודכון ודוכן אחד, לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא.
וההפרש בין היותו טמא משום כירה או משום כלי קיבול, כי כאשר יהיה טומאתו משום שהוא כלי מקבל הנה לא יטמא אם היה נבנה בארץ, וכן כאשר ניקב עד שיצא ממנו מה שהוא עשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפרק שלישי. והכירה אינה כן.
אמר וכן מי שכפה סל ועשה על גבו כירה.
וכבר ידעת שהסל מכלל כלי עץ, הנה הוא יטמא משם כלי עץ לא משום כירה, ואם היה הכירה צריכה אליו.
והרוחב שלו - הוא שטח יותר רחב ממנו מחובר אליו ישבו בו בעת הבישול.
וכן כאשר נטמא זה הדכון ונגעו האוכלים והמשקים בו מבחוץ, ותדין בו מאשר הוא כלי קיבול, כאשר ניקב השיעור הידוע טהור ולא יטמא, ולא תדין בו מאשר הוא כירה, ואשר יטמא כל מה שיכשר שיבשלו עליו לפי מה שהתבאר.
והלכה כרבי יהודה:
דכון. לשון מקום כמו (ברכות דף יח:) דוך פלן והיא בליטה היוצאת מן הכירה כשמסלקים את הקדרה מעל גבי הכירה מושיבין אותה על דכון ויש לו בית קיבול הקדירה או שתי קדירות או שלש שיכול להיות שאותה בליעה הוא סביב לכירה ויש לו בית קיבול קדרות הרבה:
טהור משום כירה. דאם נטמאת הכירה לא נטמא הדכון כתלים שלו שאינה מן הכירה אבל הרחב שלו הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון ומפסיק בין שני הקבולים פליגי בה אי חשיב כירה או לא וכן הכופה את הסל ובנה על גביו כירה ובולט חוץ לכירה ומושיבין על גביו קדירות דינו כדכון.
תני"א בתוספתא (פ"ה) כסא שעשאו דכון אף על פי שמשמש בו טהור. היה טמא ועשאו דכון טמא עד שיקבענו במסמר. דכון של מתכת של בעלי בתים אע"פ שהטיט שוקע לתוכו טהור עשה לו פטפוטים טמא. כוורת של מתכת של בעלי בתים העשויה ככפישה אע"פ שהטיט שוקע לתוכה טהורה. עשה לה פטפוטים טמאה. דכון של אוליירים אע"פ שעשה לו פטפוטים טהור שלא נעשה אלא לשמש הקרקע. פי' כסא של עץ שמטמא משכב ומושב אבל של חרס לא כדאיתא בפרק אמר רבי עקיבא (דף פד.). טהור מדין מושב הזב. היה טמא מושב הזב ועשאו דכון טמא עד שיקבענו במסמר דאינו עולה מטומאתו עד שיקבענו ומיהו בפ' במה אשה (דף נח:) פי' דאין חילוק בין קיבל טומאה ללא קיבל דמעולם אין דבר עולה מראיות טומאתו אלא בשינוי מעשה. ושמא יש לחלק בין משכב ומושב לשאר כלים דכיון שיחדו אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. טיט שוקע לתוכו טהור משום חרס וטמא משום מתכת. ואם עשה לו פטפוטים נעשה ככירה ונידון כחרס וככלי מתכת. כוורת נמי כך דינה כדפרישית. אוליירין הן מחממי מרחצאות ודכון שלהן אין עשוי לכירה:
דכון - לשון מקום. כמו דוך פלן ד [ברכות יח:
] - והוא מקום בולט מן הכירה שכשמוציאין הקדרה מן הכירה מושיבין אותה על אותה הבליטה, ופעמים יש לו בית קבול שתי קדירות או שלש ה:
טהור משום כירה - דאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא. אי נמי, אינו מטמא במחובר ככירה ו:
הצדדים שלו - כותליו של דכון שאינן מן הכירה:
הרחב שלו - הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון. ולפי שהדכון מרחיב והולך לצד הכירה קרי לה רחב:
רבי מאיר מטהר - דלא חשיב ככירה:
ורבי יהודה מטמא - דחשיב ככירה. והלכה כרבי יהודה:
וכן הכופה את הסל - ובנה על גביו כירה, ובולט חוץ לכירה. והסל הוא מיטמא משום כלי עץ, וכשבנה עליו כירה ורוחב הסל בולט חוץ לדופני הכירה ושופתים קדירות על אותה הבליטה, דינו כדכון:
דכון. פי' הר"ב לשון מקום כמו דוך פלן וכ"כ הר"ש. כתב הרמב"ם שדכון ודוכן [דבס"פ דמדות] א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא ע"כ. ועיין לקמן:
שיש בו בית קבול קדירות. ל' הר"ב ופעמים יש לו בית קבול ב' קדירות או ג'. מסיים הר"ש שיכול להיות שאותה בליטה הוא סביב לכירה. ויש לו בית קבול קדירות הרבה. והרמב"ם כתב שהוא תמונת מרובע ארוך. אבל נ"ל כסברת הר"ש. מדסיפא וכן הכופה את הסל. שהוא ג"כ מקיף לכירה. [*עוד כ' הרמב"ם. שהוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב [נקבים עגולים] א' לפני השני. וימלא מתוכו באפר החם [ושופתים הקדירות על אותן הנקבים והוא מטלטל עם האש והקדירות] ע"כ. ועי' לקמן]:
טהור משום כירה. כתב הר"ב דאם נטמאת הכירה כו'. א"נ אינו מטמא במחובר כו'. וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ"ג. הרמב"ם:
(ד) (על הברטנורא) ודכון ודוכן אחד. לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא. הר"מ:
(ה) (על הברטנורא) שיכול להיות שאותה בליטה היא סביב לכירה ויש לו בית קבול קדירות הרבה. הר"ש. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) וכן כאשר ניקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו, לא יטמא כמו שהתבאר בפרק ג'. הר"מ:
דָכוּן: כך מצאתיו מנוקד בשורק:
הצדדין שלו: חוזר ומפרש מה שאמר טהור משום כירה וקאמר הצדדים שאינם אצל הכירה טהור לכולי עלמא וברוחב שלו הייינו כותלי הדכון שאצל הכירה פליגי. הרא"ש ז"ל. והרמב"ם סוף פרק ט"ז דהלכות כלים כתבו ז"ל דוכן של חרס שיש בו בית קבול הקדרות והרמץ נתון בתוכו טהור משום כירה וטמא משום כלי קבול לפיכך אם היה מחובר בארץ טהור כשאר הכלים ואם ניקב אינו מקבל טומאה ככלי קבול מה שא"כ בכירה הצדדין שלו הנוגע בהן אינו טמא משום כירה הרחב שלו שיושבין עליו בשעת בשול מתטמא אם נטמא הדוכן וכן הכופה את הסל ובנה כירה על גבה ה"ז טמאה משום כלי עץ לא משום כירה לפיכך אינה מקבלת טומאה מאוירה ככירה ע"כ:
יכין
דכון שיש בו בית קבול קדירות: דיכון הוא כעין דף משולש עם דפנות. והוא בולט מכותל הכירה לחוץ להושיב שם קדירות ריקנות. ודופן אמצעי שלו הוא כותל הכירה:
טהור משום כירה: דאין דינו ככירה להתטמא כשיטמא הכירה. ולא שיתטמא הוא בעצמו משום דהדיכון לא שייך כלל להכירה ומדמחובר לקרקע אמק"ט:
וטמא משום כלי קבול: כשהכירה תלושה גם הדיכון בעצמו מק"ט כשאר כ"ח אבל אינו חיבור להכירה. וכקערות שבטבלא [פ"ב מ"ז] דהרי ה"נ אין תשמיש של דיכון תלוי בתשמיש התנור והשתא מפרש תנא דהא דקאמר דטהור משום כירה. היינו דהצדדים שלו וכו':
הצדדין שלו: ר"ל ב' כותלי הדיכון שבצדדיו:
הנוגע בהם אינו טמא משום כירה: דכשהן בתלוש אם נטמא א' לא נטמא חבירו. וכשהן במחובר הדיכון אמק"ט כלל. ונקט מגע וה"ה דלא נטמא באויר. אלא משום רחב דבסיפא נקט מגע. א"נ רבותא קמ"ל. דסד"א דעכ"פ הדיכון הוה יד להכירה והרי כל יד מטמא עכ"פ במגע קמ"ל דאפי' כיד לא הוה:
הרחב שלו: ר"ל כותל האמצעי של דיכון ששם חלל הדיכון רחב:
רבי מאיר מטהר: דאם נטמא הכירה מתוכה. אע"ג דאז כל גב הכירה טמא. אפ"ה אותו חלק של גב הכירה שהוא תוך הדיכון נשאר בטהרתו דמדאין הדיכון שייך להכירה הו"ל הדופן האמצעי שבין כירה לדיכון כאבן אמצעי שבין ב' כירות [פ"ו מ"ג] דאותו צד של האבן שהוא מול הכירה הטהורה. נשאר בטהרתו. וכ"ש נמי כל עוד שהכירה מחוברת בקרקע. אם נתלה שרץ באויר הדיכון. או נגע בו שרץ בכל מקום מתוכו לא די שהכירה שאינו שייך להדיכון טהור. אלא גם הדיכון בעצמו מדמחובר לקרקע או אפי' רק מיוחד לחברו בקרקע נשאר בטהרתו [כפי"ב מ"ב]. מיהו פלוגתייהו הכא רק באין הכירה מיוחדת לחברה בארץ. דבכה"ג ודאי גם לר"י טהור:
ורבי יהודה מטמא: דבנטמא הכירה אף דדיכון טהור. עכ"פ בנגעו טהרות אח"כ בהרחב לצד הדיכון. נטמאו. דלא דמי לקערות שבטבלא [פ"ב מ"ז] דבנטמא א' חברתה כולה טהורה. התם לא שייכי אהדדי כלל. אבל הכא הצד הרחב שייך טפי לתנור מלהדיכון ואין טפל מבטל העיקר. [ונ"ל דאזלו תרווייהו לטעמייהו. דלרבנן דס"ל דמדבטל העיקר בטל הטפל [כספי"ט] א"כ הטפל נגרר בתר העיקר. א"כ ה"נ הכא כשנטמא כעיקר נטמא הטפל עמו. ולר"מ התם דס"ל דלא אמרינן כשבטל העיקר בטל הטפל. א"כ הטפל לא שייך כלל להעיקר. וחשוב כעיקר לעצמו. לפיכך ה"נ הכא אותו צד של הרחב שפונה לדיכון נחשב כדיכון]:
וכן הכופה את הסל ועושה על גביו כירה: ורוחב אחורי שולי הסל בולט סביב להכירה. כדי להעמיד שם קדירות רקניות. אז דין הבליטה סביב כדוך הנ"ל דלר"מ לא נטמא כשנטמא הכירה. ולא אמרינן דהבליטה ההיא נדונת כיד להכירה. ונטמא עכ"פ במגע. ליתא. דסל לא מבטל לי' לגבי כירה דלהוי לה כיד. ולר"י דין הסל כדיכון הנ"ל. מיהו הסל עצמו מקב"ט במגע. משום כלי עץ. כל שאינו מיוחד לחברו בקרקע. ונ"ל עוד דנקט דיכון לרבותא דר"י. דאף דיש להדיכון ב"ק סביב אפ"ה הרחב שייך להכירה. ונקט כל לרבותא דר"מ דאע"ג דהשתא שהסל כפוי אין לאחוריו ב"ק אפ"ה אמרינן דשולי הסל שייכים לעצמן. ולפיכך בנטמא הכירה ונגעו אח"כ טהרות בדופן הכירה בחוץ נגד השולי הסל נשארו בטהרתן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת