משנה כלאים ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ג · משנה ה | >>
נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה, וזו נוטה לצד זה, ונוטה שער של זו לכאן, ושער של זו לכאן. שכל מה שאסרו חכמים, לא גזרו אלא מפני מראית העין.
נוֹטֵעַ אָדָם קִשּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת,
- וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה,
- וְנוֹטֶה שֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן, וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן.
- שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים, לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.
נוטע אדם, קישות ודלעת בתוך גומה אחת,
- ובלבד שתהא זו - נוטה לצד זה,
- וזו - נוטה לצד זה.
גומא - היא חפירה.
וכבר בארנו, שכלאים יש להזהר בהן למראית עין. ומפני זה, כשיהיה זה נוטה לצד זה, והאחר לצד אחר, נראה מובדל.
וייחד קישות ודלעת, מפני שעליהם מתפשטים ומסתבכים כמו שבארנו, ולא יפסיק להם תלם, ואף על פי שהם כמו שזכרנו, מותר לו לאסוף אותם במקום אחד, ובלבד שיפריד העלין כמו שבארנו:
זו נוטה לצד זו. שכל מה שאסרו חכמים לא אסרו אלא מפני מראית העין:
ירושלמי (שם) תני מותר אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה עמוקה טפח ולזרוע בתוכה ד' זרעונין ולהופכן בד' רוחותיה. ר' בא בר נתן בשם ריש לקיש בנוטין לחורבה שנו ר' מנא בעי בנוטין לחורבה ניתני שמונה ב' מכאן וב' מכאן וב' מכאן וב' מכאן. פירוש ארבע לקרנות וארבע לארבע רוחותיה:
קישות ודלעת - שהעלים שלהן מתפשטים ומתערבים זו עם זו וכ"ש שאר מינים:
זו נוטה לצד זה - דאע"ג דאין הפסק של תלם מועיל להן, הטיית העלים זו לצד זה וזו לצד זה מועיל להן, הואיל ומה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין:
שער. עיין בפ"ב דפאה משנה ג:
שכל מה שאסרו חכמים וכו'. עיין מה שכתבתי בספ"ק ובפירוש הר"ב במשנה דלעיל:
.אין פירוש למשנה זו
נוטע אדם כו': הרמב"ם בחבורו כתב וכן אם נטע ד' מינין בתוך הגומא והפכן לד' רוחותיה ה"ז מותר והוא מן הירושלמי שאכתוב בסמוך:
ונוטה שער של זו וכו': תימה למה חזר ושנאו ואית דלא גרסי' ליה גם הח' הר' יהוסף ז"ל כתב דבכל הספרים ליתיה:
שער: ענפים ושריגים קרויין שער:
לא אסרו אלא מפני מראית העין: דאע"ג דעבודת דלעת יחידית ששה טפחים כדתנן בפרקין במקום של מראית העין ואינו מעורבב אין חוששין ליניקה כלומ' אין חוששין לומר שמא יונקים זמ"ז שאפי' שינקו אין בכך כלום שאין ל' כלאים אלא לשון חבישה כדכתיב ובבתי כלאים החבאו. ירוש' תני מותר הוא אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה עמוקה טפח ולזרוע בתוכה ד' זרעונים ולהפך אותן לארבע רוחותיה. וכתב הרא"ש ז"ל בתי כלאים החבאו ממני ונסכרו מעיני ונעלמו ממני עיקר יסודותיה היאך מותר מיני זרעונים שהם כלאים בגומא א' והתנן בספ"ק הזורע חטה ושעורה כאחת ה"ז כלאים. ואי משום שהגומא עמוקה טפח כ"ש שנראה כחבוש וצריך לי עיון ע"כ. ואיני מבין אותו. ואולי עלה על דעתו דשריותא דמתני' היינו תוך חלל הגומא למטה ונקט לשון המשנה כפשטה ולא היה לו לטעות בזה דהא תני נמי לעיל גבי אמת המים זורעים לתוכה ומפ' בר קפרא דאין זורעים בתוכם אלא אחד ושנים בשפתות וה"נ הך דהכא וא"צ שיהא רוחב הגומא טפח אלא בעמוקה טפח בלחוד סגי דמטעם הרום מציל וכך למעלה כמו למטה. ועוד דאי מטעם סמיכה שסומכן זו לכאן וזו לכאן הא אסיקנא בירושלמי דאין סומכין הלכך פשיטא דבשפה מיירי וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל הח' הרש"ש ז"ל. וע' במ"ש מהרי"ק ז"ל ספ"ד דה' כלאים:
יכין
נוטע אדם קישות ודלעת: דעליהן מתפשטי'. וקישות ודלעת לא זו אף זו קתני ועי' ספ"ב. ומכ"ש שאר מינין:
לתוך גומא אחת: וא"צ הרחק:
ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה ונוטה שער: ענפים:
שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין: שיחשוב הרואה שזרען יחד במפולת יד. דהו"ל איסור דאורייתא. אבל בשהטה שער זו לכאן ושער חבירתה לצד אחר. הרי נראה שהקפיד שלא יתערבו בסיפן. ודאי כן הקפיד שלא יתערבו בזריעה. ולכאורה היה נ"ל דוקא בגומא קטנה שזורע בה ב' מינים מועטים. אבל גומא ארוכה כתלם ואמת המים [לעיל מ"ב] כיון שהגדולים שם הרבה לא מהני בה הפיכת שער. דמדרבו חיישינן לעירוב. אולם בש"ע [רצ"ז סל"א] לא חילק בכך. מיהו בירושלמי משמע כדברינו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת